דברי יששכר רנ

רצונו בחחילה. וכן בהך דרש"י שם דלא חזר ממה ששויתי' בתו בוגרת שליח בפירוש לפלוני. אבל הכא כיון שזה עומד וצווח עתה שנהג מנהג רמאות. ואם תאמר שלא נהג אז מנהג רמאות הרי הוא עתה גזלן שרוצה לזכות במה שקנה לחבירו מנא לן לומר דהוא עתה גזלן ולאוקמי' על חזקתו דלא הי' מתחילה רמאי דלמא עדיף לן לומר שהי' מתחילה רמאי במאי שרוב העולם אינם זהירים ממה שנימא שהוא עתה גזלן גמור

וידוע סברת מהרי"ט ז"ל בח' ל"ז דבנוגע לענין הרוב ל"א השתא הוא דאיתרע אלא אם הוא מן המועט אמרי' דזה זמן רב שיצא מן הרוב ולא השתא הוא דאיתרע

ואפי' אי נימא דלא כמהרי"ט אלא דגם לענין זה נימא דעדיף לן לומר דהשתא הוא דאיתרע ורוצה להיות גזלן אבל בתחילה הי' אדם כשר ואפי' מנהג רמאות לא רצה לנהוג. ואף דאין לנו ראי' ע"ז ס"ס מנלן להוציא ממון בחזקה כזו. ואדרבה פשוט הדבר דלא מפקינן ממונא בחזקה כזו דהא רובא עדיף מחזקה ואפ"ה לא מפקינן עאכו"כ דבחזקה כי האי לא מפקינן

ורגיל אני להקשות לכאורה בגמ' דאיבעי' לן בב"ב אי אמרי' מגו במקום חזקה אמאי לא פשטו מהא גופא דודאי מגו עדיף דהא על מגו ל"ל שום ראי' מן הפסוק ואדרבה בכתובות (דף כ"ב) הקשו הא ל"ל קרא סברא הוא ובחזקה צריך קרא מנגע א"כ חזינן דמגו עדיף ואך אליבא דאמת הא לאו קושי' הוא דודאי בחזקה כי האי דצריך קרא מנגע לא איבעי' לן דודאי עדיפא מגו מינה. אלא בחזקה כי החי דח' א"א פורע בת"ז דמפקינן בה ממונא. וידוע מ"ש בחה"ד ובת' מהרי"ק דשלשה מיני חזקות הן והיא חזקה בשעתה פי' לא מן העתיד על של עתה אלא חזקה בשעתה פי' על אותה שעה של עכשיו אנו דנין דמסתמא הוא כן וסברא הוא ס"ס בחזקה כי האי ודאי לא מפקינן ממונא. ול"ד, לפלוגתא דר"ג ור"י בכתובות דהתם איכא ח' חיוב

וס"ס תימה היא להוציא מיד הלוקח בחזקה זו דגרוע משאר ח' הגוף דהכא הוא רק מפני רוב העולם ואנו בעינינו רואים ההיפוך כפי מה שבארנו

וע"כ ליישב דעת הר"ן והרמ"א צ"ל משום כיון דאז בשעה שקנה הקרקע הי' חזקה שקונה עבור המשלח הוי המשלח כמו מרא קמא ובקרקע אזלינן בתר ח' מ"ק. ואם כן הדבר לא שייך דין זה אלא אם קנה בפני עדים. וגם בזה נראה אם הי' זה מוחזק ברמאי ודאי דמהימנינן לי' בדבר זה ויש ללמוד כן מדברי הרי"ף פ' כל הנשבעין בשער השמיני באדם שהוא מוחזק בגניבה ל"א אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל לא קנה בפני עדים מנלן להוציא בחזקה זו מיד הלוקח וכמש"ל. זה הוא מה שיש לעיין בדברי הר"ן. ועתה נראה דעת שאר ראשונים בדבר זה

הנה הרמב"ם כ' בפ"ז מה' מכירה הי"ב הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו בממון חברו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו וכו' ואני אומר שאין הדין דין אמת אלא המקח של המשלח כמו שיתבאר בדין העסק. ועי' בדברי המ"מ שכ' שהפריזו על המדה במה שאמרו שהוא נאמן בדבורו הקל ס"ס חזינן דעת מקצת המורים הנ"ל שאפי' היכי שקנה במעותיו של המשלח אלא שאומר שזקפן עליו במלוה שהוא נאמן בדבורו הקל והרמב"ם לא חלק עליהם מצד נאמנות אלא דס"ל דלא מהני חזרתו אפי' בפני ב"ד וכמ"ש הרי"ף בפ' המקבל וכ"ד הרב בעל מתיבות. ודעת הרשב"א דבעי שיאמר בפני עדים שזקפן עליו במלוה ודעת ר' ירוחם דבעי שיאמר לפני ב"ד. ודעת הג"א בפ' הגוזל דנאמן בשבועה אף שמשים עצמו רשע ואבא מורי כ' דנהי דא"נ בשבועה לעשות עצמו רשע מ"מ הכא נאמן שלפי דעתו היתרא עביד

