דברי יששכר רמו

ישאר בשטותו אין נ"מ במה שנאסרה עליו ואם יתרפא הלא יש לו עצה להקנותה עוד הפעם ותסתר ותשתה ותהי' מותרת לו למפרע

עוד נ' ליישב קו' הנ"ל ממתני' הנ"ל באופן אחר. דהא קיי"ל בגמרא דקידושין (דף פ"א) בעלה בעיר אין בה משום יחוד עיי"ש דלדעת רש"י הוא רק ללקות ודעת התוס' דמותרת להתיחד וא"כ ניחא דבמתני' ואלו שב"ד מקנין להם דמיירי שבעלה נתחרש וכדומה דהוי כמאן דליתי' בעיר א"כ איסורא קעבדא שפיר מקנין להן. אבל בהך דלא יאמר אדם לאשתו דהוא בעיר וליכא משום יחוד לאו איסורא קעבדה. אך אם יאמר לה כן תעשה איסור כמ"ש הרמ"א קע"ח ס"ח בשם המהרא"י דבסתירה שאחר קינוי אין נ"מ בין בעלה בעיר או לא ואפי' פתח פתוח לרה"ר לעולם אסור

ונראה לפע"ד ראי' לדינו של מהרא"י הנ"ל מגמ' דקידושין הנ"ל דאמר ר' יוסף שקולי דרגא מתותי ביבי ומקשה והא"ר בעלה בעיר אין בה משום יחוד ומשני שאני ר"ב דשושבינתי' הואי וגייסא בי' אלמא דהיכי דגייסא בי' אסורה אפי' בעלה בעיר ה"נ היכי שקינא לה ממנו בודאי ראה מתחילה כמה פעמים שרגילה עמו ואח"כ נסתרה חשיבה גייסא בי' ואסורה

ויתפרש לנו לפ"ז גמ' דברכות (דף ל"א ע"ב) שאמרה חנה אם ראה תראה ואם לאו אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי כו'. והדבר תימה למ"ד יחוד אסור מה"ת איך צדקת כמוה תעשה איסור כזה להתיחד. אך נ' שזה היא שאמרה אלך ואסתתר "בפני אלקנה בעלי" שהוא יהי' בעיר ויהי' באמת מותר אלא כשהוא יקנא לי כשאסתתר אח"כ אז יהי' גייסא בי' ואז יהי' חייב להשקות אותי מי סוטה

ובפעם שני' אף דאסור מ"מ כיון דהאיסור אינו אלא משום קירוב דעת כל היכי דהיא יודעת שאינה עושה משום קירוב דעתו אלא דמתכוונה למצוה בדידה ליכא איסורא והוא שאינו יודע מחשבתה חייב להשקותה

ויתורץ לפ"ז מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שלא הביא הך דר"ת מסורא נהי דס"ל כרבנן דצריך עדים על הקינוי אבל מ"מ נאסרה עליו וראוי שלא יאמר לה כן והרי הסמ"ג והטוור הביאו להלכה הך דר"ח

אך נ' דאה"נ דק שה בהך דר"ת למה לא יאמר לה כן דהא אם תעשה כן הלא עבדא איסורא וכי עבדינן תקנתא לרשעה אה"נ תיאסר ותיאסר

אך נ' דר"ת מסורא אה"נ דדייק לה מעובדא דחנה שאמרה אלך ואסתתר אחרי הקינוי נהי דלש"ש נתכוונה ס"ס בודאי לאו מעשה רשע יש בזה דלולי כן לא עלתה ע"ד לעשות כן וס"ס דייק מזה דהיכי דלא מתכוונה לרעה לאו עבירה היא. ומש"ה לא יאמר לה דדלמא היא לא תתכוין לרעה, ולא רשעה הוי ואעפ"כ תיאסר ושפיר עבדינן תקנתא לה

אך הא בהאי דחנה פלוגתא שם בגמ' בברכות ר"י ורע"ק דר"י ס"ל אם היתה עקרה נפקדת ורע"ק פליג ומקשה בגמ' מאי, אם ראה תראה ומשני דברה תורה כלשון בני אדם א"כ אליבא דרע"ק אין ראי' מחנה וע"כ דר"ת מסורא ס"ל כר"י. או די"ל דבסוטה שם (דף כ"ו) מוחלפת הגירסא ור' עקיבא הוא דס"ל אם היתה עקרה נפקדת ושפיר ר"ח מביא ראיה מזה. אבל ס"ס ל"ק לרמב"ם ז"ל דס"ל כגירסא דגמ' דברכות והלכה כרע"ק מחבירו ואין ראי' מחנה ובכה"ג אסורה להתיחד ומרשעת מיקרית ולא עבדינן תקנתא עבורה מש"ה לא הביא הך דר"ח ותיאסר ותיאסר

וניחא לפ"ז דהטור סי' קע"ת הביא הך דר"ח בשם ס' המצות ותמה בדרו"פ הא הוא גמ' ערוכה ולמה הביאו בשם הסמ"ג. אך לפי דברינו ניחא דהטור ידע דמגמ' דידן לאו ראי' די"ל דר"ת אמר אליבא דר' ישמעאל ואנן קיי"ל כרע"ק ולא עבדינן תקנתא לרשעה. ע"כ הביא ראי' מסמ"ג דקבע להלכה כן

