דברי יששכר רסא

ותי' דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו וכו'. ודאי לפי הבנת כ"ת בדברי הש"ך ודאי יפה השיג ואין מהצורך להאריך. אבל באמת אין כוונת הש"ך באונס שיארע אחר מיכן רק כוונתו מבוארת בדבריו שאם יהי' אונס באופן שהי' על המוכר להתנות דהיינו אונס שמבטל המכירה מן הדין בדבר קלקול דהו"ל להתנות ולא התנה דודאי דמבטל המכירה. ה"נ בכה"ג דאמרינן על הפועל להתנות דהמשכיר הו"ל כפועל והו"ל לאתנויי

כן מה שהקשה כיון דאין המשכיר יכול לבטל ע"י אונס גם השוכר א"י לבטל דפשיטא דאדעתא דהכי לא השכיר. אינני רואה קושיא דהא גם בפועל ובעה"ב הדין כן ואמרינן מדלא התנה הוי פסידא דפועל וכמ"ש המרדכי דהוי כפועל

והנה באות ו' השיג כ"ת על הש"ך דבסי' שי"ב כ' אם נפל בית המשכיר א"צ לצאת והכא כ' דשכירות לאו כמכר. כבר כתבתי דגם על הרמב"ם הו"ל להקשות כן וכן על הר"מ מרוטנבערג דהוא מארי' דהאי דינא דלאה ששכרה בית והוא ז"ל בעצמו פסק דא"י להוציאו. אך המעיין בתשו' רמ"א כ' שכ' דברים אלו הם דברי הירושלמי והסכימו כן כל הפוסקים כמ"ש בנ"י פ' השואל וכו'

ומוסיף עוד וז"ל ואע"ג דבמרדכי פ' השואל שם מוקי דברי הירושלמי באופן אחר וכו' היינו דוקא שכבר כלה זמן שכירותו. אבל תוך זמנו לא יחלוק מהר"מ על כל הפוסקים וז"פ. ובאמת תימה בעיני שלא הביא ראי' מפורשת מזה שהרי הרא"ש בת' כ' מפורש בשם מהר"מ דא"י להוציאו אך ב"כ וב"כ דבר ברור הוא שאין מהר"מ חולק בדבר

עוד כ' שם הרמ"א באותה התשובה וז"ל ועוד ראי' שאין לחלק בין נכנס השוכר ללא נכנס דהרי אפילו אם נכנס ג"כ לעולם הקרקע בחזקת השוכר קיימא. מדברים אלו מגלה לנו הרמ"א דעתו דלאו לכל הדברים אמרינן שכירות כמכר אלא לענין זה בלבד

וכן מפורש בת' רשד"מ רפ"ב ורצ"ב וז"ל כי הא דקיי"ל שכירות ליומא ממכר לא אמרו אלא שלא יוכל המשכיר להוציא את השוכר מן הבית גם לא למכור ולא להקדיש. ואפ"ה כתב הרשב"א בתשובה דעתי נוטה שא"י לאסרו וטוב להחמיר למדנו מדבריו שיש איסרים מן הדין. ואם הי' מכר גמור איך יעלה על הדעת שמי שמכר ביתו שיאסרנו אח"כ על הלוקח ויחול האיסור דפשיטא דאין אדם אוסר דשא"ש וכו' ופשוט בעיני שהש"ך נתכוין לזה במה שהראה מקום לח' הרמ"א ורשד"מ

ומ"ש דהש"ך בעצמו בסי' קנ"א סקי"ז כ' דדין זה דנפל בית המושכר תלוי בדין דשכירות ליומא ממכר אינם דברי הש"ך רק מה שהביא בשם הרא"ש וידוע שדבריו ז"ל בזה תמוהים כמ"ש שם הפלפולא חריפתא בפ"ק דע"ז אות ק' וכמו שהעיר ג"כ כ"ת

ובתשו' ושב הכהן ת' מ"ז כ' ג"כ דשכירות ליומא ממכר ודוחה דברי הש"ך מדברי הרא"ש בתשו' שהבאתי לעיל ומכריח דהרא"ש חולק על התוס' וכ' דדברי התוס' שם בב"מ (דף נ"ו ע"ב) תמוהים וכמ"ש המהר"מ שי"ף במקומו שם ולפענ"ד דדברי התוס' אינם תמוהים והתוס' והרא"ש לא פליגי, ודברי התוס' עולים בקנה א' עם דברי הרמב"ם וכמש"ל דלענין ההנאה הוי כמכר ולענין גוף החצר עדיין להמשכיר חלק בו אף בשעה שהשוכר משתמש ולפיכך לענין ע"ז ודאי דעדיין של ישראל היא. אבל לענין אונאה כיון דממכר אמר רחמנא והאי נמי כיון דלענין הנאה וההשתמשות מכירה היא הוי בכלל ממכר וכמ"ש בגמרא שה ואפילו מקצת שה דס"ס יש בזה ענין של מכירה. ולפ"ז הרמב"ם ותוס' ורא"ש ומהר"מ וריטב"א ונ"י וריב"ש ורשד"מ ורמ"א בתשו' כולם בדעה א' בענין זה. ואף שבכמה פרטים יש חולקים. מ"מ בכלל הענין ס"ל לכל הני רבוותא דשכירות ממכר רק במקצת ולא לכל מילי

