דברי יששכר רמח

עוקבא אטו בקבא בקירא דביקנא בכו פי' שאין זה דביקות חזק אף שעדיין הוא דבוק במקצת

ס"ס נקטינן מהא דהיכי דלפי ראות עינו לא יועיל כלום אין כאן מ"ע דבצדק תשפוט אעפ"י שלא ירדפנו. וא"כ מוכת מהכא ג"כ דלענין רדיפות הבעל עבירה למנעו מאיסור אם יודעים אנו בבירור שלא ישמע לנו אף דלא ירדוף אותנו ג"כ אין עלינו שום מצוה בזה ודוקא היכא דידינו תקיפה למנעו מן העבירה הוא דאמרו כנלפענ"ד: דברי ידידו הדוש"ת. סימן קנח. לכבוד הרב הגדול וכו' שיחי'

בעובדא שלפנינו בפב"פ מעירכם שהי' לו טענת שותפות עם א' מעירנו והשלישו שניהם שטרות אצל א' מפה לבטוחות שיהי' להם ד"ת או יחשבו ביניהם מעסק הנ"ל ואח"כ בא האיש מפה ותבע את השליש שיוציא לו שטרות המושלשים אצלו באשר שזה השני משתמט מחשבון ומד"ת. ואמרנו להשליש להתרות בהאיש שהשליש אצלו שבאם לא יבוא במשך שמונה ימים לד"ת יוציא המושלש לצד השני

והנה כ' כ"ת מכתב להשליש דפה שעפ"י ד"ת מחויב האיש הזה מפה לבוא לעירו לדון שם. עוד יותר הוסיף וכתב מכתב לנו ונתנו להבע"ד אשר בעירו והוא בעצמו בא לפה עם המכתב וז"ל המכתב לפי שהדין נותן שהתובע הולך אחר הנתבע ממילא ראוי להם לצוות על הבע"ד שבעירכם שיסע עמו לעירו לק' ס' וכו'. והנה לא אאריך בפרטי הענין

ידוע דקיי"ל הלכה רווחת בישראל בחו"מ י"ד בהג"ה ס"א התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אעפ"י שבעיר התובע הב"ד יותר גדול ואפי' הי' לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם עכ"ל הרמ"א. ופירוש דברי רמ"א במ"ש אא"כ יכול לעכב מבוארים במקור הלכה זו שהוא בתה"ד ש"ה דהיכי דזה הנתבע גברא דציית דינא הוא אין אנו יכולים לעכב מעותיו קודם שידין עמו בעירו משום דנכסי דאינש אינון ערבין בי' ותנן לא יפרע מן הערב תחלה, אבל אם הוא גברא דלא ציית דינא דאז מדינא מעוכב הוא ביד הנפקד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק אם ירצה ראובן ליתן לו ממונו צריך לדון בעיר הנפקד עכ"ל. פי' הדברים דאם הוא מעוכב כדין אזי זה חשיב התובע וזה הנתבע ע"כ צריך לדון בכאן. וכ"כ בסמ"ע סקט"ו. ועי' סמ"ע סקי"ז שכ' במהרי"ק שנשתרבב המנהג וכו' ולפ"ז הי' צריך וכו' דכיון דיכולים לעקל א"כ עדיין לעולם חשיב זה התובע וזה הנתבע וסיים ומדברי מור"מ לקמן ע"ג סי' ל"א משמע כן עכ"ל. ובאמת לפי הבנת סמ"ע דהרמ"א חולק על מהרי"ק יהיו תמוהים דברי רמ"א שם דתחילה כתב דנשתרבב המנהג ואם ס"ל לרמ"א לחלוק על המנהג לא הי' לו להביאם סתם בלי חולק. ע"כ נלפענ"ד פשוט וברור דבאמת מגוף הדין לא היו מעקלים מעות הנתבע אלא בידוע לנו דהוא גברא דמפסיד נכסי וכדומה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק. או דעכ"פ יודעים שהוא גברא דלא ציית דינא דשייך בזה להציל עשוק מיד עושקו אז מעקלים שפיר אבל בסתם לא היו מעקלים דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וע"ז כ' מהרי"ק שורש ק"ט דנשתרבב המנהג אפי' בסתם שאין אנו יודעים אם הוא גברא דלא ציית חיישינן דלמא לא יציית ומעכבינן. וע"ז כ' רמ"א דאף דהמנהג הוא כן כמ"ש מהרי"ק מ"מ אם הב"ד שבמקום התובע יודעים בבירור שהוא ציית דינא ע"ז ליכא מנהגא ואוקמינן אעיקרא דדינא דלא יתבע מן הערב תחלה. ומיושב שפיר קו' דסמ"ע דאין כאן שום סתירה בין מהרי"ק לרמ"א אלא דזה מיירי בסתם וזה מיירי בידוע דציית

עיין בת' חכ"צ ת' יו"ד שכ' שם וז"ל ואף לדברי בעל משא מלך וכו' היינו שלא יהיו מוחזקין לכל מילי דמספקא אבל לענין שיצטרך ליתן משכון כו"ע מודים וכמ"ש בתה"ד דעיקר טעמא הוא כדי שיהי' וכו' אפ"ה מחוייבים ליתן להקהל משכון קודם שירדו לדין עמם ממילא מוכרח שצריכים לעמוד לדין במקומם של הקהל שהרי היחיד הוא התובע והצבור הם נתבעים עכ"ל. העתקתי לשונו להראות דכלל זה שריר וקיים דכל היכי שיש משכון במקום הזה הוא חשיב תובע ולא נתבע ואין נ"מ בין מעות לשאר משכון. וכן הדין בשק של צמר המובא בת' מבי"ט ח"ב ת' רי"ג והדברים פשוטים

ממילא נחזור לנידון דידן אם עלתה ע"ד כ"ת שזה כשאר עוקולים רק שהוא יודע שזה הוא גברא דציית דינא ולית גבי' דין עיקול. אף דגם ע"ז יש להסתפק די"ל דוקא היכי דהב"ד שבפה יודעים בבירור דזה הוא גברא דציית דינא אז הוא דלא מעקלינן לכתחילה. אבל בסתם כשמסופקים עליו דסתמא אזלינן בתר מנהגא ומעקלינן אף שאח"כ יוודע להם מאנשים נאמנים שהוא גברא דציית דינא י"ל דחיישינן לזילותא דב"ד ולא מבטלינן תו העיקול כיון דכדין עשו

אך אפי' אם יהיבנא לי' דמבטלינן העיקול אם נודע לנו שהוא ציית דינא ס"ס לא נכון בזה שכ' להשליש שבודאי הב"ד שבעירו לא יאמרו לא כן כיון שהלכה רווחת ברמ"א שנשתרבב המנהג לעקל למה לא יעקלו הב"ד ובודאי יקיימו מנהגי רמ"א כמו שמקיימים בכל ד' ש"ע במקום שאין האחרונים חולקים עליו ולא הי' לו רק להודיע להב"ד לאמר בודאי אתם פסקתם כדין שהמנהג שמעקילים בסתם רק ליהוי ידוע לכם שדבר ברור הוא אצלי שזה פב"פ אינו כשאר בני אדם רק הוא מן השרידים דצייתים בודאי דינא ע"כ א"צ לעקל מעותיו ולא לכתוב סתם שהב"ד שבעירו בודאי לא יאמרו לא כן במקום שמהרי"ק ורמ"א פוסקים כן ואין חולק על מנהג מבורר בישראל ובאמת אנו נוהגים כן לעקל ומעשים בכל יום כן בכל בתי דינים שבישראל עי' ת' ר"י כהן חתו"מ סי' א' שהחליט כן דכל היכי דאיכא שטר דנין במקום השטר

אך כ"ז לפי דמיונו. אבל באמת במחכ"ת טעה בזה דכל השקלא וטריא הי' אם אנו היינו דנין לעקל מתחילה אך הכא שהוא בעצמו השליש שטרותיו מדעתו ואין לך מעוכב מן הדין גדול מזה. מה נ"מ עתה אם הוא ציית דינא או לא ציית ס"ס זה חשיב התובע וזה הנתבע ופשוט הדבר שאפי' אם יהי' צדיק שבצדיקים הוא מוכרח דוקא לבוא למקום הזה. וגם ל"ש לא יתבע מן הערב תחילה כיון שעשאן אפותיקי לחוב זה ובודאי מחויב לדון עמו ע"ז במקום הזה ולא יעלה ע"ד שום אדם להרהר בדבר

אך במחכ"ת טעה עוד שכ' מכתבו ומסרו ביד הבע"ד בעצמו לאמר שבע"ד שבפה מחויב לירד אצלו למקומן. ודבר זה תימה גדולה על כ"ת כיון שכבר הבע"ד בא לפה אפי' לא הי' לו כל הדינים הללו. הלא אכסנאי בכל מקום שהוא מחויב לדון עמו וכל הדינים הללו שייכים אם זה הבע"ד יושב בעירו אבל לא כן כשבא בעצמו עם המכתב ודאי מחויב לדון בפה וגם בלעדי זה הוא כמעט רוב ימי השבוע בפה

והנה כשכתבתי לכ"ת התראה בפעם הראשונה השיב לי שאינו רוצה לדבר עמו מזה משום לא יגוש. ותשובה זו נפלאה בעיני וכי אין לנו שבועת אין לי וכל זמן שלא יקיים תק"ח וישבע א"נ אפי' יהי' הצדיק שבצדיקים. ופשוט אצלי דזאת גופא הוא תקנח הגאונים ז"ל אף דמדינא יש לחוש שמא אנו עוברים על לאו שבתורה אעפ"כ התקינו לנגשו עד שישבע. ואם כ"ת רוצה לעשות לו טובה אינני מתרעם כי גם בעיני הוא נכבד וגם אנכי עכבתי הדבר