דברי יששכר רנח

שגובה החוב. אבל בכתובה ל"ש לומר דאדעתא דהכי קנה]: דברי הדוש"ת. סימן קסו לכבוד אהובינו הרב הגדול מעוז ומגדול נ"י פ"ה שלשלת היוחסין כש"ת מ' יחיאל מיכל האבד"ק זאקראטשין

אשר נסתפק למר בכוונת הסמ"ע רצ"ה סק"א שכ' דבעי תרתי שמצוי לקנות בשוק ושבמינו שוה לו. והט"ז עמד עליו. וכוונתו ז"ל דלעולם אם מצוי בשוק לקנות כמותו ודאי דהוי מינו שוה לו. נראה דהט"ז הוסיף תיבה אחת במ"ש שמצוי בשוק לקנות 'כמותו' ובסמ"ע כ' סתם שמצוי בשוק לקנות. ולזה אה"נ דצריך שיהי' מינו בשוה לו. ע"כ נ' דלענין ההלכה אין נ"מ בין הסמ"ע והט"ז דלעולם כל שבנקל לקנות דבר כזה ושומתו ידוע ל"ש לחוש שמא עיניו נתן בו ולא מחייבינן לי' שבועה

ואולי מחולקים בזה הסמ"ע והט"ז אם השבועה שאינה ברשותו הוא מדאו' או דרבנן. דלפי הנראה ממ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש פ' בתרא דשבועות היא שבועה דאורי' ובפ"ו מה' שאלה ופקדון ה"א כ' דהוא תקנת חכמים ובריטב"א ב"מ שם מסופק בזה. ויש לומר דאי נימא דהוי שד"א לא מקילינן בה וצריך דוקא ב' התנאים לפוטרו ממנה אבל אי נימא דהוא תק"ח בעלמא די לפוטרו ממנה אם הוא מצוי בשוק לקנותו אף שאין בדומה לו ממש

ומ"ש כ"ת ליישב קו' התפארת שמואל על הרמב"ם דפוטר בשומתו ידוע ומצוי לקנות בשוק מהאי דפריך בב"מ (דל"ד ע"ב) על ר"ה דאמר משביעין אותו שאינה ברשותו מהך דתנן במתני' מי ישבע וכו' שמא יוציא הלה את הפקדון דכיון דמשתבע מי מצי מפיק לה דלמא מיירי מתני' דהתם בדבר ששומתו ידוע ומצוי לקנות בשוק דבכה"ג אין המלוה נשבע

ועלה על דעת כ"ת דהכא כיון דהמלוה והלוה חלוקים בשווי החפץ מודה הרמב"ם דחשדינן לי' שמא הוא ברשותו דרצה לעכבו בפחות משויו. וחייב לישבע אפי' במינו מצוי בשוק

אמת שלכאורה דברי מר טובים ונכוחים. אבל ראיתי בת' חכ"צ ת' כ"ט שדחה סברא זו כיון דס"ס נשבע הלוה ולא ירויח כלום ל"ש לחוש שמא עיניו נתן בה. ואי משום דלא מרע לי' לדבורי' קמא לא חשיד להיות רשע בשביל זה

וכשאני לעצמי אמרתי בה ת"ל כמה תירוצים דבפשוט נ' עפ"י מ"ש הש"מ בב"מ שם דמאי חידש לן ר"ה דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו והא תני רמב"ח שלש שבועות משביעין אותו. ותי' דהתם דוקא כשאינו משלם וכשמשביעין אותו שבועת השומרין זה ג"כ בכלל. אבל כשהוא משלם וליכא שבועות השומרים אחריני ס"ד דאינו נשבע ע"ז חידש ר"ה דמשביעין אותו שאינה ברשותו דאף שמשלם אעפ"כ חיישינן שמא עיניו נתן בה. וידוע מ"ש המחבר סי' ע"ב סט"ו בשם בעה"ת דאה"נ אפי' מינו מצוי בשוק כל היכי שנשבע הלוה חייב המלוה לישבע אפי' בכה"ג משום שמא יוציא הלה את הפקדון. א"כ אה"נ הא היתה קו' המקשן דבשלמא בלתי דברי ר"ה דלא הי' נשבע אלא היכי דהי' עליו שאר שבועות השומרים אבל בכה"ג כיון דהמלוה משלם אין כאן שבועה כלל ומשום שמא עיניו נתן בה היכי דמשלם כיון דהוא חשש רחוק לא משביעינן ה"ה דלא משביעינן משום חשש המחבר בשם בעה"ת הנ"ל אבל לר"ה כי היכי דמשביעין אותו משום חשש רחוק דשמא עיניו נתן בו ה"ה דמשביעין אותו משום חשש שלא יוציא את הפקדון וכנ"ל ושפיר מקשה

