דברי יששכר כב

כל כמינה משא"כ בשוכר דזוכה מצד קנינו ודאי דדעת השוכר לא הי' שאם יפול יצא ולא יהי' לו כלים

ולפ"ז יש לומר ג"כ בקנין על המקומות אם נאמר דלא הוי אלא שכירות ומקנה אין כאן אלא דדעת הקהל הם המשכירים וכמש"ל והכל סומכים על דעתם ויש כאן אומדן דעת שעל אחר זמן הנפילה לא השכירו הקהל כדי שיוכלו להוסיף מקומות כרצונם ודאי דאם נפל אזדא אפי' אם יוחשב כבית סתם

ולדעת הב"ח בשם הרא"ש הנ"ל דאוסר אפי' בבית זה אם נפל מ"ש באומר תנו בית חתנות דחל אם נפל ובמדור אלמנה אם נפל אזדא ועי' בח"מ שהשוה תרווייהו להדדי וע"כ כחילוק הנ"ל דהוי רק משום אומדנא

וי"ל דהאי ענינא דבהכנ"ס תלוי במחלוקת שבין הריב"ש והמשאת בנימין כמובא בחו"מ סי' קס"ב. דדעת הריב"ש אסור להוסיף למקומות בהכנ"ס ודבר זה גלוי לכל שיהי' זמן שיתוספו דיורים. א"כ ודאי דעתם דרק כ"ז שעומד הבהכנ"ס על תלו אסור וכשנפל אזדא קנינם וחזקתם כדי שיוכלו להוסיף כיון דאם לא תתבטל חזקתם אסור להם להוסיף. משא"כ להמ"ב דס"ל דלעולם מותר להם להוסיף כרצונם אפי' בשעה שהבהכנ"ס עומד על תלו. ממילא י"ל דאה"נ דיש להם חזקה לעולם ואעפ"כ אין זה מזיק לקהל כיון דלעולם יוכלו להוסיף

ולפ"ז דינו של הנה"מ קס"ב הנ"ל בנשרף בהכנ"ס ממנ"פ ניחא דאי להמ"ב לעולם יכולים להוסיף ואי להריב"ש הרי אם נפל אזל קנינם ויכולים הם לעשות כרצונם. ומ"ש שיתנו להם כפי שומת המקום בחרבנו הוא רק מצד הספק ומצד הפשר להשקיט הריב

והנה בתשו' צ"ץ רצה להכריע כשיטת המ"ב ויש לעיין שם במ"ש שהמועטים יכולים לכוף את המרובים אפי' כשיש בהכנ"ס וראיתו מרמ"א קס"ב בשם מהר"י מינץ. והוא תמוה דהתם מיירי במקוה שיש האומרים שצריך מקוה לקהל ויש זקנים וזקנות שא"צ מקוה. ובהא ודאי כיון דתקנת הקהל הוא שצריך מקוה נהי שזה א"צ ודאי נגרר הוא אחרי הרבים ומחוייב ליתן לזה. וכן ס"ת לקהל שהכל צריכים נהי דהוא יש לו משלו כיון דאינו נותנו לקהל והם צריכים ס"ת ודאי דמחוייב הוא לסייע. משא"כ אם הקהל יש להם בהכנ"ס ויש חדשים אפי' הם רבים שצריכים בהכנ"ס אחרת מאי ס"ד שיהיו צריכים אותם שיש להם בהכנ"ס לסייע לאלו החדשים כיון דהם כבר יש להם ואם יחיד מהחדשים יבוא לבהכנ"ס זה ודאי לא יגרשו אותו והבהכנ"ס הרי נבנה לרבים ואם אח"כ נתוספו ונעשה צורך להנוספים וכי בשביל זה יתחייבו הראשונים ליתן. וכן ה"ה במקוה אם היה מקוה לרבים ואח"כ יבואו חדשים ויצטרכו מקוה חדשה. אין שום סברא שהראשונים יהיו חייבים לסייע וכי לעולם לא יהי' להם מנוחה. וכל שיתוספו יתחייבו תמיד ליתן זה אין סברא כלל

וראי' מדין המבואר בסמ"ע סי' ז' סקכ"ח דכשיש בהכנ"ס בעיר יכולים לדון כשמסלקים עצמם מאותה בהכנ"ס ותו לא הוי נוגעים. ואי כדברי הצ"צ ס"ם אכתי נוגעים הם שלא יצטרכו לסייע להחדשים וע"כ דבכה"ג אין חייבים כלל ליתן

ובאורים ותומים שם סקי"ד כ' דמיירי שהבהכנ"ס הראשון מכלכל את כולם. דאל"כ עדיין נוגעים בעדותן הם דלא יצטרכו לסייע בעד הנשארים. ולכאורה דבריו ז"ל שלא כדברינו. אך יש לקיים ולומר דדבריו ז"ל היכי דמיד כשנבנה בהכנ"ס הראשונה לא נבנה עבור כל הקהל דאז מחוייבים הראשונים לסייע. דדבר זה מצורכי רבים הוא שתהי' מספיק לכולם. מטעם אל כביר ולא ימאס. דתפלתן של רבים מתקבלת יותר. אבל אם מתחלה נבנה מיד עבור כולם אלא שנתוספו אח"כ דיורים אין שום סברא כלל לחייבם לסייע

