דברי יששכר רנט

רבה לענין כו"ה וכן כ' זה רש"י בריש סנהדרין לענין ע"פ מוכח דרק לענין כו"ה כ"כ וכמ"ש

וניחא לפ"ז ליישב קו' תוס' מהך דמלוה על המשכון היכי דמלוה כו"ה דשם אה"נ דמודה רש"י דטעם הפטור משום דא"א מעיז משום דמכיר בשקרו דל"ק שוב להיפוך למה התובע מעיז. דהרי אמרי' בב"מ שם מלוה לא קים לי' בגווה א"כ אה"נ הלוה מעיז שפיר דמתברך בלבו הלא המלוה אינו מכיר בשקרו ומש"ה שפיר אם המלוה כו"ה פטור משום א"א מעיז דמכיר בשקרו

וא"כ שוב ל"ק על הרמב"ם דע"כ מיירי הכא דאין שומתו ידועה דאם במינו מצוי בשוק ושומתו ידועה א"כ המלוה קים לי' בגווה כמו הלוה ושוב ק' למה פטור כו"ה הרי לא עשה לו טובה וח' דא"א, מעיז משום דמכיר בשקרו לא שייך בכה"ג וכמש"ל דא"כ גם התובע למה מעיז

עוד נראה לומר באופן רביעי. והוא לפי מ"ש בריש ב"מ (דף ה' ע"ב) להקשות נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ולר' יוחנן אמרו דאה"נ דס"ל דל"א מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ובאו לסייע מדר"ה דאמר משביעין אותו שאינה ברשותו ומתרץ דמורי ואמר אנא דמי קא יהיבנא ואביי פליג התם דאה"נ דאמרי מגו דחשיד אממונא ושאני היכי דאיכא למימר מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ הדרא קו' לדוכתא הכא המלוה למה נשבע שאינה ברשותו דשוב לא שייך למימר מורי ואמר כיון דרוצה להעלים שקל והכא לא שייך לומר מלוה ישינה יש לו עליו כמ"ש בש"מ דהיכי דמפקיד גבי' לא שייך מלוה ישינה דמסתמא לא מפקיד אצל מי שיש לו עליו מלוה ישינה א"כ לפי דברי הלוה שהמשכון שוה יותר מדמי ההלואה ודאי דלית לי' גבי' מלוה ישינה ולמה נשבע המלוה

אך ע"כ צ"ל דהמלוה אינו בקי בשומא וכמ"ש בגמ' שם מלוה לא קים לי' בגווה ואה"נ דאינו חשוד לגזול ומש"ה רמינן עלי' שבועה שפיר אבל אי נימא דמינו מצוי בשוק א"כ הוא בקי בשומא ושייך שוב מגו דחשיד אממונא וכו' ולמה ישבע

ומיושב לפ"ז מה שאמרו שמא יוציא הלה את הפקדון בשלמא לרש"י ניחא דיוציא במכוין כדי לפסול את זה לעדות ושבועה אבל לפי' ר"ח דפירש שיוציא זה את הפקדון ויהי' שבועתו לבטלה אה"נ למה יוציא את הפקדון ואיזה תועלת יהי' לו בזה

אך לפי דברינו ניחא כיון דמה שנתן עיניו בו לפי שהי' סבור באמת שאינו שוה אלא שקל אבל כשישבע הלוה ויתחייב לשלם עבור זה סלע יוציאנו בחזרה ונמצא שהיתה שבועתו של הלוה לבטלה. וס"ס אין המלוה נחשד למשקר. וכן אפי' לדעת רש"י ג"כ הוסיף במשנה שם בשבועות ושמא לא דקדק זה בשומא נזהר מזה מקו' התוס' דכי עבדינן תקנה לרמאי היינו שאינו רמאי פשוט דשכיח לפעמים שאדם טועה בשומא והכל רק בדבר שאין מינו מצוי בשוק

ולפי דברינו אלה יתיישב מ"ש בש"מ דלפר"ת צריך למחוק בגמ' הלשון כי משתבע מלוה ליטרח לוה דמשמע כפירש"י שיטרח כדי לפסול את המלוה. ולפי דברינו ניחא שפיר אפי' לפר"ת דאה"נ דאין אנו חושדין שישבע לשקר דודאי אם ישבע האמת אתו וס"ס יש לחוש להיפוך דגם הלוה לא דקדק בשומא וישתדל להביאנו כדי לפסול את המלוה וס"ס אפי' אם יתברר שהמלוה נשבע אמת ס"ס תהי' שבועתו לבטלה

וניחא לפ"ז דקדוק בגמ' שבשבועות איתא ג"כ וכן אמר ר' יוחנן אסיפא דרישא ובב"מ בקו' הגמ' על ר"ה לא הזכיר מימרא דר"י אך לפי הנ"ל דקו' הגמ' הוא רק משום דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ל"ק לר"י כלום דלר"י אה"נ דנוכל לתרץ דמיירי במינו מצוי בשוק ואעפ"כ נשבע דלר"י אמרי' לעיל דל"א מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא: עוד הארכתי בענין זה ת"ל בחדושי על הרמב"ם. דברי יד"נ הדוש"ת: סימן קסו לכבוד יד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול נ"י פ"ה וכו' כש"ת מו"ה יחיאל מיכל שי' האבד"ק מינצק

