דברי יששכר רנה

שיהי' א' במסחר הזה מעכב אפי' אבר מתא דידי' לכו"ע, היכי דהריווח מאנשים הרבה אפי' אין הדרך שיבוא אחר באותה אומנות רק דאין דעתו לדורות במקום הזה דאחרי כלות זמנו יבוא אחר תחתיו מותר ואין כאן אפי' משום מהפך

ועתה לנידון דידן צ"ע מאיזה צד נבוא לחייבו להחזיר. הגם שיש עוד סניף מצד שעבר על חדר"ג לשכור מן העכו"ם. אך גם בזה לא מצינו שיאסור ויגזור על דיעבד שיהי' מחויב להחזיר. וגם קשה בעינינו לעשות מעשה עי"כ דידוע שכ' הרש"ל דלא נתפשטה תקנת ר"ג בזה בכל המקומות. וניחא לפ"ז מ"ש הרמ"א בלשון י"א

ול"ק מה שהביא הפ"ת שם בשם החת"ס לתמוה על הרמ"א שכ' בל' וי"א משום דס"ל כהמהרש"ל דלא נתפשטה

וגם דיש להסתפק אולי לא תקן רגמ"ה רק בשכירות דירה כמ"ש רש"ל לפי שאין העכו"ם שוכרים דירות דסתמא בעו"ה יש להם דירות שלהם אבל בעסקים וחנותים שגם העכו"ם יוכל לשכרו אולי לא תקן ר' גמליאל שזה לא ישכרנו ובתוך כך יבוא עכו"ם וישכרנו ע"כ כתב הרמ"א בלשון וי"א וממילא קשה לעשות מעשה להוציאו בשביל זה

אך יש בכאן מקום לכופו לחזור מפני האיסור שחתם עצמו על כתב איסור ולדעת הג"ה מרדכי המובא ברמ"א יו"ד ר"ל בנשבע שלא למכור ועבר ומכר ל"מ מכירתו. והגם דבב"י חו"מ ר"ח השיג עליו מדברי ר' האי גאון שפסק במקח שנעשה באיסור מקחו קיים ומוכת לה מהאי דב"מ (דף ס"ה) גלימא מפקינן מיני' כי היכי דלא נימא וכו' משמע דמקחו קיים. לפענ"ד נראה ליישב דעת הגמ"ר דדעת רה"ג הוא דוקא באיסור רבית דהגם דס"ל לרבא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אפ"ה אמר שם גלימא מפקינן מיני' דוקא משום דלא נימרי דהיינו כיון דגלתה לנו התורה הכא וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי גלתה לנו התורה דיש לו בזה זכיי' מש"ה מהני שפיר קנינו וכל דברי ר"ה גאון המובאים שם בנמוקי יוסף וטוחו"מ הוא רק באיסור רבית ולא בשאר איסורים ויש לתרץ בזה קו' תוס' ב"מ (דף ס"ה) ד"ה אי עשה דלמ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מאי פריך מאי בעי גבי' הא אינו חייב להחזיר. ולפי דברינו ניחא דאדרבה למ"ד אינה יוצאה בדיינים בדבר המסויים אין לו בו שום זכות דלא קנה מאומה ופריך שפיר מאי בעי גבי' דלמ"ד יוצאה בדיינים כיון דכתיב וחי אחיך עמך גלתה לנו התורה שיש לו בזה זכות כיון דיש בו חיוב השבה וכדס"ד דרב סנהדרין (דף ע"ב) דגבי גזילה חשיב שלו מדחייבי' התורה בהשבה והגם דרבא פליג עליו שם ואמר כי אוקמה רחמנא ברשותי' להתחייב באונסין ס"ס קנין יש לו בזה. ומ"מ אינו דומה לנשבע שלא למכור יש שפיר לומר דלא מהני

אך ס"ס כבר פסקו רבותינו ז"ל בחו"מ דנשבע שלא למכור מהני מכירתו אך עדיין יש לומר הכא דלא מהני דהטעם דמהני כ' המפרשים משום דהוי איסור שבדה מלבו א"כ יש לומר דוקא היכי שאסר על עצמו דבר שבלעדי שבועתו הי' מותר הוי איסור שבדה ומהני אבל אם גם בלתי שבועתו הי' בזה איסור הגם דהי' מועיל בדיעבד שפיר אם נשבע בכה"ג כיון דלא הוי איסור שבדה אה"נ דגם בדיעבד ל"מ והי' בזה מקום ליישב דברי הרמ"א הסותרים א"ע דביו"ד ר"ל פסק כהגמ"ר דלא מהני ובחו"מ ר"ח פסק דמהני די"ל דמסתמא דמלתא אה"נ דמהני מ"מ נקטי' הרמ"א ביו"ד דל"מ דמשכחת היכי דהי' בו איסור בתחלה ונשבע עליו באופן שתלה שבועתו בכה"ג אה"נ דל"מ כיון דלא הוי איסור שבדה

אך גם זה ליתי' עפ"י מ"ש הש"ך שם ביו"ד סק"ד בשם הרא"ש דגם בחרם אמרי' דמהני דחשיב אפשר לבטלו. והגם דזה צ"ע אם חשיב אפשר לבטלו. ואולי כוונת הרא"ש דוקא בחרמי צבור אבל בחדר"ג ל"ח אפשר לבטלו וממילא כיון שנשבע ואסר ע"ע לא הוי איסור שבדה וגם דאסר ע"ע לטובת זה וקבל טובה ממנו דא"א להתירו ל"ח אפשר לבטלו וגם איסור שבדה לא הוי אולי אה"נ משום זה נימא דל"מ

