דברי יששכר רנז

וכן מה שהביא בנחלת צבי שם בשם שלטי הגבורים סו"פ מי שהי' נשוי בהני תרי שטרי דאתו לקמי' דר' יוסף חד הוי כתוב בי' בחמשא בניסן וחד כחוב בי' בניסן סתמא מאי תקנתי' יכתבו הרשאה זה לזה וכ' בשה"ג שאין יכול לכוף לכתוב הרשאה אם לא ירצה ג"כ ראי' נכונה היא שא"י לכוף. עכ"פ מכל אלה יפה עושין כל הרבנים המפשרים: דברי הדוש"ת. סימן קסה

כבוד הרב החריף ובקי חסיד וז"ר כש"ת מהר"ד יונתן נ"י

הנה בנידון המוכר עסק לחבירו והי' ע"ז בטוחות משר א' ובא המוכר ובטל הבטוחות של השר וקבל בעד זה מעות מן השר והלוקח טוען שיחזיר לו מה שקבל. הגם שגוף העסק הוא היער שקנה קבל הלוקח ס"ס כיון שזה הלוקח הי' יכול לקבל מעות מן השר ההוא וזה המוכר הפסידו ריווח זה

הנה בריטב"א מכות (דף ג' ע"ב) מפורש שם וז"ל וכן אם מחל לו זכות ערבות או שעבוד שום קרקע שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למכרו משום כן ומשלם לו משמע פשוט אף שנפרע הלוקח אח"כ מהלוה מ"מ לע"ע נזק הוא דהחוב שוה פחות וזה קנינו כל מי שקונה חוב כדי שירויח ועתה החוב שוה פחות אם הי' רוצה למכרו וא"כ פשוט הדבר דזה הלוקח העסק לקח ג"כ הבטוחות כפי שטוב בעיניו והוא יכול למחול ולסלק הבטוחות וא"כ זה המוכר נחשב שמפסידו ומזיק לו

והנה במוכר שט"ח לחבירו וחזר המוכר ומחלו דקיי"ל דמחיל אפי' למ"ד דהמוכר א"צ להחזיר רק מה שקבל בעד השטר לא מה שהחוב שוה עתה אעפ"כ אם המוכר קבל מעות מן הלוה בעד שכר מחילתו ודאי דנראה דמחויב להחזיר מעות זה להלוקח כיון דזכות זה מכר לו ואיך ימכור הוא חפץ וזכות של חבירו [ועיין סי' שס"ג]

ומפורש באורים סי' ס"ו סקמ"ג דאם המוכר נפרע מהלוה חייב לשלם הכל דאפי' למ"ד במוחל א"צ לשלם רק הדמים שנתן היכי דקבל דמים מחויב לשלם הכל דאין לו להרויח ופשוט והנה"מ שלא העתיק דבריו אלה פשוט משום דאין נ"מ לדינא לדידן דקיי"ל לעולם בין במוחל בין בנפרע דמשלם דמי החוב כהכרעת הש"ך ס"ק ק"ט

ואך די"ל דל"ד להתם דודאי היכי שזה הוא קנינו שלקח החוב וזה חזר וקבל המעות מן הלוה ודאי דאין לו להרויח דמה מכר לו. אבל בכה"ג דזה מכר לו העסק והבטוחות הוא דבר אחר נהי שהוא הי' יכול לקבל אותן המעות מן הנכרי נימא דלא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו דקיי"ל דפטור אפי' אם הרויח בו כמ"ש רמ"א רצ"ב ס"ז ואפי' בהתרו בו כ' הש"ך סק"ט דפטור ואפי' בהרויח ועי' בנה"מ שם מ"ש בשם המל"מ בשם המרדכי דפ' הגוזל קמא

ולכאורה י"ל דשאני הכא דהוי כמבטל שדהו של חבירו דאיתא בירושלמי פ' איזהו נשך ה"ג ובפ' המקבל ה"ג המבטל כיסו ש"ח פטור ושדהו ש"ח חייב. ואף שכ' שם בשם הסמ"ג בטעמו ש"ד שזה אינו תלוי בטורח אחרים וזה תלוי בטורח אחרים פי' דמש"ה מבטל חנותו ש"ת פטור דצריך לקונים אבל שדהו א"צ עוד לשום אדם ומעצמו זורע וצומח וא"כ ה"נ בנידון דידן הי' צריך הקונה לקניית השר ומעצמו לא הי' כאן ריווח ודמי לתנות דפטור

אך יש לומר כמ"ש הפני משה שם דבשדה הריווח מצוי יותר וא"כ י"ל ה"נ בנידון דידן שהי' ידוע שזה השר רוצה ליתן בעד זה מעות הוי ריווח מצוי והוי כשדה

אך באמת תימה גדולה על הסמ"ג ועל הפני משה דהרי במשנה שם מפורש אמרו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא משמע דוקא מפני שכן כותב לו הא לא"ה לא הי' מתחייב אפי' במבטל שדהו ש"ח. וכן הקשה באמת הנמוקי יוסף דאיפכא משמע ממתני ס"ס אין זה במשמע כלל