אך באמת כל הפלפולים שלנו הי' שייך אם הי' הבהמ"ד נבנה באותו מקום שעמד בראשונה. אבל כיון שנבנה במקום אחר ומה שנבנה במקום אחר אינו מפני רצון הקהל אלא מפקודת הממשלה ודאי דבעלי המקומות אין להם שום טענה הנלפע"ד כתבתי: סימן יא

כבוד עש"ב יד"נ הרב הגדול וכו' מ' יהודה ליב זאנאבענד נ"י אבד"ק יאנאווי

קושותו דמר מדברי התורת כהנים פ' אחרי שכ' דאפי' בכותב אית א' דאסור דמשמע לפ"ז דהוי דאו'. ותמה על החכ"צ והמל"מ פי"ח מהל' שבת שלא ראו דברי התו"כ

לדעתי דברי התו"כ לא מכרעא. דודאי אסמכתא בעלמא היא. דסיפא דהאי איתא שם ג"כ שלא יעלה באילן ושטין ע"פ המים וכו'. והם כולם רק דרבנן לכו"ע וע"כ דגם זה אסמכתא בעלמא היא

וקושיתו דמר מהעברת ב' אמות דמותר. ולא הוי כשאר ח"ש. כבר דשו בי' רבים. ובתפארת ישראל למשניות שבת סוף פ"א כ' כמ"ש כ"ת. דל"ש חזי לאיצטרופי אחר שכבר הניח דיהי' מעשה חדש. הגם דלדידי אינו מתקבל עדיין דלמה לא נאמר חזי לאיצטרופי קודם ההנחה. ואז היו ראוי להצטרף לד' אמות שלימים. ואולי נאמר דכל חזי לאיצטרופי הוא רק אם אחרי גמרו המעשה הראשונה ראוי להצטרף עוד עמו אבל אם אחרי גמרו אינו ראוי להצטרף עוד ל"א בכה"ג חזי לאיצטרופי וצ"ע

ובתשו' חוות יאיר כ' דח"ש לא נאמר בדבר שבא שיעור מפורש בתורה דד"א מוכח מקרא דשבו איש תחתיו. ושיעור ג' פרסאות מוכח מאל יצא איש ממקומו דמחנה ישראל ג' פרסאות הוא. ע"כ בכה"ג הוי כאלו גלתה לנו התורה שלא לאסור פחות משיעור זה הגם דסברא נכונה היא עכ"ז דבריו תמוהים אצלי דמשבו איש תחתיו לא משמע מעביר כלל. ובגמ' (ד' צ"ו:) מפורש מעביר ד"א גמרא היא ומשבו איש תחתיו ילפינן ליוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א כמ"ש רש"י חומש פ' בשלח

וקרוב יותר לפענ"ד לומר דכל הל"ט מלאכות דילפינן ממשכן דוקא מהות המלאכה ולא כמותה וס"ס מה דהוי במשכן חשיבא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה והוי כאלו מפורש בתורה לא תזרעו ולא תקצרו והוי כמו לא תאכלו דכ' בקרא. ואף דהללמ"מ לשיעורין אעפ"כ האיסור הוא כפשטא דקרא מש"ה אפי' ח"ש אסור מה"ת. אבל הוצאה דכ' תוס' שבת ושאר ראשונים ז"ל דמלאכה גרועה היא ומעצמן לא ידעינן לאסור אף שיש רמז בקרא כמ"ש תוס' שבת (ד' א"ו ע"ב) ובזורק שם בקשו הגמ' למצוא ראי' שהי' במשכן ד' אמות ודחי דלמא שלחופי הוי משלחפי. וא"כ ל"ה מלאכה כלל דקאי אדלעיל מיני' מנלן דמחייב וע"ז מתרץ כל מעביר ד"א גמרא וכן לגרסת ר"ה גאון שם בגמ' מנלן דמלאכה הוא א"כ, אינו דומה מעביר לשאר מלאכות כלל וכן תחומין י"ב מיל לא הוי מלאכה כלל. ואפי' למ"ד דילפינן לה מאל יצא איש ממקומו והוא מי"ב פרסאות רבתה התורה אח"כ שבו איש תחתיו דהיינו בתוך הי"ב פרסאות מותר לו לילך. והוי כמפורש בתורה להיתר ול"ש בזה ח"ש אסור מה"ת

ומה שהקשה כ"ת מהאי דשבת (דף ע"ג) דפריך לרבא דס"ל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור ממתני' דאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל א' וא'. דבשלמא לאביי משכחת לה דטעה בשיעורין אבל לרבא הא פטור הוא. והקשה כ"ת דל"ד לשאר מלאכות שבת דהתם כיון דח"ש אסור מה"ת הרי נתכוין למלאכת איסור. ומש"ה אה"נ דחייב טעה בשיעורין. ורבא פטר רק בנתכוין לזרוק שתים דמה"ת מותר גמור הוא. אך הא ל"ק דס"ס שפיר מקשה דהא אמר, אם עשאן כולן בהעלם אחד ויש בזה בכלל מוציא מרשות לרשות ובכללו הוא מעביר ובזה ל"ש טעה בשיעורין. וס"ס מקשה