אך עדיין צ"ע אפי' אי נימא כסברתינו ממנ"פ אם חשיב איסור גמור א"כ אין איסורו חל דהוי אסור מתחלה ואין הנדר תל על האיסור לדעת רוב הפוסקים דאפי' על איסור דרבנן אינו חל ואי הוי דבר המותר א"כ שוב האיסור הוי איסור שבדה ול"א בזה דל"מ בדיעבד

אך הי' מקום לזכות לראשון מטעם נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר דכי קבל דמי השכירות קודם שכתב לו השטר נסתלק העכו"ם וזה לא זכה בו עדיין א"כ הראשון זוכה בו מטעם הפקר והגם דלעולם אם בא השני וזכה בו נקרא רשע אבל הכא אם יזכה הראשון אינו נקרא רשע כיון דהשני נקרא רשע א"כ זה המוציא ממנו כדין עשה

אך גם זה ליתי'. חדא כיון דמצד דינא דמלכותא אינו מסתלק עד שיכתוב השטר וכמ"ש שם בחו"מ קצ"ד לא מצי לזכות. ועוד מאן יימר דיהיב תחלה דמים ואח"כ כתב השטר דלמא כתב השטר ואח"כ נתן מעות או שניהם כאחת היו ס"ס קשה בזה לעשות מעשה

וגם אני מסופק אם היתה תקנת ר"ג היכי שהוסיף על הראשון הגם דבנה"מ כ' בסק"א בביאורים דתקנת ר"ג היתה שלא להוסיף היינו משום דס"ל דיש בשכירות מן העכו"ם דינא דבר מצרא וע"כ דתקנת ר"ג היתה שלא להוסיף

ולפענ"ד זה אינו דראיית הנה"מ דשייך דינא דבר מצרא בעכו"ם הוא מן התוס' ב"מ (דף ע"ג ע"ב) ד"ה נטר שכ' דבשכירות מן העכו"ם דל"ש ארי' אברחית ממצרך שייך דדב"מ לא ראה דבש"מ כ' דלעולם אין בעכו"ם דין מצרנות דלא פלוג רבנן ושם כ' תי' זה בשם התוס' עוד כ' תירוץ אחר דאין בבתים דין מצרנות. וגם דהא רוב הראשונים ס"ל דאין בשכירות כלל דין מצרנות וא"כ יש לומר דנהי דהתוס' כ' הכא לחוש בשכירות גם בעכו"ם דוקא בשכירות נגד לוקח דעיקר התקנה של מצרנות היתה בלוקח נגד לוקח וחכמים אחרונים אסרו גם בשוכר נגד לוקח ובאו עוד אחרונים והחמירו גם בשוכר נגד שוכר ואנו חייבים לקבל גזירתם. אבל מ"מ בעכו"ם דבעיקר התקנה לא היתה מצרנות כלל דשייך ארי' אברחית וכו' נהי דלדעת התוס' בשוכר נגד לוקח מסלקו היינו דדמי קצת לעיקר התקנה אבל בשוכר נגד שוכר כיון דלא היתה התקנה כלל מתחלה אלא שהאחרונים גזרו בזה בעכו"ם לא גזרו אלא בשוכר נגד קונה דדמי קצת לעיקר התקנה אבל בשוכר נגד שוכר שאינו מן התקנה ובעכו"ם לא היתה התקנה כלל הוי כי האי דאמרו מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד כולי האי ל"ג וגרוע מהתם. ושפיר יש לומר דמש"ה צריך ר"ג לעשות התקנה ולא משום ההוספה. א"כ ספק גדול אם בהוספה יש שום תקנה

אך מה שיש לפענ"ד לומר בזה לחייבו הוא מ"ש בת' מהרש"ל ת' פ"ט לחייב את השוכר השני לשלם גם ההוספה ודברים אלו מרפסים איגרי דסותר דעת עצמו למ"ש בתשובה וביש"ש דאין כאן דד"ג כלל, ולפענ"ד אין לי עצה אחרת ליישב דעתו צ"ל דהכא משום קנס אתי עלה דלעיל בתשו' ל"ו וכן ביש"ש לא הי' שום התראה להשני ונהי דס"ס נקרא רשע מ"מ ל"ש לקנסו לשלם מצד דד"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא וכמ"ש רש"ל שם. אבל התם בתשו' פ"ט מיירי שהתרו בו בהשני ולא רצה לשמוע לדברי חכמים מש"ה מחייבינן לי' וכדאיתא ברמ"א חו"מ שפ"ו דאפילו בגרמא משמתינן לי' עד דמסלק היזקא וכ' בסמ"ע שם דלענין ההיזק שיארע לו אחר השמתא ודאי דמחויב לשלם ומשו"ה כיון שהתרו בו התם ועבר על ההתראה שפיר דעת רש"ל לחייבו כמבואר למעיין שם וא"כ הכא כיון דס"ס רשע מיקרי נהי דמן הדין לא מחייבינן לו לשלם משום זה ס"ס הכא ג"כ נקרא מותרה ועומד מעת שחתם על כתב איסור דמה לי מותרה מב"ד או מותרה מפי עצמו שחתם על כתב איסור וא"כ חשיב כמו עבר על ההתראה ושוב אף אם לא הוי אלא גרמא ג"כ יש סברא לחייבו כתשו' שניה דמהרש"ל הנ"ל

וס"ס כיון דאם הי' אפשר לאיים עליו שלא ירצה להשאר ברשעתו ולעבור על האיסור שחתם עצמו ודאי הי' מצוה גדולה כדאמרינן באומר סוכה איני עושה וכו' עאכו"כ דיש דרך להוציא בלעו מפיו. ואעפ"כ אם הי' אפשר לפשר ביניהם הי' מצוה גדולה: דברי הדוש"ת.