ס"ס חזינן דגם היכי שאומר בעצמו שקנה במעות המשלח אלא שזקפן עליו במלוה יש שש שיטות. א) דעת המורים שנאמן בדבורו הקל. ב) דעת הג"א דנאמן בשבועה לענין ממון לעשות עצמו רשע. ג) ואביו ז"ל ס"ל דנאמן עכ"פ מדסבר היחרא עביד ד) דעת הרשב"א דבעי שיאמר כן בפני עדים. ה) דעת רי"ו דצריך שיאמר בפני ב"ד. ו) דעת הרמב"ם ובעל נתיבות ודעת הרי"ף דאפי' בפני שום ב"ד שבעולם לא מהני חזרה

והנה לפענ"ד אפי' הרשב"א שכ' דבעי עדים לא משמע משום דא"נ אלא דכל שלא אמר כן בפני עדים לא נעשה גזלן וממילא חייב משום דמבטל כיסו של חבירו והוא כמ"ש המרדכי פ' הגוזל קמא (סי' קכ"ה)

והנה כ"ז בקנה במעות המשלח אבל היכי שקנה במעותיו משמע בפשוט דעת בעל העיטור והגהות מרדכי פ"ד דנאמן במה שאמר שקנה לעצמו והוא הדין המבואר ברמ"א ס"ד (ויש דין שני הסמוך לו בב"י בשם המרדכי פ"ק דב"מ דראב"ן פסק בראובן שאמר לשמעון לקנות לו סחורה בזול וכו' דפסק דיחלוקו וראב"י כ' שמסופק בזה וכו')

וידוע דהסמ"ע הקשה על הרמ"א שהדין הראשון פסק בסי' קפ"ג ס"ד. והדין השני פסק בסי' רס"ט וכפי הנראה דסותרים זא"ז והסמ"ע תירצה בפשוט דהכא מיירי דבשעת, מכירה קנאה סתם א"כ י"ל שפיר דע"ד הראשונה קנה. אבל אם אומר שתיכף בשעת המכירה קנה לעצמו ודאי דנאמן הוא כיון שקנאה במעותיו והדבר פשוט דנאמן בדבורו לחוד ועי' ש"ך מ"ש בשם הב"ח דמיירי דלא עשו ביניהם מעמד גמור מש"ה אמרינן דסתמא קנה בשביל עצמו

וא"כ דברי הרמ"א מ"ש בשם הר"ן דא"נ תמוהים מאד ובודאי לולא דברי הרמ"א הייתי מפרש דברי הר"ן דמיירי דלקחה במעות המשלח והוינן משוה דעתו לדעת המ"מ החולק על המורים שהפריזו על המדה להאמין בדיבור הקל. לא באופן שקנה במעות עצמו דנ' דעת הר"ן יחידאי בדבר זה. אלא מה נעשה שהרי הרמ"א ס"ל דלעולם א"נ וע"כ צ"ל דשאני בקרקע דהוי ח' מ"ק וע"כ דוקא כשקנאו בפני עדים. אבל אם קנאו בלא עדים דאין כאן חזקת מרא קמא אין שום ה"א שלא יהי' נאמן וא"צ מגו כלל

עאכו"כ בכל המטלטלים ותירוצו של הנה"מ דמיירי דאיכא עדים נראה דנמשך אחרי דברי הבאר הגולה בס"ס רס"ט שכ"כ בשם הסמ"ע ובאמת לא כ"כ הסמ"ע כלל וא"א לפרש כן דברי הרמ"א דס"ד דמיירי שאמר כן לפני עדים חדא דמדברי הב"י לא משמע כן שהביא שני הדינים סמוכים להדדי ולא פירש כלום ע"ז. ועוד דאי מיירי דאמר כן לפני עדים למה כתבו סתם הבעל העיטור והג"ה מרדכי דאם קנה במעות המשלח דהוא של המשלח הרי דעת המרדכי מפורש בפ' הגוזל דאם אמר כן בפני עדים אינו למשלח וכ"כ הרמ"א בשמו ואפי' קנה במעות המשלח ורחוק שיחלוק על דעת המרדכי ולא יזכירו

ועי' ת' רשד"ם ת' קנ"ה שכ' מפורש דאפי' בקנה במעות המשלח אם הוא מוחזק בו יכול לומר קים לי כדעת הסוברים דנאמן בדבורו הקל

ואל תשיבני מדברי התוס' ב"ב (דף נ"ב ע"א) ד"ה דברים שכתבו דאפי' במגו א"נ להחזיק אינשי בגנבי דהיינו כשבא להוציא ודאי דשני ריעותות להוציא ולהחזיק איש בגנב לזה ל"א מגו אבל כשבא להחזיק א"צ מגו ובמגו אין שום הו"א שבעולם שלא יהי' נאמן. ועי' רא"ש ב"מ פ' איזהו נשך אות י"ז מ"ש בשם וכו'

כללא דמלתא היכי דקנה במעות המשלח דהוי גזלן ששינה במעותיו של המשלח הרבה דעות דא"נ כיון דאומר ע"ע שהוא גזלן ומ"מ נראה דבמגו נאמן, אבל היכי דלא הוי גזלן אלא רמאי לא אשכחן שום מ"ד שלא יהי' נאמן אלא הרמ"א בשם הר"ן ודוקא בקרקע ובקנה בפני עדים ובמטלטלים נאמן לעולם. שלא כדברי הנה"מ וערוך השלחן שנמשך אחריו בלא עיון בספרים: