דברי יששכר רכה

אל הדעת דשחט מיד לשם ע"ז. אך ה"מ היכי שא"צ צירוף דעת אחרת. אבל הכא בקידושין דצריך צירוף דעתה והיא קבלתו לשם מתנה או לשם קנין כי האי דעובדא דידן מה יועיל מה שמגלה דעתו על תחלה כיון דדעת המקבלת לא הי' על זה. וכי דנינן מחשבה של זה לראי' על זו ודבר זה א"צ לפנים

ומ"ש הה"ג ראי' מדברי הטור סי' ל"ו באשה שקבלתה בשליחות חברתה קידושין ולאחר הנתינה אמר לחברתה ואת נמי מקודשת אף שכבר נתן כסף הקידושין לחברתה דמהני מה שאמר תכ"ד של נתינת כסף לראשונה. לפענ"ד אף שבבדק הבית שם הקשה באמת ע"ז דהא בקידושין לא הוי תכ"ד כדבור. ותי' כיון דלא הוי חזרה מהני תכ"ד. אך באמת קושיא זו תמוה איך שייך כאן חזרה הא מיירי דקבלתו בשליחות האשה א"כ האשה שקבלה שתי פרוטות קבלה עבור השני' שגלתה דעתה שהיא רוצה להתקדש ועשתה שליח וא"כ אף שהמקדש נתן לה סתם שתי פרוטות מ"מ כיון שאח"כ אמר לה נמי ואת נמי יש שפיר סברא לומר הוכיח סופו ע"ת. כיון דבשעה ששמעה שאמר ואת נמי הראשונה אינה טוענת שלקחתה עבור עצמה ודאי דאמרינן דנשארה בדעתה הראשונה וקבלתה לשליחות האשה המשלחת אותה

אדרבה דברי הרמב"ם בפ"ב הל"ב שדקדק שאמר כן בשעת קידושין תמוהים לכאורה דמשמע מדעתו ז"ל דאם אמר לה אח"כ לא מהני דהאשה קבלה עבור עצמה דפשוט הדעת נותן כיון דגלתה דעתה פעם אחת דנעשית שלית לחברתה א"צ לגלות דעתה יותר. והוא דומה קצת למ"ש תוס' ריש זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה הא לשם פסח דכיון דאפי' את"ל לשם פסח וסתמא פסול אפ"ה א"צ לדבר כל שעה אלא שבתחלת השחיטה יאמר שעושה כל השחיטה לשם שחיטת פסח וכמ"ש תוס' קידושין (דף ט') ד"ה הב אשקי דשא"ה דמעיקרא שאלה שלא בתורת קידושין ומש"ה איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא אמרה וה"נ למה לן למיתלי בשינוי דעת

אך באמת על הרמב"ם ל"ק דהוא ז"ל לשיטתו אזיל דהרמב"ם לא הזכיר כלל שליחות האשה שכ' וז"ל ונתן הקידושין מדעתה ביד חברתה דהיינו שהשניי' אמרה לו שיתן כסף קידושי' לאשה זו אבל היא לא עשתה אותה לשליח וא"כ כיון שהאשה המקבלת את כסף הקידושין לא גלתה דעתה מתחלה שהיא נעשית שלית של השניי' ע"כ מדייק הרמב"ם שאמר לה בשעת הנתינה ואת נמי והטור ז"ל שינה בשני דברים מהרמב"ם בתחלה כ' שנעשית שליח לקבל קידושין שלה ע"כ כיון שכבר נעשית שליחה מדעת אשה השניי' ממילא שוב די בכך אף אם לאחר הנתינה אמר לה ואת נמי

אך על המחבר תימה שזכה שטרא לבי תרי. שערב שני השיטות מתחלה הזכיר ל' הטור אשה שהיא שליח לקבל קידושין לחברתה ובענין הנתינה הזכיר ל' הרמב"ם וכ' וכשנתן הקידושין אמר לחברתה ואת משמע דדוקא בשעת הקידושין ודבר זה תימה. ס"ס אין משם ראי' כלל דתכ"ד הוי שעת מ"מ

ובביאורי הגר"א תמה שפיר על הטור דלפ"ז דמיירי דעשתה שליח הוי כידים מוכיחות ועיין סי' כ"ז בב"ש סקי"ד דנחלקו בזה מהריב"ל ומהרי"ט

והנה מה שהקשה כבוד הרב שי' דבשתיקה דלאחר מ"מ דאינה מקודשת אפי' בשדיך כמ"ש הר"ן וקשה מהך דהחזיק בפני המוכר דב"ב (דף נ"ב) וכן בהך דאייתי קרא לפום נהרא דב"ב (דפ"ח) הדבר פשוט לפענ"ד דהיכי דעושה מעשה וזה שותק הוי ראי' דניחא לי' מדגלה דעתו תחלה ג"כ אבל היכי דזה אינו עושה כלום רק דבורא בעלמא אמרינן דאינה חוששת לדבריו

והנה על מה שכתבתי בתשו' הראשונה דגם בכאן יש עלי' חיוב אחריות מדלקחה לקנותו וכ' הה"ג שי' דזה לא יועיל דהרי כ' בת' חכ"צ ת' קט"ו דהיכי דזרקה אח"כ גרע דלא שייך סברא זו דהרי לא חששה על חיוב אחריות. במחכ"ת הרב שם המעשה להיפוך כמבואר למעיין שם דמתחלה זרקה ואח"כ בפעם שנית כשאמר לה לשון קידושין החזיקתה א"כ ראי' מפורשת דהרי לא חששה על חיוב אחריות דאם חששה גם תחלה הי' לה להחזיק ולא לזרוק אע"כ דמתחלה לא רצתה להחזיק ואח"כ כששמעה לשם קידושין נתרצית. וע"ז הביא החכ"צ שפיר ראי' מהך דכתובות (דף צ"ה) אם איתא דנחת רוח עבדית לקמא הו"ל למיעבד מדגלתה מתחלה דעתה דאינה חוששת לעשות לו נחת רוח גם עתה אמרי' כן ויש ראי' מן המוקדם על המאוחר. אבל הכא העובדא היא להיפוך מתחלה חששה מלזרוק מדזכרה שהיא פקדון אצלה ואח"כ נמלכה בדעתה לזרוק שלא יהי' עליה לעז שנתקדשה ואדרבה מה דלא זרקה מתחלה הוי ראי' דחוששת על הפקדון

ובהך דמשיא כרעא במשיכלא דמיא דקשיא לכאורה על הב"ש דמשמע התם אף דלא חזינן שום ראי' ממנה שנתרצית וכתבתי דמיירי דאמרה הן היינו דנתרצית להתקדש בפירוש בשעת מעשה או יותר נראה דמיירי בשדיך וכי האי דגזל דידה דסליק מינה דמיירי בדשדיך וכן מבואר בת' הריב"ש סי' ק"ע בד"ה ולענין הקידושין שכ' דמשמע מסוגיא דהתם דבגזל דאחרים אפי' שדיך אינה מקודשת

ומה שתי' הרב נ"י דחוק שכ' מדראתה שחטף מפלוני והי' לה להחזיר להנגזל כמבואר בחו"מ שמ"ח ומדלא החזירה מוכת דנתרצית בקידושין. תימה וכי משום שלא החזירה תיכף לנגזל ראי' דנתרצית בקידושין וכי לא תוכל להחזיר למחר וליומא אחרא. וקרוב יותר לומר דמש"ה נקטה הגמרא הך עובדא דמשיא כרעא במשיכלא דמיא דאין ראי' ממה שלא זרקה דאולי משום דלא הי' לה פנאי מדהיתה עסוקה ברחיצת הרגל. וכן אין ראי' ממה דלא החזירה לנגזל משום דהיתה עסוקה בדבר של צניעות כמ"ש בגמרא מכות (דף כ"ד) ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה א"כ אין ראי' ממה שלא החזירה לנגזל וכן אין ראי' ממה שלא החזירה לגזלן וע"כ קרוב יותר כמ"ש או דאמרה הן או בדשדיך

וכן מה שמפקפק הרב נ"י בסברתי שכתבתי די"ל דאם חוזר על הכסף ולא על גוף הקידושין דבזה גם בקידושין אמרינן תכ"ד כדבור. אני אומר עדיין דהא לאו מלתא דתמיהה הוא דהכי אשכחן טובא בנזיר (דף ל"ב) עושה תמורה אף דא"י לחזור מ"מ אם חוזר על ההקדש ממילא בטלה התמורה וכן בנזירות על ההקדש לב"ש וכן לענין עדות בכתובות (דף י"ט ע"ב) תנאי הי' דברינו אף דממילא מתבטל השטר וכן נחזי אנן אף דבע"ז לא מהני חזרה תכ"ד ואם אמר לע"ז אלי אתה וחזר בו לא מהני אעפ"כ כיון דקי"ל המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה אם קנה הבהמה ותיכף בשעת קנין השתחוה לה ובתוכ"ד חזר בו המוכר מן הקנין ממילא הבהמה אינה שלו ומתבטלת הע"ז ודכוותה טובא ויעויין שלטי הגבורים ומרדכי פ"ז דב"ב

ואמת שלמעשה הנני מסופק גם אנכי בזה כיון שאין לנו ראי' מפורשת וקשה להקל עי"ז. אך ה"מ לבטל קידושין גמורים. אבל בספק קידושין כגון בהאי דציפתא דאסא כיון דגם מתחלה לא היתה מקודשת אלא מספק בכה"ג נראה שפיר ליישב דברי הרא"ש דלא תקשי קו' האבני מילואים כמבואר לעיל בת' קל"ט] דמשום חזרה זו לא הוי ס' קידושין: וס"ס כיון שבעיקר הקידושין גם דעת הרב הגאון הנ"ל נוטה להתיר אין להאריך: סימן קמב

כבוד הגאון האמתי שר התורה הצדיק וכו' כש"ת מ' יצחק אלחנן שי' [זצ"ל] הגאבד"ק קאוונא

עובדא אירע בפה שעדליץ. שקדש איש בליעל בתולה אחת ברמאות שאמר לה שגרש את אשתו וקדש