עוד נ' לתרץ באופן שני דהא קשיא בגמ' דשבועות (דף מ"ג ע"ב) דפריך לשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ממתני' דהמלוה על המשכון מסיפא דרישא דהלוה מב"מ למה לא פריך מיד מרישא דרישא דהמלוה טוען שקל הי' שוה ותובע שקל מאי תובע הא אבד כל החיב לשמואל ואי דעדיפא, מיני' מקשה על גוף הדין ולא על דקדוק הלשין. אך ס"ס הא עדיפא להקשות דל"ש תירוץ הגמ' מתני' בדפריש דהיינו שפירש שאפי' אם יאבד המשכון לא יפסיד אלא שיעור המשכון בשלמא בסיפא דאפי' לדברי הלוה הי' המשכון שוה בפחות מן החוב שייך שפיר דפירש אבל ברישא דלפי דברי הלוה לא הי' שוה פחות מן החוב איך שייך לומר דפירש וא"כ ע"כ דלא פירש כלל וא"כ למה לו ללוה לטעון סלע הי' שוה אפי' לא הי' שוה אלא שקל הוא ג"כ פטור דהא לא פירש. ואי דבזה בעצמו מחולקים דהמלוה אומר שפירש והלוה אומר שלא פירש ס"ס למה לו להלוה לטעון סלע הי' שוה הא ס"ם פטור הוא. וס"ס רישא דרישא נשאר בלא פירוש

וע"כ כיון דאמרו בגמ' מלוה לא קים לי' בגווה. יש לומר דאה"נ דגם רישא מיירי בפירש ואה"נ דהמלוה לפי דמיונו דהי' סבור דאינו שוה אלא שקל פירש שלא יפסיד והלוה מודה ג"כ שפירש כן אבל לא חשש לטעון עמו בזה לפי שהי' ודאי אצלו ששוה סלע וא"כ לא קשיא ג"כ מרישא

אך ה"מ שייך מלוה לא קים לי' בגווה היכי שאין שומתו ידוע. אבל אי נימא דמיירי שמינו מצוי א"כ מלוה שוב קים לי' בגווה והדרא קו' לדוכתא דהרישא נשאר בלי שום פירוש. ע"כ מדייק המקשן דע"כ מיירי באין שומתו ידוע

עוד נ' לתרץ באופן שלישי עפ"י מה שהקשו בתוס' ב"ק (דף ק"ז) על רש"י ז"ל דס"ל כו"ה בפקדון חייב דכל הטעם דפטור כו"ה הוא משום דא"א מעיז שעשה לו טובה ובפקדון דליכא טובה מעיז והקשו התוס' ממתני' דהמלוה על המשכון בסיפא היכא דהלוה תובע להמלוה והמלוה כו"ה דפטור. והא התם לא עשה לו טובה. עוד הקשו בתוס' כתובות (דף י"ח) ד"ה חזקה דלשיטת רש"י דטעם דאא"מ הוא רק מפני שעשה לו טובה א"כ נאמין למוב"מ בכה"ג במגו דאי בעי כפר הכל ולמה בסלע הלויתני עליו ושתים הי' שוה והמלוה מודה במקצת נשבע נהימני' במגו דכפר הכל דהא לא שייך הכא א"א מעיז. והגם דגוף קו' תוס' זה תמוה דהא לדעת רש"י ראוי לומר דכו"ה חייב בכה"ג וכבר תמה בזה הפני יהושע. אך ס"ס קושיתם ניחא למ"ד דאין ע"פ כתיב כאן דס"ל גם לשיטת רש"י כו"ה בפקדון פטור וא"כ למה מוב"מ נשבע

ונ' ליישב הכל וליישב ג"כ דקדוק הלשון במימרי' דרבה לפי גירסת רש"י דאמר מתחלה חזקה א"א מעיז פניו בפני בע"ח ואח"כ אומר והאי בכולי' בעי דנכפרי' והאי דלא כפרי' משום דא"א מעיז פניו הוא לא אמר עוד בפני בע"ח רק סתם דא"א מעיז פניו. ע"כ נראה דבאמת תימה למה לא רצה רש"י לומר הטעם משום דא"א מעיז משום דמכיר בשקרו וכמ"ש הריב"א. אך נראה דבכו"ה לא ניחא לי' לומר משום דמכיר בשקרו דאיך תאמר דדברי הנתבע אתה מאמין משום דא"א מעיז משום דזה מכיר בשקרו א"כ שוב קשה איך תאמר שוב שהתובע משקר הא גם להתובע שייך לומר דא"א מעיז משום דהנתבע מכיר בשקרו ע"כ אמר משום עשה לו טובה דזה שייך רק על הנתבע אבל התובע אה"נ דמשקר דזה לא עשה לו טובה. וכ"ז לענין פטור הכופר הכל. אבל אי נימא דניהמני' להמודה במקצת במגו שפיר נוכל לומר דא"א מעיז מפני שזה מכיר בשקרו דהא השתא קאמרינן דאה"נ דהתובע אומר אמת ול"ק קו' התוס' דכתובות על רש"י

ומדוייק שפיר בדברי רבה דמפני מה אמרה תורה דהוא הקשה שני קושיות א' למה כופר הכל פטור ושוב קשה ג"כ למה לא נאמין למוב"מ במגו דכו"ה וע"ז השיב על ראשון ראשון הטעם דכו"ה פטור משום דא"א מעיז פניו בפני בע"ח שעשה לו טיבה ע"כ מהימנינן להנתבע ולא להתובע ועל הקושיא השניי' אמרי' והאי בכולי' בעי דנכפרי' והאי דלא כפרי' משום דא"א מעיז פניו הוא פי' משום מכיר בשקרו וכמש"ל ומדוייק שפיר דהרי הך דאמר רבה מפני מה אמרה תורה נזכר כמה פעמים בש"ס ובשום מקום לא כ' רש"י לפרש הך דא"א מעיז מפני שעשה לו טובה רק בב"ק (דף ק"ז) כשהזכירו דברי