דברי יששכר רכט

וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין הכ"ג שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים וכו' ודאי כיון דקידושין לא הוי ממילא גם כתובה אין לה למה נתלה בדבר רחוק שרצה להזיק לנכסיו דסתם אדם אינו רוצה להזיק לעצמו

ואף דבב"ש קט"ז סק"א כ' בשם הח"ס דאפילו בחייבי כריתות אפילו לא הכיר בה יש לה תוספת כתובה כמו בחייבי לאוין היינו בדבר האסור כמ"ש ר"ן פ' אלמנה ניזונית דסברה דיערב עליו המקח אבל במומין מבואר בסי' קי"ז ס"ד דאין לה כלום לא כתובה ולא תוספת

ואף דלפי מ"ש ה"ה בפכ"ה מה"א ה"ח בשם הרמב"ן ובעל העיטור לחלק בין אשה שרואה דם מחמת תשמיש לשאר מומין דבכה"ג שלא ידעה ולא יכלה לגלות יש לה תוספת. א"כ ה"נ יש קצת לומר לכאורה דבאשה שוטה ל"ש עלי' רמיא לגלויי שאין לה דעת וא"כ יש סברא לחייבו בתוספת עכ"פ. אך שיטת הרמב"ם לפי מה שמסיק ה"ה בדעתו ז"ל צ"ע, שכ' וז"ל ולדברי רבינו נ"ל לחלק בין זו לאיילונית לפי שהאיילונית יכול הי' לבדקה קודם לכן בסימנים וג"כ יכולה היא לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פו"ר כנזכר פט"ו אבל זו שאסורה לשמשו ולא הי' יכול לבדקה קודם לכן אבדה כתובה ותוספת והרי היא בכלל הנשים שאמרו עליהן יוצאות שלא בכתובה שאין להן תוספת וכ"ש מנה ומאתים כנזכר פ' אלמנה ניזונית (דק"א) כ"נ לדעת רבינו ועיקר עכ"ל. ודברים אלו צריכים ביאור שמזכיר ב' ענינים יכול לבדקה ויכולה לישב תחתיו. אם העיקר במה שיכולה לישב תחתיו או במה שיכול לבדקה

ונראה דבאיילונית שני המעלות יש חדא דיכולה להשאר תחתיו וא"כ עכ"פ ראוי' היא לאישות ואף דיש ריעותא דהיא איילונית דאינה בת בנים עכ"פ הי' יכול לבדקה ואיהו הוא דאפסיד אנפשי' מש"ה חייב בתוספת ואמרינן דנתרצה עכ"פ מדראוי' לאישות. אבל אם אינה ראוי' לאישות אף שהי' יכול לבדקה מ"מ כיון דהוי מקח טעות לגמרי אינו מתחייב כלל. וכן להיפוך אפי' אם היא ראוי' לאישות אם הוא באופן שלא הי' יכול לבדקה ג"כ אינו מתחייב

ויש ראי' לזה מדברי ה"ה פט"ו מהל' מכירה ה"ג שכ' בשם יש מי שכ' שאם הי' דבר שיכול להבחינו אינו חוזר אף במום. וכ' ע"ז המל"מ ומהרי"ט צהלון דהדבר פשוט דלרי"ף ורמב"ם ז"ל במום אין נ"מ בין יכול להבחינו או לא. ואף דמסתימת ל' הסמ"ע רל"ב סק"י משמע דאין חילוק וכמ"ש השבו"י ח"ג קס"ט מ"מ היינו דוקא במום אבל אם נמצא שאינו ראוי כלל ודאי דלכו"ע ל"א דמחל כה"ג אפי' יכול להבחינו כיון דעיקר תלוי בדעת הקונה

וא"כ בע"כ כן כוונת ה"ה דבאיילונית שתי המעלות יש שראוי' לאישות והי' יכול לבדקה. אבל ברואה דם מחמת תשמיש משום כל טעם בפ"ע פטור חדא שהוא א"י לבדקה וגם מטעם אחר שאינה ראוי' לאישות כלל

ובאמת ברמב"ם בעצמו פכ"ד מה"א ה"ג משמע העיקר דתלוי בזה שהיא ראוי' לו. שכ' והרי היא עומדת לפניו אבל התורה אסרתה עליו ומה היא יכולה לעשות ונראה דכוונתו כמ"ש בגמרא שבועות (דף כ"ב ע"ב) נבילה מחזי חזי וארי' הוא דרביע עלה

והא ודאי דגם בחייבי לאוין תמוה דין זה דקי"ל דהוי קידושין אפי' לא הכיר בה נימא דהוי מקח טעות וכמ"ש בחו"מ רל"ד במוכר לחבירו דבר איסור מדאורייתא דצריך להחזיר הדמים. וכבר הקשה כן בס' בית מאיר ותירוצו לדעת רש"י נכון דבבשר טרפה הו"ל למוכר להודיע דאחר אינו יודע. אבל חייבי לאוין סברה דהוא יודע דהדבר מפורסם אבל לדעת הרמב"ם לא משמע כן אלא כמ"ש שהיא ראוי' לו עדיין צ"ע מ"ש הא מהא. ועיין בנוב"י ת' נ' ות' פ' וסברתו שכ' משום דברי הר"ן הנ"ל דסברה דיערב עליו המקח תמוה דאתזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן

הן אמת שכ' המתנה אפרים בהל' ריבית דין י"ו דהיכי דיש לו הנאה ללוה דהתנה באותו רבית להנאתו שהי' צריך לאותו חפץ איכא למימר דאפי' הי' ידע דאסור לא הי' נמנע מלספות איסורא למלוה. אך גם זה תמוה דמ"ש מהך דחו"מ רל"ד הנ"ל

ונראה קצת לומר דהא דאמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן היינו דוקא על זמן קצר אבל על זמן ארוך חיישינן על כל אדם שמא יתקלקל וכמ"ש הן בקדושיו לא יאמין דאפי' בצדיקים גדולים אמרו כן. הלכך זה הנ"מ דבבשר טרפה כיון דהקנין הוא על היום ודאי דהוי מקח טעות דכמו שהוא עתה ודאי דאינו רוצה לאכול טרפות. אבל בקידושין שהקידושין הם על כל ימי חייו כיון שיוכל להיות שבמשך שנה או שתים יתקלקל האיש הזה דע"ז ליכא חזקה לא הוי מקח טעות. וזה הוא הפירוש בדברי הר"ן שכ' דלא הי' הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח דהיינו שאולי יהי' זמן שיתרצה בזה אף שהיום אם יתודע לו לא יתרצה וגם בלעדי זה הא כללא הוא דלא אמרי' חזקה על להבא

וכ"ז הוא בדבר דמחזי חזי וארי' הוא דרביע עלה. אבל במום דלאו משום איסור הוא אלא דלא חזי בעצמות הדבר ודאי דהוי מקח טעות

ובת' חלקת יואב תמה על הב"ח בסימן קכ"ז שמיישב דעת הרא"ש בנתגרשה בגט מוקדם וניסת להשני דא"צ גט משני והב"י הקשה ע"ז דהא מדאו' מגורשת היא ותי' הב"ח משום דהוי מקח טעות ותמה הרב נ"י דהא משום איסור לא הוי מקח טעות. ולפענ"ד כוונת הב"ח לאו משום איסור הוא אלא דהיא אשת הראשון והוי כקונה דשא"ש וכל זמן שיש להראשון שעבוד עלי' לא ניחא לי' לקנות קנין כזה

וכן מה שנסתייע הרב מגמרא דסוטה (דמ"ד) לא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג וכו' לימא דלא כר"י הגלילי דהא ירא מעבירות שבידו וכ' דהוי מצי לאוקמי שקדשה בשוגג ודייק מזה דבשוגג אינה מקודשת לאו ראי' היא כלל דס"ס אפי' קדשה בשוגג חשיב ירא מעבירות שבידו שאינו מגרשה

ואף דבתוס' ריש זבחים כ' דיכול להשהות אשתו שזינתה היינו דבשהיי' בעצמה ליכא איסור. אבל בגמרא דהכא לס"ד דלוקה על הקידושין ודאי דכל רגע ורגע עובר וחייב לגרש

ואה"נ לפי מה דמתרץ כרבא דאינו חייב עד שיבעול ניחא שפיר דל"ק לתוס' יבמות (דף י') דכ' דאפי' לרבא אסור מדרבנן אפילו בקידושין בלא ביאה ועדיין ירא מעבירות שבידו דהא פריך לר"י הגלילי וריה"ג ס"ל אפי' באי' דרבנן חשיב ירא מעבירות שבידו רק דאה"נ לרבא נוכל לאוקמי דקדשה בשוגג וכיון דאינו אסור מדאו' מותר עכ"פ לשהות עמה ול"ח ירא מעבירות שבידו

והדבר פשוט דבחייבי לאוין צריכה גט כמ"ש בגמרא כתובות (דף ק"א ע"ב) ר"ה אומר אלמנה לכ"ג אשה גמורה ונהי דלא קי"ל כר"ה בהא דכתובה גמורה אין לה אבל ס"ס קידושי' קידושין גמורים וכ"כ מפורש הר"ן פ אלמנה ניזונית על הרי"ף דמתני' דיתומה ושניי' ואיילונית וז"ל ומיהו ל"ד לגמרי דאיילונית כשלא הכיר בה לא בעיא גט כלל כדתנן וכולן אם מתו וכו' צרותיהן מותרות ואלו אלמנה לכ"ג אפי' לא הכיר בה צריכה גט עכ"ל

הן אמת דבהשגת הראב"ד על הרי"ף בפ' אלמנה ניזונית כ' להקשות דהא איילונית וחייבי לאוין הוי מקח טעות משמע דדעתו דבח"ל אינה מקודשת. אבל בהשגת הראב"ד על הרמב"ם נראה דחזר בו ולא הקשה אלא באיילונית ס"ס דעת רוב הראשונים דפסקו כהרי"ף דחייב בתוספת נראה דס"ל דלא הוי מקח טעות

וגם בחייבי לאוין דקי"ל דיש לה תוספת. כתב המהרש"ך בת' ח"ב ת' צ"ו וז"ל דתוספת דידהו הי' הבעל מוסיף לה מדעתו מה שהוא רוצה להוסיף א"כ ל"ד לעיקר