דברי יששכר רלג

ועי' ת' רשב"ץ ח"ג רפ"ח מ"ש שעונותיו מחולים לו בא"י ומביא שם הגמ' דכתובות (דף קי"ב) דאמרו דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה משמע הכל מצד חביבות המקום הקדוש ולא מצד המצוה עצמה

בכתובות (דף ק"י ע"ב) הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין ואמרי' בגמ' לאתויי עבדים ופירש"י לאתויי עבד עברי היינו דיכול האדון לכוף את העבד העברי שיעלה עמו לא"י

והנה דבר זה תימה דמאי ס"ד שלא יכפנו והא גם ממקום למקום אחר יכול לכוף אותו שילך עמו ולא אמר אלא שלא יהא אתה דר בכרך והוא בכפר אתה דר בכפר והוא בכרך כמבואר ברמב"ם פ"א מה' עבדים ה"ט. אבל בודאי במקום שדר האדון מחויב העבד לילך עמו

ואולי למדינה אחרת א"י להוציאו רק לא"י הוא יכול להוציאו כיון דיש בזה מצוה יכול לכוף את העבד העברי לקיים מצות ישוב א"י

ודעת הר"ן בשם הראב"ד לאתויי עבד כנעני ובודאי ליכא למימר לכוף את העבד כנעני שילך עמו לא"י דמאי ס"ד שלא יכפנו דאפי' למדינה אחרת יכול ג"כ לכופו לילך עמו כיון דעבד כנעני הוא ובע"כ הפירוש להיפוך דהעבד יכול לכוף את האדון שיקחנו עמו לא"י כיון דהוא חייב במציות כאשה הוא עומד וצוות כיון שהאדון הולך לא"י גם הוא רוצה לקיים המצוה ולילך עמו

אך הר"ן הקשה ע"ז דא"כ מאי ואין הכל מוציאין שאמרו לאתויי עבד שברת מחוץ לארץ לא"י מאי קמ"ל כיון דכבר אשמועינן ברישא בהכל מנעלין דגם לכתחלה כופה העבד את רבו שיקחנו לא"י עאכו"כ מלתא דפשיטא היא דלת יוציאנו מא"י לח"ל

ובפשוט יש ליישב קו' זו דמה דאמרו הכל מעלין הוא דוקא היכי דהאדון הולך לא"י אז הוא טוען שרוצה הוא בעבודת רבו במקום רבו בא"י. אבל אם רבו יוצא מא"י לחו"ל והעבד ישאר בא"י שלא לעבוד את רבו סד"א דבכה"ג אינו יכול לבטל את עבודתו ויתחייב לצאת מא"י לחו"ל כדי לקיים עבודת רבו ע"ז קמ"ל דאין הכל מוציאין דלא יצא מא"י ויתבטל מעבודתו של רבו לגמרי. וקמ"ל דמצות ישוב א"י דעבד דותה מצות לעולם בהם תעבודו דאדון

אך על הרמב"ם קשה דמפרש לאתויי עבדים היינו דאם העבד רוצה לילך לא"י אף שאין האדון הולך לשם כופה את רבו לעלות עמו או שימכרנו למי שהולך לא"י. א"כ לפ"ז לכאורה קשה מאי קמ"ל ואין הכל מוציאין השתא לכתחלה יכול הוא לכופו לעלות עאכו"כ שלא יוציאנו. אך לרמב"ם ז"ל באמת ל"ק דהוא ז"ל מפרש ואין הכל מוציאין בעבד שברח מת"ל לא"י אין מחזירין אותו לעבדות כלל

ונ' דדעת הרמב"ם כדעת ר"ת המובא בתוס' ד"ה ה"ג דמ"ש זיל זבני' היינו להעבד בעצמו דניכתוב שטרא אדמי' א"כ טובא קמ"ל דברישא דהכל מעלין ס"ס העבד נשאר בעבדות ואה"נ כשאין האדון עולה ואינו מוצא למי למכרו א"י לכופו שיוציאנו מעבדות וכ"ז כשעדיין לא נכנס לארץ אבל אם כבר נכנס לארץ אז אין הכל מוציאין והוא מוכרח להוציאו לחרות ויכתוב לו שטרא אדמי'

אך על הטור יו"ד סי' רס"ז קשיא טובא דהוא ז"ל מוסיף על דברי הרמב"ם גם בהכל מעלין היכי שהעבד רוצה לעלות לא"י ואם לא מצא למי למכור יכתוב לו שטר על דמיו ויניחנו לילך. וכן בברח כ' הטור אם ימצא למי שימכרנו שם ימכרנו לו. ואם לא יכתוב לו העבד שטר על דמיו א"ר הדרא קו' הר"ן הנ"ל לדוכתא מה נ"מ בין הכל מעלין לא, הכל מוציאין דס"ס לעולם אם אינו מוצא למי למכור יוצא הוא לעולם לחרות

