דברי יששכר רכג

וכן משמע ברמב"ם פ"א מה' שבועות ה"י וכן העתיק לשונו המחבר בסי' פ"ז סי"ז שמזכיר שני מיני שבועות מפי הדיינים א' משביעין אותך בשם וכו' שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן או שאמרו הרי פלוני וכו' אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן עכ"ל. והרי השבועה השניי' הוא שבועה דלהבא חזינן דיכול להשביע על להבא וחזינן דאין נ"מ בין שבועה דלשעבר או להבא ונרמז זה בהגמ"ר דסוף שבועות שהקשה על שיטה זו והוא שיטת רש"י דאינו נעשה חשוד בנשבע להבא ועבר וכ' להקשות דהא אפי' שבועת ממון כגון כו"ה או מוב"מ שמשביעין אותו שיודה מ"מ בשעת שבועה לא עבר וכו'. ס"ס חזינן דלא קי"ל כשיטה זו דהא חזינן להלכה דבלשון השבועה אין חילוק

עוד יותר אני אומר דבר חדש בזה דאפי' לדעת רש"י ז"ל בעל שיטה זו בשבועות (סוף דף מ"ו ע"ב) מודה דבכה"ג נעשה חשוד ויתורץ בזה קושית תוס' שם ד"ה אבל שהקשו מהך דכתובות (דפ"ה) דאפכה רבא לשבועה אשכנגדה והיא היתה נשבעת ואינה מקיימת כמ"ש בה"ג והויא חשודה אלהבא. וכן קשה מ"ש הש"ך יו"ד סימן ב' סקי"ב ובסי' קי"ט סקכ"א על מ"ש שם דחשוד על נבלות לתאבון דאפי' אם נשבע שבסכין יפה שחט א"נ דהוא חשוד לעבור על שבועת הר סיני והוא מס' אוהל מועד וכן בתשו' המיוחסות להרמב"ן ותמה הש"ך שם ג"כ דהא הוי שבועה דלהבא. ותמה מדין המבואר בחו"מ סי' פ"ז סט"ו בשנים שנתעצמו ונשבע חוץ לב"ד שיטעון האמת שאינו נפטר בשבועה זו והיא מתשו' הרשב"א ונמצא דהרשב"א סותר את עצמו דהך הוא בת' תחקס"ד ודין הראשון הוא ג"כ מהרשב"א ת' ס"ד

ומה שתי' הש"ך דהיינו לענין ממון הרי בסי' ל"ד וסי' צ"ב ס"ב הביא המחבר אותה שיטה גם בסתם חשוד ולא בממון דוקא. וגם תירוצו השני שתי' לפי שנשבע ועבר עוד עבירה דוחק לומר כן. והעיקר הרי המחבר סותר עצמו דבסי' פ"ז סט"ו הביא דעת הרשב"א הנ"ל ובסעיף שלאחריו הביא לשון הרמב"ם הנ"ל בנוסח השבועה שיכול לישבע על להבא

ע"כ נראה דבר פשוט ובזה יתיישב הכל דהנה סברת רש"י במ"ש משום שתקפו יצרו אינו מובן הרי בכל העבירות יצרו תקפו וכי ס"ד שבשביל זה אינו נעשה חשוד. ע"כ נ' דסברת רש"י הוא כמ"ש בגמ' ב"מ (ד"ה ע"ב) דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דממון איתא בחזרה. א"כ חזינן דמי שעובר על איסור שיש לו תקנה אינו חשוד לעבור על איסור שאין לו תקנה ע"כ כוונתו דמי שחשוד על שבועה דלהבא יצרו תקפו לעבור ומורי היתרא דיעבור וישאל על שבועתו ומש"ה אינו חשוד על שבועה דלמפרע דאין לו תקנה כיון דאם נשבע שלא אכל והוא באמת אכל אין ע"ז שום התרה

וא"כ לפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל מהך דאפכה רבא לשבועה אשכנגדה. דבשבועות (דף כ"ז ע"ב) אמר רבא נשבע על הככר ואכלה נשאר הימנה כזית נשאלין עלי' אכלה כולה אין נשאלין עלי' אמר אמימר אפי' אכלה כולה נשאלין עלי' א"כ לאמימר דקי"ל כוותי' נשאלין לעולם אפי' כבר אכלה כולה ופשוט הדבר דאפי' בזה נשאלין עליו וא"כ רש"י להלכה שפיר כ' דעובר ע"י שבועות בטוי כיון דאיתי' בשאלה אינו נעשה חשוד על שאר שבועות דלמפרע ול"ק מפ' הכותב דהתם ההיא איתתא אתחייבה שבועה בבי דינא דרבא ורבא לשיטתו שפיר ס"ל דאכלה כולה אין נשאלין עליה ושפיר נעשה חשודה כשעברה ואכלה כולה. וממילא ל"ק קו' הש"ך דהתם בשבועות הר סיני אמרו בגמ' שבועות (דף כ"ט) על דעת המקום למה לי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתי' א"כ כיון דלא מהני התרה ודאי דהעובר על שבועות ה"ס נעשה חשוד. וא"כ ניחא דאה"נ המחבר הביא שני דעות בנשבע ועבר על שבועתו דלרש"י ודאי דאינו נעשה חשוד וכן נמי בשנים שנתעצמו ג"כ י"א דאינו נפטר כיון דנשבע מעצמו שיאמר האמת יוכל אח"כ לשאול על שבועתו וגם דאולי נשבע על איזה ערמה שבלבו אבל הדין שמביא בסי' פ"ז סי"ז בסדר השבועה שנשבע בב"ד על להבא כיון דבשבועת הדיינים אומרים לו לא על דעתנו כי היכי דלא יהי' מועיל התרה א"כ שוב אין נ"מ בין להבא בין לשעבר וכן ניחא ג"כ בש"ע חו"מ סי' צ"ג בשבועת אין לי משביעין אותו ג"כ על להבא וע"ז לא הביא בש"ע שום חולק ולפמ"ש ניחא. וא"כ לפ"ז גם בשבועה שנשבע בערכאות שהם אומרים עמו ג"כ נוסחא זו שלא על דעתו הוא נשבע אלא ע"ד המשביעין אותו וא"כ ג"כ אין נ"מ בין להבא או לשעבר

ובדברי הקהלת יעקב סי' ל' ס"ז שכ' בנטלתו וזרקתו לים דמהני חזרה אפי' אחר כ"ד בפשוט סברתו טובה כיון דבקידושין תכ"ד לאו כדבור דמי מה לי תכ"ד או אחר כ"ד. אך נראה להוסיף על קושית המקנה הנ"ל בהך דקידושין (דף ח' ע"ב) בנטלתו וזרקתו לים דבקידושין עפ"י דברי הרשב"ם ב"ב (דף ק"ל) דמה דלא מהני בקידושין חזרה תכ"ד הוא מדרבנן בעלמא מפני התקנה וכיון דמדאו' יכולה היא לחזור י"ל דרבנן לא תקנו אלא היכי דנתרצית מפורש אבל היכי דהוי ס' אם נתרצית ושוב יש לומר הוכיח סופו על תחלתו דהקבלה הי' שלא מרצונה י"ל דבכה"ג לא תקנו חכמים ומיושב קו' המקנה

אך כ"ז לשיטת רשב"ם דלא הוי אלא גזירה דרבנן אבל לשיטת רוב הפוסקים כמ"ש הב"י אהע"ז ס"ס קל"ד בשם תשו' ר"ן שכ' שנראה מפשטות ל' הרמב"ם דמה דתכ"ד לאו כדבור בקידושין הוא מדאורייתא והביאו דבריו הח"מ סי' ל"ח סקמ"ה ובב"ש סקנ"ו וא"כ בין לקולא בין לחומרא תכ"ד לאו כדבור דמי ודאי דאלימא קושית המקנה למה תועיל זריקתה לים אחרי הקבלה בע"כ מטעם הוכיח סופו על תחלתו א"כ יש סברא גדולה לומר דאפי' אחר כ"ד כל זמן שעסוקים באותו ענין מהני

ומ"ש כ"ג דהוכיח סופו על תחלתו לא הוי אלא ספק כבר כתבתי מזה בתשו' הנ"ל אבל כ"ג לא הזכיר אלא הך דיו"ד ד' בשחט ואח"כ חשב לע"ז והך דח"מ סי' רמ"ה בזכה לו ע"י אחר אבל יש עוד בנדרים (דף מ"ח) במעשה דבית חורון לשיטת הרמב"ם

אך התם י"ל דסעודתו מוכחת עליו כיון שהי' גילוי דעת גם בתחלה שלא גמר ליתן בלב שלם אלא שאעפ"כ הי' מתנה לולא שאח"כ אמר שיבוא אביו ויאכל אז נגמר האומדן דעת של תחלה ואין ראי' להכא דבשעה שקבלה סתם לא הי' שום גילוי דעת שאינה מתרצית

אבל יש להעיר מסי' ל"ז באהע"ז סי"א מבואר שם דעת י"א דאפי' שתק האב כששמע ולא נתרצה ואח"כ נתרצה אמרי' הוכיח סופו על תחלתו והוי קידושין משעה ראשונה. וצ"ע מסי' ל"ט בח"מ סק"ט ובב"ש סקט"ז אמרינן שוב להיפוך דאם שתק בשעה שראה המום אף שצוח אח"כ מקודשת בודאי ול"א הוכיח סופו על תחלתו ובע"כ צריך לחלק בין הנושאים. ואולי משום דהשתיקה בעצמה הוי ראי' דניחא לי' וכבר כתבתי בתשו' הראשונה דהיכא דהוי נגד הרוב הוי כספק דחזקה דמעיקרא עדיפא מח' דהשתא מש"ה בשחיטה דרוב ישראל אינם שוחטים לע"ז אף שהוכיח אח"כ הוי ספק אם להחזיק למפרע. אבל אם בתחלה לא הי' שום חזקה י"ל דהוכיח סופו ע"ח הוי ודאי גמור. ס"ס אין אני רואה על הקהלת יעקב: אלא שחמה אני עליו שנדחק לחלק בין האי דזרקתו לים להאי דסי' מ"ב ס"א בהג"ה בא וקדשני אף שנערה בגדי' לא מהני והוי קידושין גמורים ודבריו מבוארים בתשו' מיימוני שם שחלק בין הך דזרקתה לים מפני שנתרצית מתחלה ובתוך דברי התשובה ההיא יתבארו דברי הנ"ל דבאמת הוכיח סופו ע"ת הוי כמו חזקה דהשתא אבל היכי דאיכא ח' דמעיקרא עדיף לעולם מחזקה דהשתא וידוע מה דאמרינן שבת (דף צ"א) מזבחים (דף ב' ע"ב) כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה היינו דלא תלינן שינוי דעת א"כ היכי דאמרה בא וקדשני ח' דמעיקרא דנתרצית