דברי יששכר רס

שאינו נהוג לא שייך לו החצר ומש"ה הזבל נקנה למשכיר אבל בהשכירו בפירוש מודה. כן הי' מקום ליישב שלא יהי' מחלוקת בין רבותינו נ"נ

והי' מיושב בזה דקדוקו של הלח"מ דמתחלה אמרו אגירא לי' לשוכר ולא אגירא ואח"כ אמר סתם חצר דמשכיר ולפי דברינו ניחא מתחלה אמר אגירא לשוכר היינו דמפורש השכיר לו את החצר או מפורש השכיר לו שלא להשתמש בחצר ע"ז מתרץ בחצר דמשכיר פי' דסתמא הוי דמשכיר אלא דמן הסתם הוא של השוכר להשתמש בו וס"ס כיון דלא השכיר לי מפורש יש להמשכיר זכיי' במה שאינו בכלל השתמשות השוכר. כן הי' בדעתי לפרש אבל מה אעשה שעומד כנגדי לשון הרמב"ם שכ' מפורש חצרו ש"א קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים

גם מזה ראי' לדברי הרמב"ם דמיירי אפי' בהשכיר מפורש ליד השוכר דאל"כ הא דפריך על ריב"ח מהאי דזבל והקולט מן האויר וכו' הי' יכול לתרץ דמיירי במושכרת לו ואי דתקשי אמאי שבחצר גופא היא של בעה"ב הא גם לפי' זה קשה הא גופא כמ"ש בתוס' בד"ה קולט והי' ניחא לתרץ כן מלתרץ אוקימתא רחוקה במדביק כלי בשולי פרה וכו'

ומה שהקשה דברי הש"ך אהדדי דביו"ד סי' רכ"א סקמ"ג ומהנראה דמסכים דשכירות כמכר. לפענ"ד לק"מ דא"כ קשה ג"כ על הרמב"ם דהוא ז"ל כ' בעצמו ברפ"ז מהל' שכירות דשכירות ליומא ממכר ויעיין לח"מ שם שחי' דברים לאמתתן דלענין ההשתמשות מכר היא ולא לשאר דברים מש"ה לענין הנדר דהמשכיר רוצה לאסור עליו תשמישו ודאי דא"י דלענין זה מכר גמור הוא. וס"ס לענין דין הנ"ל היכי דמת השוכר באמצע הזמן כיון דסתמא דמלתא השדה בחזקת המשכיר קאי לעולם כל ספק שנופל בין השוכר והמשכיר לעולם הקרקע בחזקת בעלי' דקיי"ל כר"נ דב"מ (דף ק"ב ע"ב) שם כמבואר בסי' שי"ב שי"ד שט"ו ולהסוברים שכירות ממכר גמור הוא צריך לדחוק ולחלק ולדידן ניחא

ואשר נתקשה כ"ת בדברי התוס' ערכין (דף כ"א) סוד"ה אעפ"י שכ' דברייתא דמשכיר לחברו בית ונתנגע דיאמר לו הרי שלך לפניך דמיירי בבית זה ותמה כ"ת הא בבית זה אמרינן בב"מ (דף ק"ג) דנפל א"ל להעמיד לו אחר א"כ למה הכא נתצו חייב להעמיד לו אחר. וכ' ליישב עפ"י דברי היש"ש ב"ק דמזלו של המשכיר גרם שנחשד על גזל ולה"ר מש"ה לא דמי לשאר בית זה. האמת כדברי כ"ת ויאמין לי שמעולם אני מפרש בדברי רש"י ערכין (דף כ' ע"ב) שם בד"ה נתצו דמוסיף דברים אלו שנראים קצת כמיותרים אלא דקשיא לי' הא בבית זה קיי"ל דאם נפל א"צ להעמיד לו אחר ע"כ מתרץ דהכא שאני דתלינן דחטאו של המשכיר הוא

ומ"ש עוד כ"ת דהיש"ש כ' דהתוס' כתבו דהוי כמכר. אדרבה לדעתי היא סיוע לדברי הש"ך דהא לפנינו בדברי התוס' מפורש דשכירות לא הוי כמכר. וע"כ דכוונתו ז"ל ג"כ למ"ש דלענין ההנאה הוי כמכר מ"מ גוף השעבוד שייך להמוכר וכמש"ל

ומ"ש כ"ח בטעם הרשב"א שכ' במת צריכים באי כחו לשלם לו כל השכירות משום דאין אונאה לקרקעות דעביד אינש דזבין ארעא ליומא. אין אני יכול להלום דבריו דא"כ ה"ה בנפל הבית ומפורש כ' הב"י בסימן שי"ב סט"ו בשם הרשב"א בתשובה דפוסק כהרמב"ם והרא"ש דמחזיר לו שכרו עד סוף זמנו ולא אמרי' עביד אינש דזבין ארעא ליומא וגם הלא עדיין לפנינו קושית הש"ך דאטו במכירה גופא כשיהי' קלקול באופן דהו"ל למוכר לאתנויי מי לא נתבטל המכר

ומ"ש כ"ת על דברי הב"ח שסתר ראיית הב"י מסי' שי"ב מתוס' ב"ב (דף נ"א ע"ב) ד"ה במתנה שכ' בשם ר"ת שגדול קנינו של שוכר מזה שאם מת בתוך הזמן שהמקום מושכר ליורשיו עד הזמן וכ' הב"ח דכוונת התוס' אינו אלא שאם רוצים היורשים להשאר בבית יכולים להשאר אבל לא שיכול להכריח אותם שישארו וכ' כ"ת דכוונת הב"י דאם היורשים יכולים לחזור א"כ אין הדין נותן שהמשכיר לא יוכל לחזור בו. עדיין אינני רואה סתירה לדברי הב"ח דהא כל עיקר הטענה שהשוכר מת וא"צ להבית. ואם יאמרו היורשים שצריכים להבית ודאי דהדבר כמקדם. ופשוט הדבר דתיכף לאחר מיתת אביהם ישאל את הבנים ואם ירצו לזכות בזכות אביהם איזה הפסד יש להמשכיר. וכן בשוכר פועלים להשקות שדהו ובא מטר ודאי דאם הבעה"ב יאמר אעפ"י שבא מטר אני רוצה שתעבדו וכי אינם צריכים לעשות מלאכתו א"כ ה"נ הדין דהבעה"ב יכול לחזור והם א"י לחזור אם ירצה הבעה"ב א"כ ה"נ יוכל להיות שאם ירצו לזכות בזכות אביהם לא יוכל המשכיר לסלקם ואם לא ירצו אינם אנוסים להשאר

ומ"ש כ"ת להקשות על מהר"מ שבמרדכי דמדמה לה לפועל היכי דאתי מטרא דהוי פסידא דפועלים וכ' כ"ת הגע עצמך גבי פועל אם לא יעשה בלא אונס פטור הבעה"ב והכא אם לא הי' מת השוכר חייב השוכר לכו"ע לשלם אפי' אם לא דר בה. במחכ"ת לא דמי כלל אדרבה המשכיר דומה לפועל דהוא הלוקח מעות והשוכר דומה לבעה"ב שהוא הנותן מעות ושפיר דמי להתם כמו בפועל אם ברצונו לא יעשה מי יתן לו ה"נ אם המשכיר מרצונו לא יתן לו הדירה או שתתקלקל בתוך הזמן באופן שלא יוכל לדור בה ודאי דלא יצטרך לשלם לו

ולדעת כ"ת שדמה המשכיר לבעה"ב יצא לו שדמה זו לדברי התוס' גיטין (דף ע"ד ע"ב) כמו באריס דזוכה בגוף הקרקע וה"נ השוכר זוכה בקרקע. ולפי דברי הנ"ל ל"ד כלל דהרי המשכיר הוי כפועל דהוא המוציא ול"ד לאריס שזוכה בקרקע והוי כמוחזק והוא הוי כמוציא דלענין מעותיו המגיעים לו אצל השוכר אין לו שום זכות בגוף הקרקע. ושפיר לא הוי רק כפועל

ומ"ש כ"ת דגם המרדכי לא קאמר אלא במת שעדיין לא נתחייבו הנכסים דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. אבל בחי ואירע אונס שלא יוכל לדור בו גם המרדכי מידה דחייב לשלם. הרי במרדכי מפורש דמדמי לה לשאר אונסים וכן במת הולד. דשעבוד השוכר קיים לדברי כ"ת ואפ"ה פטור משום דהו"ל לאתנויי. ופלוגתייהו תלוי בהך דשוכר את הספינה וטבעה לה כאשר אבאר לקמן

ומ"ש עוד על הש"ך שנסתייע מדברי תוס' ב"מ (דף ע"ט ע"ב) שכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהי' שלו אפילו אם יהי' אונס. וכ' לדחות דגבי מיתה לא שייך זה דהוי מלתא דלא שכיחא ונסתייע מדברי רש"י ריש כתובות ע"ב ד"ה דלמא. אתפלא הלא מבואר בתוס' שם דשלשה מיני אונם הן אונס דשכיח. ולא שכיח. ושכיח ול"ש. ומיתה הוי שכיח ול"ש וה"נ מיירי החם באופני אונסים דשכיח ול"ש. דהרי המרדכי מדמה לה לשוכר את הספינה וטבעה לה. וגם דאפי' אם יהי' אונס דל"ש כלל אין הדין נותן להחזיר לו אשר נתן דאונס אינו טענה לחייב ממון כידוע מדברי הש"ך סי' כ"א כמ"ש לקמן

וכן מה שנתקשה כ"ח מדברי הש"ך שם שכ' די"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא ותמה הלא ס"ס נמכר לכל השנה כולה. לדעתי דברי הש"ך ברורים דאפילו אם נימא דממכר הוא קשה הא דקיי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והא במכר משלם מיד וע"כ צ"ל דאף דהוי כמכר מ"מ לא הוי כמכר לו היום על כל השנה כולה אלא כל יום ויום קנין בפ"ע הוא והוי כמוכר לו היום על שס"ה ימים וכעושה עמו שס"ה קנינים דהקנין של עתה חל אח"כ ומתחיל עתה ונגמר ביומו וס"ס אין שום חיוב כל זמן שלא דר

ועל דברי הש"ך שכ' לו יהי' דהוי כמכירה אטו במכירה גופא כשיש אונס והו"ל למוכר להתנות מי לא בטלה המכירה הקשה כ"ת מדברי הנ"י פ' המקבל על משנה דמנכה לו מחכירו שכ' אבל במכר אינו חייב כלום וכו' כיון דבשעת המכר ליכא מקח טעות וכו' דנסתלק המוכר לגמרי עכ"ל. כן מדברי התוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) בד"ה שלא בקו' הידועה אטו אם יקח פרה וכו' יטעון ע"מ כן לא לקחתי