דברי יששכר כג

לרבא דלא משכחת עשאן כולן. אך על דברי התוס' לקמן (דף ק"ד ע"ב) ד"ה נתכוין שהקשו מ"ש נתכוין לכתוב אות א' וכתב שתי אותיות היכי דנעשה מחשבתו מ"ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. ואהא ודאי דשפיר מקשה כ"ת הא נ"מ גדולה היא דהתם ח"ש אסור מה"ת והכא בזריקה מותר לגמרי ואי נימא דדעת התוס' דח"ש אסור מה"ת באיסורי שבת קו' חמורה היא

אך אעתיק לכ"ת מה שאמרתי בזה זה כמה שנים דלדעתי אביי ורבא מחולקים בזה דרבא אה"נ ס"ל כשיטתו דהחכ"צ דדוקא באיסורי מאכל הוא דאמרינן ח"ש אסור מה"ת ובאיסורי שבת לעולם ח"ש מותר ואביי חולק עליו בזה. וכן נמי מחולקים בזה ר' חסדא ור' יוסף בשבת (דף ע"ד) דר"ח ס"ל ח"ש מותר מה"ת בשבת ור"י פריך עליו וכי מותר לאפות פחות מכשיעור היינו דר"ח ניחא לי' לתרץ הברייתא דאמרה בורר ואוכל וכי' ואח"כ אמרה לא יברור הוא בח"ש דמותר לכתחילה ור"י פליג עליו ונדחק לתרץ הברייתא ביד מותר ובקנון ותמחוי לא יברור ואח"כ אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר לבו ביום לא יברור ואם ברר חייב חטאת אמרוה קמי' דרבא אמר שפיר אמר נחמני. ונ' לדייק בזה דלא אמר בפשוט וכן אמר רבא אלא דרבא באמת לפי שיטתו לא נדחק כלל בפירוש הברייתא דס"ל בפירוש הברייתא כמו ר"ח דלעיל דהיינו בורר ח"ש. אך בדינו של אביי מודה ג"כ דשפיר קאמר דמותר לאלתר ולבו ביום חייב חטאת

ומקור ראייתי מחולין (דף קל"ג) דאמר שם אמר רבא בדק לן ר' יוסף האי כהן דחטף מתנתא חבובי מחבב מצוה או זלזולי מזלזל במצוה ופשיטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא וכו' כיון דשמענא להא ונתן וכו' מימר אמרי הבו לי כיון דשמענא ויטו אחרי הבצע וכו' אי יהבו לי שקילנא כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכין את ידיהם וכו' מישקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא וכו' וכו' אמר לי' רבא לשמעי' זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא א"כ רבא הי' לוקח ואביי לא לקח. וא"כ סייעתא דאביי מהך דהצנועים מושכין את ידיהם לכאורה קשיא לרבא. ונ' עפ"י מ"ש התוס' ישינים יומא (דף ל"ט) וכן משמע ברש"י שם דמש"ה היו מושכין את ידיהם לפי שהי' מגיע לחלקם פחות מכשיעור ולא עבדי מצוה באכילתן. וא"כ לפ"ז אין ראי' מהתם דדוקא התם מושכין את ידיהם דהאכילה לא הי' מצוה. אבל היכי דהיו נותנים לו כשיעור אה"נ דהיו מקבלים ואה"נ זה טעמו של רבא. וזה שדייק רבא ואמר דבעינא למיכל לישנא בחרדלא פי' מתנה הגונה שיהי' מצוה באכילתו ודרך כבוד כמ"ש למשחה

אך כ"ו אי נימא דח"ש לאו מצוה היא. דהיינו לסברתו דרבא דח"ש סתמא לאו כלום הוא ודוקא באכילת איסור משום דאחשבי' אבל לענין מצוה ל"ש אחשבי' דס"ס כיון דאין כאן שיעור לא מהני מחשבתו לעשות מה שאינו מצוה למצוה, אבל אביי לשיטתו דס"ל דאפי' באיסורים שאינן בר אכילה ג"כ ח"ש אסור מה"ת א"כ גם במצוה ח"ש הוי מצוה. א"כ לדידי' ראי' גדולה יש ממה שהצנועים משכו את ידיהם לומר דאפי' במקום מצוה מושכין את ידיהם ואין נ"מ בין שיעור שלם לחצי שיעור. וזה שהי' עושה רק בעיוה"כ לאחזוקי נפשי' בכהנא ולא עשה לאחזוקי נפשי' בכהנא ליקח שיעור שלם דלדידי' אין נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם

ובשיטה זו נ' דנחלקו ג"כ בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאמר רבא חשב לאכלה אבר אבר ואכלה כולה חייב א"ל אביי מי איכא דאילו אכל לי' אחר לא מיחייב ואכיל לי' האי מיחייב א"ל זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו. היינו דאביי לפי שיטתו דל"ל סברא דאחשבי' שפיר הקשה דאין נ"מ בין זה לאחר אבל רבא לשיטתו שפיר משני לי' דאה"נ דאזלינן תמיד בתר סברא דאחשבי' וה"נ זה לפי מחשבתו

כ"כ ג"כ בא' פני יהושע להוכיח דאביי ס"ל בח"ש עוברים בכל יראה מהך דפסחים (דף מ"ה ע"ב) דאמר אביי כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה וממילא ה"ה לשאר איסורים ואפי' לדבר מצוה

