דברי יששכר רלב

וכן ראינו בכל מצוה שמפרש מצוה זו נוהגת בזה"ז וזו אינה נוהגת וכן הביא מצות מינוי המלך וכתיבת ס"ת מיוחדת למלך ומצות הקרבנות שאינן נוהגות וכי ס"ד בעולם שבעל מג"א לא ראה כ"ז

אך בפשוט נ' דכוונת בעל מג"א במ"ש שאינן נוהגות עד ימות המשיח היינו שגם בימות המשיח לא תהי' מצוה אלא הבטחה שהקב"ה יחזיר אותנו על אדמתינו כמ"ש ולא ידח ממנו נדח ואתם תלקטו לאחד אחד בית ישראל. ובאו האובדים בארץ אשור. והביאו בניך בחוצן. ועוד פסוקים רבים ואינו דומה לתרומות ומעשרות שאין ע"ז הבטחה אלא מצוה חיובית וברצונם הדבר תלוי. וכוונת בעל מג"א שבימות המשיח חוץ מרצונם שלא בדרך הטבע יתקבצו שם כמ"ש מי אלה כעב תעופנה. וזה שהוסיף בעל מג"א ואדרבה נצטוינו בגמ' סוף כתובות שלא נמרוד באוה"ע ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה היינו שמעצמינו לא נעשה אנחנו שום פעולה ואין כאן כיבוש כלל

ומ"ש המג"א על דברי הרמב"ן שכ' דכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה וכ' זה כשלא נהי' משועבדים לאומות וא"כ משמע לכאורה דכשלא נהי' משועבדים לאומות יהי' זה מצוה לק"מ דכוונתו דכשלא נהי' משועבדים לאומות אולי תהי' זה בכלל החרם תחרימם והיא מצוה קפ"ז אבל כיבוש הארץ בפ"ע אינה מצוה

וכן במה שתמה על מגלת אסתר שכ' במצוה ל"ג בטעם שלא מנה הרמב"ם מצות עשיית ארון משום שנגנז והוא קיים לעתיד ותמה ג"כ מהך דמצוה קפ"ז שכ' הרמב"ם שחשיבא מצוה נוהגת לדורות כל זמן שימצא א' מזרע שבעה עממין או מזרע עמלק

נ' דס"ל לבעל מג"א דשם אין כאן הבטחה אלא עלינו מצוה לאבד אותם אבל בארון אמרו חכז"ל ביומא (דף ע"ב) שמא תאמר בטל סכוים ת"ל עצי שטים עומדים שקיימים לעד ולעולמי עולמים ומשמע דקאי על הארון שכ"כ רש"י ז"ל שמא תאמר משנגנזו ומשמע דכוונתו על הארון שנגנז ואעפ"כ הוא קיים לעד ולעולמי עולמים ולא יצטרכו לעולם לעשות אחר והרי כל ימי בית שני לא עשו ארון ואם הי' בעשייתו מצוה וכי ס"ד שהצדיקים ההם שהיו שם מנעו עצמם ממצוה זו והיו מניחים המחתה של הקטרת על אבן שתי'

ואין לומר שמפני שלא היו להם הלוחות לא הי' מצוה לעשות הארון והרי גם ס"ת היתה מונחת בארון לר"מ ולר"י מצדו כמבואר בב"ב (דף י"ד) ס"ס הי' להם לעשות

ומה שקלס הרה"ק שיחי' את בעל מעיין החכמה שכ' דטעם הרמב"ם הוא מפני שכל המקדש הוא משום הארון והכפורת. וכבר עלה מעין זה בדעת הרמב"ן שם במצוה ל"ג שכ' ולא הוכשר בעיני טעם הרב וכו' אלא שלפי דעת הרמב"ן הוא חלק מחלקי המצוה ולדעת מעיין החכמה כל המקדש הכנה לארון וס"ס תימה למה לא עשו בימי בית שני. אבל לדעת בעל מג"א ניחא שפיר כמש"ל וכמ"ש ביומא (דנ"ג ע"ב נ"ד ע"א) דכתיב עד היום הזה היינו שהארון הוא קיים ומשמע דלא עשו עוד אחר ולא יעשו עוד. וכן שלמה המלך ע"ה לא עשה ג"כ ארון רק אותו שנעשה בימי משה

אך מ"ש הרב שי' דהוא בכלל החרם תחרימם אף דהזכרתי מזה ג"כ לעיל אבל באמת קשה לומר כן דאי נימא דהחרם תחרימם הוא משום ישוב הארץ א"א לומר כן דהא מפורש שם בסה"מ לרמב"ם מצוה קפ"ו שהטעם הוא מפני שהם שורש ע"א והמצוה היא בכל מקום שנשיג א' מהם ונוכל לאבדו כמבואר בפ"ד מה' מלכים ה"ד ולא שייך לומר שזה משום ירושת הארץ

ואם לומר שוב להיפוך דירושת הארץ הוא כדי לקיים מצות החרם תחרימם ג"כ קשה לומר כן על יחיד ועל מי שאין בכחו להחרים אותן וכמ"ש בעצמו מדברי הספרי המובא ברמב"ן שם שמוסיף על הנוסחא חזרו ובאו למקומם ואמרו שקולה ישוב א"י ככל המצות ובודאי לא הי' אז עליהם שייך לומר מצות החרם תחרימם שלא הי' בכחם להחרים אותם

