דברי יששכר כה

ועי' תשו' מהרי"ט ח"א ת' ע"ו דשם נחלקו ז"ל אם המשקה מכשיר וס"ס לכו"ע לענין ברכה הוי כאוכל ממש ומפורש שם בת' הנ"ל דלענין שבת חשיב שיעור שלם

ובעיקר הדבר נראה בטעם קושייתם של התוס' הנ"ל דחולקים על רש"י בסברא זו שכ' דמיא בעלמא נינהו דאזלי לשיטתייהו דפליגי על רש"י בדין טעם כעיקר דאם נאמר דלוקין על טעם כעיקר מה בכך דמיא בעלמא נינהו ס"ס הרי הוא מובלע מבשר. אך רש"י לשיטתו דל"ל טעם כעיקר שפיר כ' דמה בכך דיש בו טעם הרי מיא בעלמא נינהו. אבל התוס' אזלי בשיטת ר"ת דס"ל דלוקין על טריד זה. וע"כ הם מוכרחים לומר דאין כאן אפי' מים דא"כ למה אמרו מדרבנן בעלמא הוא הא טכע"ק מדאו' וע"כ דמה שנתוסף אינו אלא הבל בעלמא ולא מים מש"ה מקשים שפיר משבת (ד' צ"א) שם ולשיטת רש"י מיושב שפיר כמ"ש

ועיין ירושלמי תרומות פ"ב ה"ד ר' ירמי' סבר. ועי' רמב"ם פ"ב מהל' נזירות ה"ה ובלח"מ שם

והנה בבאה"ט או"ח ר"י ססק"א כ' בשם ס' גן המלך וז"ל דבר שהי' בו כזית ונצטמק אין מברכין אחריו ברכה אחרונה. ואם חזר ונתפח מברכין אחריו. משמע דוקא לפי שהי' בו שיעור מתחילה הא אם לא הי' בו שיעור מתחילה אף שנתפח אין מברכין אחריו. אבל לענ"ד שדין זה חולק על דברי המג"א שם שמובא באותו ס"ק עצמי בבאה"ט שם ותימה שהגדולים לא הרגישו בזה

ובתשובת תורת חסד חאו"ח ת' ו' כ' ג"כ לחלק בין האי דטומאת אוכלים דאמרי' אף דמעיקרא לא הוי בי' אעפ"כ מדרבנן אזלינן בתר השתא דשא"ה דלענין טומאה הוי עיקרו דאו' כיון דאם יהי' בו שיעור שלם יהי' דאו' אבל הכא כיון דאם יהי' כזית ג"כ לא הוי דאו' אינו מצטרף וק' ע"ז מדברי התוס' ביצה (דף ד':) ד"ה ותנן דאפי' למ"ד ח"ש מותר מה"ת מ"מ אינו רשאי להוסיף ולבטלו כיון דאם יהי' שיעור שלם הוי דאו' גם בח"ש חשיב עיקרו מה"ת משמע אפי' בשיעור פחות דלא הוי אלא משהו בעלמא אף דחסר הרבה לשיעור שלם חשיב עיקרו מה"ת כוין דאם יוסיף הרבה יהי' מה"ת וה"נ נימא כיון דאם יאכל שיעור שביעה הוי דאו' נימא דגם בכזית הוי עיקרו מה"ת כמו בח"ש שם למ"ד ח"ש מותר מה"ת

ע"כ נלפע"ד כמש"ל דהיינו הך דמג"א הנ"ל כיון דמה שנתפח הוי מיא כמ"ש רש"י א"כ שפיר חשיב צירוף כשנבלע בתוכו. וממנ"פ במין דגן אף דהמים שנתוסף אינו מין דגן וכמ"ש המג"א סי' ר"ד סקט"ו. ס"ס כיון דבשיעור שביעה חייב מדאו' לברך הוי עיקרו דאו' ודמי לטומאת אוכלים דחייב לברך מדרבנן עכ"פ ובשאר מינים נהי דהברכה לא הוה אלא דרבנן שוב חייב לברך דהמים משלימים את שיעורו. ודברי המג"א ברורים ודלא כס' גן המלך

ואגב אורחא נראה להזכיר מ"ש בס' יד אפרים או"ח סי' ר"ד סק"ה להשיג על הבכור שור שכ' דבצמוקים ששורים אותם במים כיון שהיו גדולים מתחילה אף שנתרבו ע"י המים חשיבי כמו הצמוקים עצמם והוא ז"ל השיג ע"ז דהא מה שמתרבים הוא ע"י המים. ולפמ"ש דברי הבכ"ש ברורים דודאי היכי דהוי בי' מעיקרא אף שנתרבה ע"י המים אעפ"כ אמרי' בי' דהוי דאו' כמו שהוכחנו מדברי רש"י הנ"ל. כנלפע"ד: סימן יג

כבוד אחי הרב המאוה"ג וכו' מ' יהודא ליב נ"י האבד"ק יאנאווי (כעת הוא הגאבד"ק סטאשוב)

במכתבך היקר הארכת לבאר דאוכלים ומשקים אינן מצטרפין לענין שבת. ואתפלא וכי עלתה על דעתי לצרף משקים לאוכלים והיא מילתא דפשיטא. ורק אמרתי היכי ששרה פת ביין באופן שכ' התוס' זבחים (דף ק"ט)

וכן מ"ש לראי' מהך דחולין (דף ק"כ) דדוקא רוטב דאקריש מצטרף אבל לא צלול הכל דוקא כשהוא בפ"ע ולא בנבלע וכן מפורש בשבת (דף קמ"ה) דמשקה הבא לאוכל כאוכל וכן ברש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) ועי' תשו' מהרי"ט ח"א ע"ו שנחלקו לענין הכשר

וכן ג"כ מ"ש לראי' ממעילה (דף י"ז ע"ב) דכייל שבת ויוה"כ וטומאה בהדי הדדי וביוהכ"פ מפורש יומא (דף ע"ג ע"ב) האוכל ושותה אין מצטרפין גם זה אין ענין כלל לדברי דדברי הם בשרה ולא כשהם בפ"ע

אך אפי' כששרה פת ביין או במים ה"מ היכי דשניהם איסור רק דחלוקין בשיעורן הוא דמצטרפין אבל היכי דזה איסור וזה היתר ל"א דהיתר מצטרף לאיסור. ובזה מובנים דברי רש"י מנחות (דף נ"ד) שכ' דמיא בעלמא נינהו מש"ה ל"א דהיתר מצטרף לאיסור ואין זה ענין לדברי ר' יהושע דמעילה (דף י"ז) דשם מיירי דשניהם איסור ובזה שפיר אמרו בתוס' זבחים (דף ק"ט) הנ"ל דהיכי ששרה פת במים נעשים כא'. כללא דמילתא היכי דהמשקה איסור וגם האוכל איסור כשהם בפ"ע אינן מצטרפין וכשבאו לתוכן מצטרפין אבל אם המשקה היתר והאוכל איסור י"ל דאינו מצטרף כיון שלא הי' בתוכו מתחילה. אך כ"ז לענין איסור או טומאה אבל לענין הוצאת שבת כיון שנעשה גוש א' הוא נחשב כאוכל. ומשנה דמעילה (ד' י"ז) מיירי כשהם בפ"ע ולא בשרה כמש"ל

ומ"ש דהא גופא דשתיי' אינה מצטרפת לאכילה אינו דבר ברור והבאת ראי' מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מ"א ה"י ופ"ד הט"ז שכ' כל האיסורים אינן מצטרפין שלקח מעט לב ומעט דם אלמא דלולא דהאיסורים אינן מצטרפין הי' סברא לצרף דם לחלב. א"י מה נעזרת מזה הלא בדם גמרא ערוכה היא דדמו כבשרו ושיעור אכילת דם כשאר אכילות הוא בכזית כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' מ"א ה"א ואיזה צירוף שתיי' יש כאן הגם דלענין הוצאת שבת הוצאת דם ברביעית כשאר משקים הוא משום שאם יקרש יעמוד על כזית וס"ס שיעור אכילתו כאכילת שאר איסורים ועיין תוס' שבת (ד' ע"ז) ד"ה הואיל דאיתרבי משום דמו כבשרו. וכן בתוס' שבועות (דף כ"ג) סד"ה גמר בשם הירושלמי ועי' בגליון הש"ס שם ומבשר בחלב שהבאת נפלאתי הלא איסור א' הוא

וגוף הדבר מבואר ברמב"ם פ"ד מהל' טומאת אוכלים ה"א והוא המשנה דמעילה הנ"ל ומובא בגמ' יומא (דף פ"א) וכן מפורש בשו"ע או"ח תרי"ב ס"ב והוא ממשנה מפורשת דיומא (דף ע"ג) האוכל והשותה אין מצטרפין. והאמת דיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבפי"ד מהל' מ"א ה"ט כ' או ששתה מן הדם מעט מעט אם שתה מתחילה ועד סוף כדי שיעור רביעית מצטרפין משמע דס"ל דשיעור צירוף שתיית דם הוא ג"כ, ברביעית כדעתו ז"ל לעולם בכל צירופי שתיות משקים דהוא ברביעית וא"כ דבריו סותרים לכאורה למ"ש בפ"ו מהמ"א הנ"ל. וכן יש תימה בגמ' יבמות (דף קי"ד ע"ב) אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא וק' מגמ' דכריתות (דף כ"א ע"ב וד' כ"ב) שאמרו מפורש שיעור חיוב דם בכזית. אשר ע"כ נראה בפשוט דיש ע"כ חילוק בין דם קרוש לדם צלול וכשהקפהו ואכלו דרך אכילה הוא בכזית ואם שתהו הוא ככל המשקים ברביעית וזה שבפ"ב ה"י ובפ"ו ה"א כ' האוכל דם ע"כ כ' שיעורו בכזית ובפי"ד ה"ט כ' שתה ובזה שיעורו ברביעית. וס"ס מיושב שפיר דקדוקך מפ"ד דמ"א הט"ז שכ' שם וצירף בין הכל כזית ואכלו וכיון דנקט אכילה ודאי דמיירי באופן דשיעורו בכזית ושוה הוא בשיעורו לשאר איסורים

ומ"ש שתירוץ שלי על קו' תוס' דמנחות מהוצאה דשבת לטומאה (הנזכר עליו בת' י"ב בד"ה והנה נלפע"ד) הוא נכלל בדברי הרשב"א ור"ן שבת שם. כמדומה לי שכן אמרתי לך בע"פ שהגאון מקוטנא אמר לי כן שהוא נכלל בדברי הרשב"א. אבל באמת אין זה דמיון כלל. דברי הרשב"א הם דלענין איסור אין כאן הנאת גרונו אבל לענין שבת