ונ' דהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל דשניהם כ' דאם ירצה האדון להשתעבד בו אחרי שברת היינו אף בא"י עצמה. אין שומעין לו שמא ישתדלנו לילך אחריו. ובאמת לכאורה ק' מנא להו לרבותינו ז"ל דין זה. אך נ' דאה"נ דדחקם קו' הר"ן הנ"ל מאי נ"מ בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין ע"כ תירצו לעצמם דזה הוא החילוק בהך דהכל מעלין אם ירצה האדון להשתעבד בו שם בא"י או אם מוצא למי למכרו שיעלנו עמו ושעבד בו יכול הוא. אבל בהך דאין הכל מוציאין אם ברת אפי' אם ירצה האדון להשתעבד בו בא"י אינו יכול שמא ישתדלנו ויוציאנו משם

אך הר"ן ז"ל לשיטתו שפיר מקשה דהוא כ' בפ' השולח דאם ירצה האדון להשתעבד בו כשברח יכול הוא להשתעבד בו. ע"כ תמה שפיר מאי נ"מ בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין ולמה נקטה המתני' לסיפא כלל

נמצא יש לנו שלש שיטות בענין זה בהכל מעלין דעת הראב"ד דוקא כשהאדון עולה בעצמו אז יכול הוא לכופו שיעלה עמו אבל למכרו לאחר א"י לכופו ודעת הרמב"ם דאפי' כשאינו עולה בעצמו יכול הוא לכוף את האדון שימכרנו למי שעולה לא"י ודעת הטור דאפי' כשאינו מוצא למי שימכרנו יכול העבד לכתוב לו שטרא אדמי'

והנה דעת הטור תמוה מאד דא"כ כל עבד יוכל להפקיע את עצמו מן האדון שיאמר שהולך לא"י ויהי' מחויב לשחררו והוא יכתוב לו שטר על דמיו. וגם תימה מ"ש מצוה זו דישוב א"י משאר מצות אטו אם יאמר העבד לרבו שישחרר אותו כדי לקיים מצות תפילין או שאר מצות שהעבד פטור בהן עתה וכי ס"ד שיתתייב לשחררו

ואולי יש לומר דהטור ס"ל כמ"ש בספרי שם וכמו שמפרש הרמב"ן דשקולה מצות ישוב ת"י ככל המצות ומש"ה דוחה מצות לעולם בהם תעבודו דהאדון. ואף דלא הוי בעידנא דבשעה שמשחררו עדיין אין זה מקיים מצות ישוב א"י. י"ל דמצות ישוב א"י הוי כמצוה דרבים וכבר כ' התוס' דבמצוה דרבים ל"ב בעידנא ומש"ה ניחא דמשום שאר מצות לא יכול לכוף את האדון דלא הוי בעידנא אבל משום ישוב א"י דלא בעי בעידנא הוי כי האי דר"א דשחרר עבדו דאמרו שם מצוה דרבים שאני

וא"כ יש לומר דאה"נ הרמב"ם והטור מחולקים בזה דהטור ס"ל דגוף מצות ישוב א"י הוי מצוה דאו' ושפיר כייפינן לי' לשחררו דדוחה מצות לעולם בהם תעבודו והרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא הוי מצוה בפ"ע אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ ומצות התלויות בארץ ל"ת מצוה דרבים דדוקא ישוב א"י בעצמה תשיב מצוה דרבים דעי"כ שיהיו שם רבים נוח יותר לכבוש הארץ ולדור שם אבל מצות התלויות בארץ שכ"א עושה בפ"ע ל"ת מצוה דרבים ומש"ה א"י לכוף אותו לשחררו כמו שא"י לכופו לשחררו כדי לקיים שאר מצות שהעבד פטור בהם דלא הוי בעידנא. ומוכח לפ"ז דגם דעת הראב"ד כהרמב"ם דמצות ישוב א"י אינה מצוה בפ"ע

ויש לנו לפ"ז הוכחה לדעת החמודי דניאל המובא בפ"ת יו"ד ש"פ סק"א וב' דאפי' משום דבר האבד של אחר מתירין להאבל וה"נ כופין את האדון לבטל מצות לעולם בהם תעבודו משום מצות ישוב א"י של העבד

אך ודאי דגוף הדין תמוה כיון דהעבד אינו מחויב יותר במצות מאשה וכיון דאשה אינה בירושת הארץ גם העבד אינו מצווה בזה וא"כ למה נכוף את האדון לשחררו כדי שיקיים מצוה שעתה אינו מחויב ואה"נ אם יאמר העבד שחרר אותי כדי לקיים מצות תפילין פשוט דאמרי' לי' לא מיפקדית עתה בזה וכן קשה אה"נ למה האשה מוציאה לא"י הלא אינה מצווה

ועי' גיטין (דף ל"ת ע"ב) ברש"י ד"ה ואמר ר"נ לאו משום דאיתתא מיפקדא אפו"ר אלא מתוך שלא היתה ראוי' לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות אלמא דמשום פו"ר דידה לא היינו כופין לשחררה כיון דאינה מצווה

אך ע"כ צ"ל כמ"ש הש"מ כתובות (דף ק"י) בד"ה ה"ג על הקושיא דכל עבד יפקיע עצמו מרבו בטענה זו וכ' יותר מזה עשו חכמים משום ישוב א"י שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה תי' הרא"ש ז"ל עכ"ל. נ' דהוא