וכן נמי בשבועות (דף כ"ח) רבא לשיטתו דאמר אי איכא כזית חשוב לאיתשולי עליו אי לא לא דרבא לשיטתו דכל היכי דלא שייך אחשבי' ח"ש לאו כלום הוא

וי"ל ג"כ דאזלי לשיטתייהו במנחות (נ"ח) דאביי ס"ל יש הקטרה לפחות מכזית ורבא ס"ל אין הקטרה לפחות מכזית כמש"ל דלרבא פחות מכשיעור לאו כלום הוא מה"ת ולאביי עכ"פ בכלל איסור הוא

ובזה ישבתי שיטת הסוברים דמדאו' בתרומה וחלה ל"ב כדי נתינה שלא כדעת הנוב"י מה"ת חיו"ד ר"א שכ' דאפי' למ"ד חטה א' פוטרת את הכרי מ"מ לנתינה בעי שיעור ועיין תוס' פסחים (דף ל"ב ע"ב) ד"ה ואין דאפי' בפחות מכשיעור חשיב נתינה וכ"כ בגיטין ב"מ ומנחות. והנה ע"ז הקשו האחרונים מהך דחולין (דף קל"ב ע"ב) זרוע לאחד וקיבה לשנים ואמרו עלה בתורא. ש"מ דבעי שיעור נתינה. ולדברינו ניחא דהתם ר' חסדא הוא דאמר לה ור"ח לשיטתו בשבת (דף ע"ד) הנ"ל דמותר לאפות פחות מכשיעור א"כ ח"ש לאו כלום הוא

וכן יתורץ קו' המל"מ פ"ו מהל' מתנות עניים על רש"י עירובין (דף כ"ט) שכ' גבי מעשר עני דכתיב נתינה דבעי שיעור נתינה ובפירושו על התורה פ' ראה ופ' כי תבוא כ' משום דכתיב ושבעו דבעי שיעור שביעה אלמא דאי לא"ה נתינה ל"ב שיעור. ולדברינו ניחא דהתם בעירובין קאי אליבא דרבא דאמר התם הריני כבן עזאי בשוקי טבריא ולרבא כבר ידענו דפחות מכשיעור לאו כלום הוא ובעי נתינה גמורה. וברש"י בחומש הביא דברי הספרי דכתיב ושבעו והספרי הוא אליבא דר' שמעון דס"ל כ"ש למכות וא"כ חצי שיעור הוי דבר חשוב וחשיב נתינה ג"כ וצריך קרא דושבעו דאל"ה גם ת"ש הוי נתינה ויש עוד בזה להאריך הרבה

ס"ס הדרן לקושיתינו הנ"ל משבת (דף ע"ג) דהא הוא ג"כ אליבא דרבא ורבא ס"ל בכל מלאכת שבת ח"ש מותר ואין נ"מ בין מעביר לשאר איסורים דלעולם מדאו' מותר לאפות פחות מכשיעור. ואך נ' דאין הלכה בזה כרבא מדאקרי' בחלמא מעדה בגד ביום קרה כדאיתא בחולין (דף קל"ג) שם. וס"ס אין השגה כ"כ על החכ"צ שנסתפק בזה

ומה שתי' כ"ת דמיירי במפשיט העור דח"ש מותר בכה"ג עפ"י מ"ש בת' נפש חי' חיו"ד ה' בב"ח י"ב להקשות בשם חותנו הגאון מקוטנא ז"ל עמ"ש בגמ' שבת (דף קי"ז) דפריך והא מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות ומתרץ דשקיל לה בברזי והקשו בתוס' דהו"ל למיתני בפסחים בהדי הנהו שבותים דדחי שבת ותי' דאינו אפי' שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד וכו'. והקשה הגאון ז"ל הא ס"ס איכא ח"ש ותי' דהא כל מה דח"ש אסור הוא משום אחשבי' והכא דלא בעי לי' לעור ואין כאן אלא פ"ר כל היכי דלא שייך אחשבי' ל"ש ח"ש אסור. ולפי דבריו ז"ל תי' כ"ת דקו' הגמ' הוא לרבא דהא יש בין ל"ט מלאכות מלאכת מפשיט העור ובכה"ג ח"ש מותר מה"ת וקשיא דידעה במה

באמת גוף דברי הגאון ז"ל אינו מובן דהתם כיון דאין דרך הפשטתו בכך לא עביד כלום דאין כאן אפי' ח"ש דהוא משחית העור. אבל מי שמפשיט העור כדרכו אלא דשקיל ח"ש. ודאי דלמ"ד ח"ש אסור מה"ת גם הכא אסור א"כ לעולם יש מפשיט דאסור ח"ש. אך אפי' אם יהבנא לי' למר דח"ש מותר בכל מפשיט. ס"ס עדיין הקושיא במקומה עומדת דס"ס שייך לחייבו על כל המלאכות אם עשאן בהעלם אחת היכי דידעה לשבת ונתכוין עכ"פ לעשות ח"ש אחד שאסור הוא מה"ת דעכ"פ יש מלאכה שאסור ח"ש כגון אופה וכדומה ומה תירוץ הוא זה דבמפשיט ליכא איסור ח"ש כיון דעכ"פ יש ח"ש אחד שאסור מה"ת הלא זה גורם לחייבו על כולם דעכ"פ ידעה לשבת במקצת. אך לפמ"ש דרבא ל"ל כלל ח"ש במלאכת שבת ניחא: