דברי יששכר רמד

מגרשה אף שלא הודיעו לה עד אתר שנתקרע הגט מגורשת ודברים ברורים הם דאל"כ מה דמיון לחרשת

והדבר מתקבל שלא יקשה על הרמ"א שהעתיק דברי התוס' על דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם אע"כ דס"ל להרמ"א דחדא הוי

אך אפי' אי נימא דלהתוס' אינה מגורשת בכה"ג ה"מ כגון התם באמר לה בפירוש כנסי שט"ח וכדומה דהיתה נתינתו וקבלתה לשם שט"ח ואעפ"י שנודע לה אח"כ שהי' גט ס"ס ראיית העדים הי' שנתן לה לשם שט"ח והיא קבלתה לשם שט"ח אבל הכא כיון שהודיע לה הכל שהיא גט והיא קבלתה לשם גט. ואם היתה שמה על לבה היתה מבינה תיכף רק מטפשות שלה סברה שיש כוונה אחרת בדבר ועתה איגלאי מלתא למפרע שלא היתה כוונה אחרת רק דברים כפשטן וממילא עתה אנו יודעים שנתן לשם גירושין והעדים מעידין כן א"כ מה משלחת וחוזרת שייך כאן. אין כאן אלא חשש חדר"ג וכיון שנתרצית בקבלה לא תיקן א"כ אינני יודע למה כ"ת מפקפק בדבר

ומ"ש כ"ת מצד אומדנא דמוכח ומביא ראי' מדין המבואר בסי' מ"ב באה"ע בשם ת' מיימוני לס' נשים אמרה תחלה קדשני וכו' ואומרת שלא כוונה אלא לשחוק בעלמא וכו'. וא"כ אם היינו הולכים אחר אומדנא דמוכת הי' לנו לחוש גם בלעדי זה. הנני נפלא על דברים אלו מה דמיון הוא גיטין לקידושין התם בדעתה תלוי הכא הוא הוא בעל המעשה ואומדנא דמוכח לכל שנתכוין לגירושין ונתן לגירושין ומה חסר בזה

והנה כ"ג העיר על דברי הנוב"י חאהע"ז נ"ט שהקשה למה לא נאמין לה כשאומרת שלא נתכוונה אלא לשחוק בעלמא והא ע"א נאמן באיסורים. ותי' דמהימנא אלא שאין אנו הולכים אחר הכוונה אלא אחר הפה ולכן מ"ש הש"ע סי' כ"ז שאם אמרה שלא הבינה לשון הקידושין שנאמנת היינו שנאמנת לחלוטין ואין כאן קידושין כלל וכדעת הח"מ וכו' עכ"ל וע"ז הקשה מגמ' דקידושין (דף נ') דרצו להוכיח מדברי רבא דדברים שבלב אינן דברים מהאי דאומר לאשה סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוי' וכו' ומקודשת מטעם דדברים שבלב אינן דברים ודחי דלמא שא"ה דלחומרא וכ' התורי"ד והריטב"א דלא ס"ד שיהי' נאמן שלא יהי' קידושין כלל אלא דס"ד דמקשן למה מקודשת מצד ודאי דמשמע דאפי' בא אחר וקדשה שלא יהי' קידושיו קידושין ודחי אביי שא"ה דלחומרא דאה"נ דלמיסר על עצמו נאמן

הנה התורי"ד כ' מפורש דא"נ משום דליכא רגלים לדבר משמע הא באיכא רגל"ד אה"נ דמקשה דיהי' נאמן דלא יהי' קידושין כלל. וא"כ צדקו דברי הנוב"י דקאי על הדין שלא הבינה לשון הקידושין דהיינו שהוא לשון שאינו מורגל בפי כל ודאי דיש רגלים לדבר ונאמנת לבטל הקידושין ול"ד כלל לאומר סבור הייתי שהיא כהנת דאין כאן שום רגל"ד כלל דהרי קדשה סתם בלא שום תנאי ולא מוכחא מלתא כלל. אבל בלשונות שאינן רגילים מוכחא ומוכחא וכדאיתא בקידושין (דף ו' ע"א) מנא ידעה מאי קאמר לה וכפירש"י ד"ה מנא ידעה וכן בהאי דתשו' מיימוני שכ' משום חומר א"א הא לא"ה היינו מבטלים הקידושין א"כ הרי לנו ראי' מבוררת כדברי הנוב"י דהיכי דאיכא אומדנא דמוכת היינו מאמינים לבטל הקידושין אך ס"ס דברים הללו אין להם שייכות כלל לנידון שלנו דהא הכא בגירושין קאי. ואין לנו אומדנא דמוכח יותר מזה שידענו בבירור שהוא נתרצה לגירושין בלב שלם. ודעת האשה לא בעי אלא כשקבלה לגירושין לחוד סגי

והנה מ"ש כ"ת על קושיות מהך דהורגין על החזקות דהוי ה"ס שמא תתן אמתלא עפ"י דברי הט"ז יו"ד סי' קפ"ה בשם תשובת רמ"א וכ' כ"ח מהאי דקיי"ל יו"ד סי' רל"ב דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי ודוקא קודם שעבר וה"נ הרי כבר עבר מש"ה לא מצי למימר אמתלא ועיקר הראי' מדמחזקינן אותה לודאי נדה מדלוקה עלי' אלמא דלא מועיל אמתלא אלא בדרך רחוק. הנה בחת"ס חיו"ד סי' ט' האריך ג"כ בענין זה ונ' ג"כ דעתו דמש"ה לא הוי ה"ס משום דלא שכיח ודחיית כ"ג משבועה לדעתי אין שום דמיון להתם דדוקא בדבר ברור כי האי דשבועה ל"מ אמתלא ג"כ. אבל בקול או בחזקה דעיקרו מכח ספק קאתי אולי תועיל אמתלא. ואי נימא כסברתו דמר א"כ דינו של הרמב"ן בלבשה בגדי נדות דלא מועיל אמתלא תמוה דמאי ראי' היא זו מהך דבעלה לוקה עלי' משום נדה דהוי ודאי וכמ"ש בתשו' חוט השני ת' י"ז שזה עיקר ראייתו של הרמב"ן ומאי ראי' דהא התם שאני דהוי אחר ההתראה מדלוקה שוב ל"מ אמתלא ומש"ה הוי ודאי משא"כ קודם ההתראה הוי ס' ומועיל אמתלא

וגם אה"נ למה לעולם בעלה לוקה עלי' משום נדה היכי דהוחזקה נדה בשכנותי' ואף שהתרה בו הא יוכל להיות דאה"נ לא ידע אמתלא שלה ומאי ראי' היא זו דלא הגיד להם בשעת התראה ואח"כ נודע לו שהיא היתה מוכרחת בדבר מחמת איזה טעם וכעובדא דט"ז וס"ס נהי שרצה לחטוא אבל באמת לא חטא והוי ס"ס אע"כ צריך לומר משום טעמא דידי משום רובא

ולדברי כ"ת דכל היכי דלא מהימן לומר על תנאי זה הי' לא תועיל אמתלא וא"כ לאחר ההתראה לא תועיל לעולם שאלה דלא מצי למימר אדעתא דהכי לא נדרנא א"כ למה קיי"ל בשבועות (דף כ"ח) דאפי' כפתוהו על העמוד נשאלין לו עליו איך תועיל אז שאלה הלא היתה כבר התראה מדכפתוהו ללקות וא"י לומר אדעתא דהכי לא נדרנא אע"כ מדשאלה מועלת ה"ה דאמתלא מהני לעולם וה"ה דתנאי יכול לומר ודוקא כי האי דלא נדרתי אלא בחרמו של ים הוא דלא מהני התראה. אבל אמתלא גלוי לכל מהני

ואשר התפלא כ"ת עלי דלפי דנימא דלא אזלינן בתר רובא כ"ש דלא ניזיל בתר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף. אני אומר אדרבה בזה אני מתפלא על כ"ת שנעלם ממנו שאין החזקות שוות ומפורש בתה"ד ות' מהרי"ק שורש ע"ב דחזקה דגופא רק היינו שאין תולין השתנות. אבל חזקה כזו היינו שעל אותה שעה שאנו דנין יש סברא עדיף משאר חזקות וה"נ יש סברא שאין אדם קורא על מי שאינו אביו אבא ובודאי זה אביו. וכן משמע מדברי התוספות גיטין (דף ל"ג) דמוקמינן לה אחזקה שהיא עכשיו נשואה אף לפמ"ש הנוב"י דלא אוקמינן על חזקה על להבא אבל הא לא חל חזקה על להבא אלא על אותה שעה שאנו דנין עלי'

ואני רגיל להביא ראי' דאין החזקות שוות מדאיבעיא לן בב"ב (דף ה' ע"ב) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ומאי איבעי' להו והא חזקה ילפינן מקרא דויצא הכהן מן הבית משמע דאי לאו קרא לא הוי ידעינן מצד הסברא ומגו לאו מקרא ילפינן ובכתובות (דף כ"ב) הקשה מנין להפה שאסר הפה שהתיר מן התורה פריך למה לי קרא סברא הוא ואף דהתם הוי מגו דאי בעי שתיק פשוט דעל כל המגות אמרו כן דאין לנו על שום מגו קרא וא"כ מזה בעצמו ראי' דמגו עדיף אע"כ דהך חזקה דאא"פ תוך זמנו עדיף משאר חזקות ופשוט דמה דאמרינן רובא עדיף מחזקה היינו מחזקה דילפינן מנגע. אבל חזקה של סברא עדיפא אפי' מרוב וע"ז ל"צ קרא ומש"ה מוציאין ממון בחזקה דא"א פורע תוך זמנו אף דקיי"ל א"ה בממון אחר הרוב דהך חזקה עדיפא ובזה איבעי' להו אי עדיפא ממגו או לא

ומ"ש דלהרמב"ם ס"ס לאו שמה התראה רק בדבר המפורש בתורה הוי שמה התראה. הא בזה ג"כ מפורש בתורה

וכן מ"ש בסתירת דברי הלח"מ והנוב"י שערי פלפולים לא ננעלו. ואני ליישב פשוטן של דברים באתי: דברי הדוש"ת יד"נ.