ונ' דאה"נ הסמ"ג דייק דהלכה כן מהך עובדא דר' יוסף ור' ביבי דאמר שקולי דרגא מתותי ביבי. וכי ס"ד דר"י שיחשוד צדיק כמותו וכן גם את אשתו והוא דבר תמוה לרבים. אך נ' דלפ"ז ניחא דידע דאליבא דר' ישמעאל אין כאן איסור יחוד אפי' אי גייסא בי' כל היכי דאינו מתכוין לעבירה. וממילא בר"ב ואשתו של ר"י לא הי' נחשב זה לעבירה אלא ר"י ס"ל כרע"ק וא"כ אפי' בכה"ג אסור ע"כ אמר שקולי דרגא. וס"ס כיון דלדעת ר"י הי' קרוב בעיניו שר"ב יתיר בכה"ג לאו רשעה מיקרי ועבדינן תקנתא לה ומש"ה פסק כר"ח

עוד נ' ליישב בהאי דחנה די"ל דאה"נ לפי מה דקיי"ל כהמהרא"י הנ"ל איכא איסורא ורשעה מיקרי. אך עיקר האיסור הוא משום חשדא ובזמן שהי' מי סוטה ליכא איסורא דהא יוכל להתברר וכל היכי דיוכל להתברר שוב לא יהי' חשד וחנה שפיר אמרה כן. ואה"נ בהאי דר"ח מסורא היא תעשה איסור כיון דליכא השתא מי סוטה ור"ח עצה טובה קמ"ל דיוכל להיות שהיא תכתיש הקינוי ולדבריו תיאסר עליו ויהי' חייב לגרשה ויתחייב ליתן לה כתובה ע"כ עצה טובה קח"ל שלא יאמר לה כן בינו לבין עצמו [אמת שמרש"י לא משמע כן אבל יוכל להיות דהסמ"ג מפרש לה דרק בינו לבין עצמו לא יאמר ובפני עדים יאמר]

אך כ"ז קודם תקנת רגמ"ה אבל האידנא דאיכא תקנת רגמ"ה ואיתא ברמ"א קע"ח ס"ט דהאידנא א"נ לומר לאסרה על עצמו ושוב לא תיאסר עליו. וא"כ הי' ס"ד דבזה"ז לא שייך הך דר"ת מסורא. ע"כ העתיק הטור דין זה בשם הסמ"ג דאפי' בזה"ז נהי שלא תיאסר עליו ס"ס לא יאמר כן לכתחילה דס"ס לפי דעתו אסור לו לשהות עמה והוא יתחייב לשהות עמה ועביד איסורא ע"כ אפי' בזה"ז שייך הך דר"ח

עוד נ' בפשוט ליישב הך דר"ח מסורא ממתני' הנ"ל והוא הנ"מ לנידון דידן דיש נ"מ בין אם היא מתנהגת בפריצות או לא. דהך דר"ח מסורא מיירי בסתם אשה שמתנהגת בכשרות לא יאמר לה כן שיביאה לידי איסור עליו. אבל מתני' דלקמן דמיירי באשה שמתנהגת בפריצות בכה"ג מצוה לקנאות לה. וכן מדייק רש"י ז"ל לקמן. ואה"נ דק"ל מהך דר"ח ומיישב לה כן

וניחא מה שתמהו על הטור דמביא דברי הסמ"ג שפסק להך דר"ח ואח"כ מביא דברי הרמב"ם שכ' מצוה לקנאות אפי' בזה"ז וקשיא לכאורה אהדדי. כמו שעמדו בזה. ולפמ"ש ניחא דסה"מ מיירי בסתם אשה והרמב"ם מיירי באשה שרואה בה פריצות ובכה"ג מצוה לקנאות. ובודאי לא מחל דאיסורא קעביד ואין אדם משים עצמו רשע

והנה בלעדי זה הלא מפורש בש"ע סי"א ומקורו מדברי הרמב"ם פ"א מה' סוטה ה"ח וז"ל וראה אותה שנסתרה וכן אם שמע העם מרננים אתר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה וכו'

ועי' בכ"מ שכ' דהכא מיירי שלא הי' בסתירה אלא ע"א. והדבר תימה למה לו לומר שהי' ע"א דנ' אפי' לא הי' אפי' ע"א ואעפ"כ אם אחרי הקינוי שמע העם מרננים אחרי' די בכך שיוציא ויתן כתובה. וכן משמע ג"כ לשון רש"י והטור וכן במחבר אף שבכ"מ כ' דמיירי בע"א אעפ"כ במחבר בההלכה כ' סתם ולא הזכיר שהי' ע"א וכן בב"ש סק"י ובאה"ט. ועי' ירושלמי פ"ו סוף הלכה א' כן אנן קיימים פלוני מפלוני וכו' מילה דלית בה תימליוסים וכ' שם הפני משה כדבר שאין לו עיקר ויסוד ואפ"ה הואיל ואתר הקינוי הוא תצא ע"י רגלים לדבר אפי' אין כאן דבר ברור. וא"כ באשה זו הואיל ומרננים אחרי' די ודי. וא"כ אם הוא הודה שקינא לה נאסרה עליו עכ"פ ויוציא ויתן כתובה

אך יש לחקור אם בזה"ז דאיכא חדר"ג אם נאמן לומר שקינא לה כפי דעת הי"א שכתבתי למעלה דא"נ לומר שמאמין, לדברי העד ה"נ נימא שעיניו נתן באחרת וא"נ שקינא לה. אך הא ליתי' כמבואר בסי' קט"ו ס"ז דהיכי