אך נ' מפורש בהלכה סי' שע"א ברמ"א דאע"ג דגבי מטלטלים אינו משלם אלא כשעת הגזילה גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה וחימה על תשו' חות יאיר קנ"א שכ' להקשות למה הדר בחצר חבירו קיי"ל דצריך לשלם לו מפני שחסרו ממון ומ"ש ממבטל כיסו של חבירו ורצה לחלק בין היכי שדר ברשות או שלקח בגזילה. ודחי לה דא"כ שכרה וישב בה יותר מזמן הראוי וכו' ופשוט דאפי' בכה"ג מתחייב ותי' דשכר בית וספינה ממילא בא משא"כ עסק מעות צריך התחכמות יתירה. והדבר חימה מנ"ל חילוק זה

ופשוט הדבר דהרמ"א אזיל לשיטתו דהוא ז"ל הוא דדחה קו' הב"י בד"מ שס"ג אות ב' שכ' להקשות על הרמ"ה דכ' בהשכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות חייב לשלם הדמים לנגזל והקשה דהא כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכ' הד"מ דאין בדבריו שום טענה וכו' דאף דאין הגזלן צריך לשלם אלא כשעת הגזילה מ"מ מה שקבל שכר צריך להחזיר דאין אדם עושה סחורה בפרתו ש"ח וא"כ י"ל דה"ה מטעם זה פסק הרמ"א גם בממון דמשעה שהתרה בו ולא רצה להחזיר דחייב לשלם להמפקיד מה שהרויח

ואך די"ל דא"כ אם לא התרה בו נמי נימא האיך אדם עושה סחורה בפרתו ש"ח. וכן יקשה על הש"ך שבסי' רצ"ב חולק על הרמ"א ובסי' שס"ג נ' כמסכים לדבריו ע"כ נ' כמ"ש הבאר הגולה אות ת' בשם הב"ח בשם מרדכי דפ' הגוזל בתרא מכאן הי' דן רא"מ שכל ממון שאינו נקנה ביד מי וכו' שהיא ברשות בעלים הראשונים פי' וכיון שהשוכר הזה לא רצה לגזלו הרי היא כמו ששכרו אצל הנגזל וחייב הוא לשלם להנגזל ואם לקח הגזלן את המעות הרי הוא כאלו לקח מעותיו של הנגזל ומחויב אח"כ לשלם להנגזל וכ"נ לשון הרמ"ה בטור שם

וי"ל שפיר לפ"ז דזהו דוקא בחפץ ובספינה ושאר דברים דדל הגזלן המשכיר הי' השוכר יכול לשכור אצל הנגזל מש"ה חייב ליתן לו. אבל במסחר של ממון וכדומה דדל הגזלן מהכא דלמא לא הרויחו הממון כלום דהרבה לוקחים ומתעסקים ומפסידים הלכך פטור לדעת הש"ך ודעמי' כן יש קצת לומר. ממילא לפ"ז גם בעסק דידן ראוי לומר דחייב [ויש לעיין במ"ש הסמ"ע סקע"ו בשם הטור דמעיקרא זבינא ריעא דהו"ל למיכתב]

ע"כ נ' דאפי' לפמ"ש הקצה"ח סי' ס"ו בסקל"ז דאינו חייב לשלם דוקא במוחל המוכר אבל ודאי אינש דעלמא לא וא"כ ה"נ דאין לזה כח לא בדיני ישראל ולא בדיני העמים אלא שהימני' והוי כשליח שהחזיר שטר שאינו פרוע להלוה דודאי חייב לשלם. ועי' תשו' משאת בנימין פ"ה דמשעה שהחזיר השטר הפסיד זה זכותו שקנה בחצר

[אך אעפ"כ גם במוחל המוכר צ"ע במוחל שעבוד אחת משדותיו דמש"ע ס"ו סכ"ד אין ראי' רק במאריך זמנו דהוא דין הגמ' אך במוחל שעבוד אחת משדותיו שהיא הוספת דברי הריטב"א שם מ"ש הקצה"ת שהרא"ש חולק בזה אין הכרעה מדברי הש"ע

אך אעפ"כ מה שהסכים הקצה"ח להוכיח מדעת הרא"ש דבכה"ג פטור לאו ראי' מוכרחת היא די"ל דאינו חולק על דעת הריטב"א אלא דיש חילוק בין מוכר שט"ח דאה"נ הלוקח לקח אדעתא דהכי שיהי' בטוח ואם ימחול המוכר אחת משעבודיו כיון דאז החוב שוה פחות ממה שהי' שוה יתחייב המוכר לשלם לו את הפחת כיון דאז אינו ידוע עוד אם יגבה את חובו. אבל בקונה שעבוד הכתובה כיון דאז בשעה שמחלה האשה את השעבוד של קרקע האחת לא שייך לומר דתתחייב לשלם לו כיון דאז אין לה מעות לשלם וכמ"ש התוס' ב"ק (דף פ"ט) ד"ה כל א"כ אם בשעה שיהי' לה מעות כשתתאלמן או תתגרש שוב יגבה הכתובה ל"ש לומר שיגבה ממנה מה שהיתה הכתובה באמצע הזמן שוה בפחות כיון דס"ס הוא גובה הכתובה. ול"ד לשאר מוחל שמתחייב תיכף לשלם קודם