דברי יששכר כד

ויותר נ' דגוף הקושיא אינה חמורה כ"כ דעדיין מנ"ל לומר דאם נתכוין לאיסור במה שאינו של חיוב אם זה נחשבת כוונה לחייבו דבפשוט נ' דמה שאינו לחיוב לאו כוונה היא כלל. ועוד יותר לגרסת התוס' לעיל (דף ע"ב ע"ב) ד"ה נתכוין דגרסי אמר רבא נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' ג"כ פטור א"כ אפי' נתכוין למלאכת חיוב ג"כ פטר רבא ושפיר קשה דידעה במה ואולי ט"ס הוא בתוס'

בקושיא שהקשה כ"ת לשיטת המצריכים או"ח שכ"ח לעשות דבר סכנה בשבת ע"י עכו"ם אם אפשר למה לא נימא היכי דליכא עכו"ם לעשותו ע"י שנים ע' ת' בית יצחק או"ח ת' ל"ה אות ה' בשם ס' מעין החכמה דהקשה על כל הקרבנות דדחי שבת למה לא עשאוהו ע"י שנים ועיי"ש מה שתי' דיהי' שוב כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דשוב חייבין ג"כ השנים. ולדעתי תי' זה אינו דודאי אין כאן קושיא רק דמדרבנן נחמיר שיעשוה שנים וכיון דלא הוי אלא חומרא דרבנן ל"ח אינו יכול. וכמ"ש רש"י שבת (דף מ"ג) גבי טבל מוכן הוא אצל שבת ושאר דוכתי

אך לדעתי פשוט הדבר דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור כיון דזה הוי מצוה גדולה של הצלת נפש מישראל ע"כ דוקא היכי דלא התחיל עדיין יש להחמיר ולומר לעכו"ם לעשותו אבל אם זה התחיל במצוה ל"א לו ליתן המצוה לאחר. ואף דבת' דבר שמואל ת' רכ"ח כ' בשוחטין לחולה בשבת טוב שישחטו לו באופן שיהיו שנים אוחזין בסכין ושוחטין אך נראה ג"כ בכה"ג שמתחילין תיכף שנים אבל היכי שהתחיל א' לעשות לא נכון הוא שיתן המצוה לאחר

עוד יש לומר דמה שיש מחמירין ליתן לעכו"ם הוא מטעם שחששו שמא יטעו בזה שיסברו שיש סכנה ובאמת לא יהי' סכנה ע"כ החמירו לעשות ע"י עכו"ם דבכה"ג לא עביד איסורא דעכ"פ הוא חולה שאין בו סכנה וכל חולה שאב"ס אומר לעכו"ם ועושה. אבל ע"י שנים שעשאוהו כיון דאם אין בו סכנה אסור לעשות ע"י שנים דעכ"פ הוי איסור דאו'. א"כ ממנ"פ אם יש בו סכנה הרי מצוה קעביד. ואם אין בו סכנה גם ע"י שנים איכא איסור ע"כ לא חשיב זה תקנה כלל

וגם גוף הקושיא חלושה מאד דאוי לו לחולה שיהי' מוטל בסכנה וא' יתן לחבירו ועי"כ יוכל לבוא לידי סכנה גדולה מזו ובודאי בכה"ג דיוכל לבוא לידי שהי' אמרי' שיהוי מצוה לא משהינן

עוד נראה לומר בזה נהי דשנים שעשאוהו פטורים מ"מ איסור דאורייתא עובר כל א' וא' מהם וידוע מ"ש הר"ן יומא בקושיא דלמה שוחטין לחולה שיב"ס בשבת ועוברים על איסור סקילה נאכילנו נבילה דאין כאן אלא איסור לאו ותי' דהתם עובר על כל זית וזית נמצא דריבוי האיסורים עומד במקום חומר האיסור. א"כ ה"ה ריבוי האנשים עומד ג"כ במקום חומר האיסור א"כ שנים שעשאוהו כיון דשנים עושים איסור דאו' נהי שפטורים מ"מ יש בו חומר כמו א' שעושה איסור סקילה

ולא יקשה ע"ז ממ"ש בירושלמי (חגיגה פ' אין דורשין) בעובדא דאלישע אחר שאמר והיו מתכונין מיטעון תרי כדי שיהיו שנים שעשאוהו. דהתם כיון שכולם היו אנוסים לחלל, השבת יפה הי' לכל א' וא' שיחלל בחצי מלאכה משיעשה כל א' מלאכה שלימה דס"ס יהי' חילול גמור ובריבוי. אבל בכה"ג בנידון דידן יש לומר דחד יעשה חמור משיעשו שנים איסור קל: דברי ש"ב הדוש"ת: סימן יב

שאלתני. לבאר לך הדין בבשל בשר עגל שהי' מתחלה פחות מכזית ואחר הבישול נעשה כזית אם חייב לברך עליו ברכה אחרונה. והראת לי מ"ש בת' ברית יעקב חאו"ח ת' א' דמוכח מגמ' מנחות (ד' נ"ד) דבכה"ג אינו אלא חיוב דרבנן וא"כ הכא הוי תרי דרבנן כיון דמדאו' לעולם בעי כדי שביעה וחכמים הוא שהחמירו לברך בכזית א"כ הכא דמתחלה לא הי' שיעור הוי תרי דרבנן ואף דבגמ' שם אמרו וכן לענין טומאת פיגול וטומאת נותר אף דלא הוי ג"כ אלא דרבנן. שא"ה דהשיעור באיסורים הוי דאו' אבל הכא דגוף השיעור לא הוי אלא דרבנן אפשר דכולי האי לא תקנו רבנן וחילי' דהרב ז"ל מגמ' עירובין (דף ל"ו) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת וכן בגיטין (ד' ס"ה) כי תקון רבנן במילתא דאית לה עיקר מה"ת מלתא דל"ל עיקר מה"ת לא. והנה דעת הרב ז"ל שלא לברך בכאן ברכה אחרונה. ויען שלפענ"ד הדין פשוט דחייב לברך בכה"ג ע"כ הנני מוכרח לבאר

ראשית תימה בעיני שלא זכר שיש חילוק בברכה אחרונה בין על ז' המינים בין על שאר דברים דבז' המינים נחלקו רי"ו והרשב"א אם הוי דאו' או לא

והנה ע"פ דברי תוס' ריש פסחים ור"ן שם דמייתי ראיה בחמץ דאו' ושעות דרבנן מחמץ דרבנן ושעות דאו' אלמא דאין לחלק בין טומאת פיגול להך דהכא ול"ד למ"ש בעירובין הנ"ל שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מדאו' דודאי איסור תחומין ל"ד לשאר איסורי שבת כמ"ש רש"י שם במקומו אבל הכא כל היכי דגוף הברכה הוא מה"ת אלא דשיעורו דרבנן ודאי דחמיר יותר ועכ"פ לא קיל מיני'. ומפורש ברש"י פסחים שם דפירש המקדש משש שעות ולמעלה אפי' מתחלת שש אפי' בחטי קורדנייתא משמע דאפי' תרי דרבנן ג"כ אין חוששין לקידושיו וכן הוא ג"כ דעת ה"ה בשם הרמב"ם ועי' ביאורי הגר"א אהע"ז כ"ח אך לפי הפסק בשו"ע שם דבתרי דרבנן חוששין לקידושיו א"כ לפ"ז בשאר המינים דגוף הברכה אינה אלא דרבנן והשיעור ג"כ אינו אלא דרבנן ודאי דיש מקום לומר דבכה"ג קיל יותר

אך באמת אליבא דדינא אין זה ענין לגמ' מנחות הנ"ל ולדעתי אישתמיטתי' להרב ז"ל דברי רש"י במקומם שם שכ' בטעם הדבר דלא הוי אלא דרבנן משום דמיא בעלמא נינהו. ולכאורה קשה מדברי רש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה טמא מת שכ' דמים הנבלעים באוכל משלימים את שיעורו וא"כ ק' על רש"י בעצמו מה בכך דמים בעלמא נינהו ס"ס איכא שיעור שלם. וכ"כ הר"ש בפ"ג דטהרות מ"ג דמשלימים את שיעורו

אך באמת לק"מ להמעיין ברש"י פסחים והר"ש דכוונתם דוקא היכי דמתחלה הי' שיעור אבל אם מתחלה לא הי' שיעור ואח"כ הוא שנבלעו הדרינן לדברי הגמ' דלא הוי אלא דרבנן כיון שהי' עליו שם היתר מתחלה לא מצרפינן לי' אך כ"ז לענין היתר מצטרף לאיסור וכן לענין טומאת אוכלים כיון דבאמת לאו אוכלא היא אינו מטמא אלא מדרבנן. אבל לענין ברכת הנהנין כיון דס"ס הרי נהנה גרונו בכשיעור אף על הנאת המים שבתוכו ג"כ חייב לברך ואף דקיי"ל אכילה ושתיי' אינו מצרף ה"מ אם המים עומדים בפ"ע אבל אם המים נבלעים תוך האוכל הרי מפורש בתוס' זבחים (דף ק"ט) ד"ה עולה דדרך אכילה כגון אם שרה פתו ביין מצטרפין וכן בשאר משקים וכן מבואר במג"א סי' ר"י. וא"כ פשוט הדבר דלענין הנאת גרונו איכא הנאה גמורה ושיעור גמור איכא ולמה לא נצרפו ופשוט הדבר דצריך לברך

והנה נלפע"ד ליישב קו' תוס' מנחות שם ד"ה דמעיקרא דמקשים מהאי דרבא שבת (ד' צ"א) דבעי הוציא חצי גרוגרות לזריעה ונמלך עלי' לאכילה וכו' מאי מיבעיא לי' כיון דאלו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור וכו' משום דתפחה לא מחייב עלי' טפי וכו' עיי"ש דאיכא למימר דלענין שבת ג"כ היינו דאמרן דעכ"פ השתא איכא שיעור גמור שהוציא כגרוגרת מש"ה חייב מדאו' ול"ד להאי דטומאת אוכלים ואיסורים דלענין איסורים המים שבתוכו היתר גמור הוא וכמש"ל משא"כ לענין הוצאת שבת ס"ס הרי הוציא שיעור גרוגרות ושיעור שלם איכא ואי דמים שיעור אחר להם לענין הוצאה כבר אמרנו דהוי כמו שרה פתו במים. וכן מבואר בשבת (ד' קמ"ה) וקיי"ל להלכה כן דמשקה הבא לאוכל כאוכל.