הנה מ"ש כ"ת לתמוה על דברי הש"ך סי' של"ד סק"ב בשוכר בית ומת בתוך זמן השכירות שהכריע הש"ך דברי מהר"מ דאין באי כחו צריכין לשלם דמי השכירות מה שלא דר בו משום דשכירות ליומא לאו מכר הוא. וכ' כ"ת דמגמ' דע"ז (דט"ו) שם לאו ראי' הוא דהריטב"א תי' שם בע"ז דשאני ע"ז דסופה לחזור לבעליו מש"ה לא קניא שם ואפשר דהרשב"א החולק על מהר"מ שם ס"ל כהריטב"א. במטותא מני' דמר יראה דהריטב"א לא כ' כן מעצמו אלא העתיק דברי הגמ' שרצו מתחלה לומר כן ובסוף מסיק ג"כ דשכירות לא קניא והא דאמרי' בכל דוכתא דשכירות ליומא ממכר מלתא בעלמא אמרינן וכו' א"כ יראה דהריטב"א לא ס"ל קניא והעד השני בריטב"א בב"מ (דנ"ו) העתיק דברי התוס' והעד השלישי הרי בש"ך שי"ג שם ובסי' קצ"ח העתיק דעת הריטב"א דכל מה שאין לאדם בו אלא דריסת הרגל אינו קונה לו אך ס"ס אין זה ענין לנו דס"ס יוכל להיות דהרשב"א ס"ל דשכירות קניא, ועוד יותר דהרשב"א בתשו' שם כ' דין זה בשם הראב"ד והראב"ד כ' מפורש בהשגות פ"ו מהל' שכירות דשכירות קניא לשוכר וכדידי' דמיא. אבל ס"ס הרמב"ם וש"ע סי' שי"ג דפסקו דחצר המושכר קונה למשכיר ודאי דס"ל דשכירות לא הוי כמכר

ומ"ש כ"ת בשם הגר"א שהכריע כדעת החולקים על הרמב"ם. גם הגר"א לא החליט אלא שהעתיק מה שק' על הרמב"ם מגמ' דב"מ (דק"א) שם והוא קו' הלח"מ במקומו שם דאמר בתירוץ הגמ' ל"צ בחצר דמשכיר ולמה ל"א ל"ל בחצר דאגיר לי' לשוכר וכמו דהתחיל בחצר דאגיר לי' לשוכר ולפע"ד אין קושיא זאת מכרעת דאדרבה לשיטת רש"י קשה מאד דאי מיירי דלא השכיר לו את החצר אם כן מאי קמ"ל מתני' דהוא של בעה"ב ואי דקמ"ל דינו דר"י בר חנינא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו א"כ מאי לשון מסייעא לי' הא הוא דינו. ועוד מאי שייכות לדין זה בין הדינים שבין השוכר והמשכיר כיון דלשוכר פשיטא דלא שייך דלא שכר את החצר והוא דין שאינו שייך באותה משנה כלל. ועוד מאי יפרשו אח"כ בין לאביי בין לרבא או במדבק כלי בשולי פרה או באויר שאין סופו לנוח אטו אם יקלוט אדם דבר באויר חצר חבירו נאמר דקנאו ומאי ס"ד. וכן גם בזה מאי ענין לשוכר ומשכיר. ועוד מאי משני אח"כ ושברפת שבחצר ה"ה של בעה"ב ומיירי בהשכיר את החצר כיון דרישא מיירי בלא השכיר איך יהי' עכשיו בהשכיר וסתמא דמלתא רישא וסיפא בחדא גוונא

אבל לשיטת הרמב"ם כ"ז ניחא דהכל מיירי בהשכיר את החצר ואפ"ה גוף הקרקע קונה למשכיר. ויש כאן רבותא גדולה דגוף הקרקע למשכיר ואעפ"כ מה שבאויר לשוכר הוא כיון דבו הוא משתמש ומ"ש ושברפת שבחצר קאי על הרישא דאף דאמרי' דמה שקולט מן האויר קונה הוא מ"מ ברפת אינו קונה אפי' מה שיקלוט מן האויר דסתם רפת אינו בכלל חצר

ומ"ש הגר"א דדעת התוס' ב"מ (דף י"א ע"ב) ד"ה וכי שכ' דהלא השוכר משתמש בחצר היינו דמסתמא נותן לו רשות הוא פי' זר לומר דמשום זה מקשים התוס'. ופשוט קרוב יותר לומר כמ"ש הש"ך דדעת התוס' הוא כהרמב"ם דהשכיר לו את החצר. ושיטת הרא"ש בת' ג"כ אינו כרש"י שכ' דהוי כשותפים בחצר. ולקמן אבאר

ובאמת יש דרך ליישב דדעת הרמב"ם ג"כ היכי דבאמת השכירו בפירוש להשוכר להשתמש בו תמיד אה"נ דהכל לשוכר רק דמיירי ששכר את הבית סתם וממילא שייך לו החצר לדריסת הרגל ושאר ההשתמשות הנהוגות אבל לדבר