ואגב אורחא אעתיק לכ"ת מה שלפענ"ד נראה להעיר על דברי המק"ח המפורסמים שכ' דלענין מכירת חמץ אין נכון מה שנוהגים להשכיר מקומות שהחמץ מונח שם כיון דשכירות לא קניא אם כן הוא עדיין ברשות ישראל והקבלת אחריות של הנכרי לאו כלום הוא והוי עכ"פ כאחריות א נס עפ"י שיטת הרמב"ם וממילא הישראל מקבל אחריות על חמץ שהוא עדיין בביתו ע"כ מי שהבית שלו ימכור להנכרי דיהי' מקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם זה תורף דעתו ז"ל. ולפענ"ד דליתי' וקשה לעשות כן דאדרבה למכור לנכרי החצר ודאי דהוי הערמה דאנן סהדי דאינו רוצה למכור ביתו ונחלתו ולדעת הרב דהישראל חשיב מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ולדעת השאגת ארי' דבמקבל אחריות על חמצן של אחרים באופן דעובר עליו אינו מועיל בטול ואם כן הוי דאורייתא וידוע דעת התב"ש דבדאורייתא לא מהני הערמה ואם כן נפלנו ברברבותא. ע"כ נראה דנכון יותר להשכיר המקום ונהי דקיי"ל שכירות לא קניא ולא קיי"ל כר"ת לענין יחד לו בית וכמ"ש המג"א היינו לענין יחד לחוד. אבל בשכירות גמור נהי דקיי"ל שכירות לא קניא. מ"מ הא מפורש אמרו בגמרא פסחים (דף ו') דלענין חמץ עכ"פ מהני דהוי אינו מצוי בידך והיינו ג"כ כפי סברתינו הנ"ל דלענין ההשתמשות רשות שוכר עליו ול"ח מצוי בידך

גם בגוף הדבר מ"ש דקבלת אחריות של הנכרי חשיב אחריות אנס ג"כ דבריו דחוקים דנהי דאחריות לאנס חשיב אחריות היינו במה דלא קבל עליו אחריות בפירוש אבל היכי דקבל עליו אחריות בפירוש ועפ"י דין קנאו וכדידי' דמי והוא קבל עליו לדון בדיני ישראל והרי החמץ שלו והבית שלו. ואטו משום שנחשד על הגזל משום זה חשיב ברשות ישראל. ושאני התם בבעירא דבני חילא (דף ה' ע"ב) דקבלו הישראל לתוך ביתו ממש. והנכרי כשנותן לו סתם אף שאינו מתנה עמו הוי כלשם קבלת אחריות שהנכרי סומך על תקיפות שלו אבל אם הנכרי מקבל עליו בפירוש אחריות. ושכירות הבית על ימי הפסח לא הוי הערמה כלל. דעל ימי הפסח רוצה באמת הישראל שיהי' להנכרי זכות בו בכל המקומות שהחמץ מונח שם. א"כ ודאי דאין כאן שום חשש. וממילא עדיף טובא שכירות קרקע ממכירה

והנה כ"ת העיר מדברי תשו' מהר"מ פדואה המובא בד"מ סי' שכ"א מה שהוא באמת מקור ההלכה לעובד דידן וראוי הי' להקדימו. רק מפני כבודו דמר פלפלתי תחלה בדבריו להראות כי חביבים עלי דבריו

ועתה הנני מוכרת לבאר דברי מהר"מ פדואה וליישבו מההשגות אשר סביב שתו עליו

תורף דברי המהרמ"פ דלעולם על להבא ל"ש מכת מדינה כיון דהשוכר טוען שהוא נתאנה ואין לו אותו דבר ששכר הוי לעולם מקח טעות וכוונתו ברורה דכל ענין מכת מדינה היינו שלא יוכל המשכיר לומר מזלך גרם. וכ"ז שייך לענין ניכוי כיון דעכ"פ עד אותו זמן הי' ברשותו של השוכר אלא שתובע מן המשכיר הפחת שעד אותו הזמן אומר לו מזלך גרם ואם הוא מכת מדינה ל"ש לומר מזלך גרם ומנכה מן השכירות. אבל על להבא כיון דהשוכר טוען אדעתא דהכי לא שכרתי איך יאמר מזלך גרם כיון דע"ז גופא הם מחולקים אם הוא מזלו והשוכר טוען שאינו ברשותו כלל וכמוכר לחברו חפץ ונמצא בו מום היאמר לו נסתחפה שדך הלא זה אומר לו אין זה שדי אלא שדך. וממילא כיון דלא שייך מזלו גרם אין נ"מ בין מכת מדינה או לא ומבאר בזה כל הענינים. א) חלק הניכוי היינו במקבל שדה ואכלה חגב. או נשתדפה. נקצץ האילן. יבש המעיין. דהתם עמד ברשותו עד הזמן הזה וכבר טרח ויגע לריק. בזה שייך לומר לענין הניכוי מזלך גרם ובמכת מדינה מנכה לו. בזה מוסיף מהרמ"פ וז"ל וכן אם נקצץ האילן ויבש המעיין אם א"א לתקנו ולהחזירו ע"י טורח פי' דוקא בכה"ג כיון דא"א לתקנו עוד א"כ מכאן ולהבא ודאי מתבטל הענין ממילא מה שלמפרע עכ"פ מנכה לו. אבל אם אפשר לתקן ע"י טורח כיון דמכאן ולהבא אינו מתבטל וכמ"ש לקמן גבי תמור והבריקה ממילא גם למפרע אינו מנכה ולקמן אבאר. ב) חלק השני כל הדינים דלהבא ובזה יש חילוקים