ואפי' אם נאמר דס"ס שייך כאן מצות ישוב דכיון דאם יתרבו יהי' בכחם להחרימם וזה מוטל על כל יחיד כדי שיתקבצו הרבה מאתנו ס"ס קשה למה האשה מוציאה לארץ ישראל מה לה בא"י הלא האשה אינה לא בנחלת הארץ ולא בכיבוש כמ"ש ביבמות (דף ס"ה) דאין האשה דרכה לכבוש. ואדרבה אסורה לכבוש כמ"ש בתרגום עה"פ לא יהי' כלי גבר על אשה לא יהי' תיקון זין וכו' שאסור לה ליקח כלי זיין בידה

ועי' רש"י ברכות (דף כ' ע"ב) ותוס' שם שהקשו הרי כהנים ולוים ג"כ לא נטלו חלק בארץ וי"ל דדעת רש"י דהכהנים והלוים נהי דלא נטלו חלק בארץ אבל מ"מ היו בכלל כיבוש הארץ שהיו בני מלחמה ופינחס הרג את בלעם. ובני' בן יהוידע הי' שר צבא לשלמה וכל מלכי בית חשמונאי נלחמו תמיד אבל נשים לא היו כלל בכיבוש. ומ"ש בסוטה (דף מ"ד ע"ב) למלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה היינו שהחתן יצא מחדרו למלחמה אפי' שהכלה כבר היתה בחופתה אבל לא שהכלה תצא למלחמה

ואולי ס"ל להתוס' שם כמ"ש המרדכי ס"פ מי שאחזו דכהן לא הי' במלחמה ודייק מדבעי בקידושין (דף כ"א) כהן מהו ביפת תואר ת"ל מדהי' במלחמה

וכמדומה שראיתי שתמהו בזה על המרדכי ממשנה דסוטה (דף מ"ג) המחזיר את גרושתו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא הי' חוזר אלמא עכ"פ דכהן הי' במלחמה

וגם גוף ראיית המרדכי מהא דכהן מהו ביפת תואר תימה והרי בקידושין (דף ע"ח) אמרו גיורת פחותה מג"ש ויום א' כשרה לכהונה מדכ' התיו לכם והרי פינחס הי' עמהם א"כ קשיא בגמ' עצמה דלא פשטו מזה ג"כ דכהן מותר ביפת תואר

ע"כ נ' בישוב דברי הגמ' עפ"י מ"ש בזבחים (דף ק"א ע"ב) דפריך דבר אחר והלא פינחס הי' עמהם שלא הי' אונן שפיר קאמרו לי' ומשני סבר לה כר"א דלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי ור"א אמר עד ששם שלום בין השבטים וס"ס נראה שם בגמ' דלר"ש ודאי דנתכהן עוד מתחלה ע"כ מיושב שפיר דשם בקידושין (דף ע"ח) בעל המימרא הוא ר"ש ואזיל לטעמי' דפינחס הי' אז כהן וכתיב החיו לכם א"כ ראי' שפיר דכהן מותר בגיורת אבל בגמ' (ד' כ"א) אה"נ דנסתפקו בזה אם פינחס הי' כהן בשעת המלחמה וס"ס למסקנא דכהן מותר ביפ"ת בביאה ראשונה א"כ כהן הי' במלחמה ודברי המרדכי תמוהים ודברי רש"י יש ליישב כמש"ל

ולפענ"ד בדעת הרמב"ם הנ"ל קרוב יותר לומר דס"ל ז"ל דמצות ישוב א"י אינה מצוה בפ"ע אלא לקיים המצות התלויות בארץ א"כ משום זה אינה מצוה בפ"ע והרי התורה לא כתבה זאת אלא במקום מינוי מלך וכן במצות ביכורים נאמר וירשתה וישבת בה היינו שתראה לרשת את הארץ כדי לקיים מצותי' וא"כ אינה מצוה בפ"ע

וראי' גדולה מגמ' דסוטה (דף י"ד) שאמרו מפני מה נתאוה משה לכנוס לא"י וכי לאכול מפרי' ולשבוע מטובה הוא צריך אלא אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בא"י אכנוס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי. ואם היתה עליית א"י בעצמה מצוה מה קושיא היא זו מפני מה נתאוה משה דודאי נתאוה לקיים מצוה כמ"ש אז יבדיל משה וכו' מצוה שבאה לידי אקיימנה אלא ע"כ ראי' יש דזה בעצמו אינה מצוה אלא היא בכלל המצות התלויות בארץ ואפשר דמהכא דייק לה הרמב"ם ז"ל

עוד נ' רמז לזה בדברי הספרי שמביא הרמב"ן ז"ל דאמר שם זלגו דמעותיהן וקראו המקרא הזה וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות. ובהגהת הספרי מוסיף בשם הכת"י ושמרת לעשות את כל החקים עכ"ל והוא הפסוק הנזכר בפ' ראה ומוכח מזה דעיקר הירושה כדי לשמור את כל החקים היינו המצות התלויות בארץ: