דברי יששכר רכב

שמא לא הביאה סימנים. וכן בת' מהרי"ט ח"ב ת' מ"ב וברשד"מ חאה"ע ת' י"ט וברדב"ז ח"ב נ"ו בד"ה ולענין הסימנים ובמחנה אפרים ה' אישות בת' המצורפות שם בד"ה ולכאורה נראה עכ"פ לענין ס"ס יש לצרפו לס' וע"ע בת' מהרי"מ מבריסק ת' ס"ג

מכל הלין טעמי שכמעט בכל א' מהם יש כדאי להתיר זולתי הז' והט' ועאכו"כ דכולן כאחת טובים נקטינן להלכה דהנערה הזאת חי' בת רש"ל מותרת לכל גבר בלי שום מיחוש כלל וכל מי שיערער או יוציא עלי' שום לעז הוא בכלל ארור מכה רעהו בסתר ועל השומע תבוא ברכת טוב: סימן קמ. כבוד ידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם נ"י פ"ה וכו' כש"ת מ' מלכיאל צבי הלוי שי' הנאבד"ק לאמזי

מ"ש כ"ג על דברי תשובתי עמ"ש בהיתר הז' שהטבעת לא היתה של המקדש אלא של אשת האופה שקנתה במכוון לעשות מעשה זו. כ' כ"ג מנלן שאין לה מעות מיוחד ומביא ראי' מת' רמב"ן ת' קמ"ד והיא היא התשו' המוזכרת בת' הרשב"א ח"א ת' אלף קמ"א ומובא באה"ע כ"ח קי"ט בשאל כלי מאשה שיש לה בעל וקדש בו דחוששין לקידושיו. ועוד דמאן לימא לן שעשתה זאת בלא רצון בעלה דהא העדים לא העידו זאת ונוקמה אחזקת כשרות שלא גזלה משל בעלה. ועוד יש לדון כיון שקנתה בפירוש הטבעת לתתו להמקדש לקדש בו ע"כ צ"ל שכוונה לתת לו במתנה כמ"ש הפוסקים באהע"ז שם שהשואל לחבירו חפץ לקדש בו כוונתו שאם אינו מועיל בתורת שאלה יועיל בתורת מתנה. ובנ"ד שלא הודיע לה שהוא שאול עכצ"ל שהי' בתורת מתנה יעו"ש בפוסקים שמתבאר כן ע"כ תורף דברי כ"ג בזה

ולפע"ד נראה דהרואה שם בתשו' רמב"ן קמ"ד הנ"ל יראה דסתמא דמלתא כ' דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דחשש מצד ספק ומפרש בב"ש שם סק"נ משום דניחא לי' למיעבד מצוה בממונו. וכ"ז שייך בהולך לקדש דעושה באמת מצוה. אבל לא בכה"ג דעושה עבירה בממונו ודאי דלא ניחא לי'

ואה"נ אני אומר דאפי' לסברת הרא"ש שכ' בפ"א סי' כ' לתרץ המנהג שמקדשין באשכנז בטבעת שאולה משום דסתמא דמלתא להכי נתנו לו וקי"ל כן אפ"ה דוקא בקידושי היתר. אבל בהולך לקדש באופן כזה שהוא עצת עבירה אמרי' דלא מהני משום דאינו שלו. ואדרבה אמרי' דסתמא דמלתא לא ניחא לי' דליתעבד עבירה בממונו

וכן לא שייך מ"ש כ"ג דמוקמינן להאשה בח' כשרות שלא גנבה משל בעלה עפ"י מ"ש הרדב"ז ח"א ת' שנ"א בנושא אשה בערכאות ל"א בי' חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דחזינן דעבד איסורא. וה"נ לא שייך לאוקמה אח' כשרות כיון דחזינן דהולכת לעשות עבירה

ואדרבה אי נוקמה אחזקת כשרות נימא להיפוך דאה"נ דלא נתכוונה רק לצעורי ולא רצתה להקנות כלל להמקדש בכוונה שלא יחולו הקידושין דאפי' בישראל העובד ע"ז אמרי' בחולין (דף מ') דא"א אוסר דשא"ש מ' דלצעורי' קא מכווין ה"נ לא רצתה להקנות לו

ואפי' אם היא רצתה הבעל בודאי לא רצה שיעשה עבירה בממונו

ולפענ"ד נראה דגם באתרוג דקיי"ל בסי' תרמ"ט דבשאר ימים מותר ליטול אתרוג של חבירו ולברך עליו מ"מ אם נטל והוסיף מין אחר על ד' מינים דעשה איסור בל תוסיף כמבואר בסי' תרנ"א סי"ד נהי דלעולם קי"ל דבדיעבד יצא המצוה אלא שעשה איסור בכה"ג שוב אינו יוצא המצוה וחייב לברך שנית דכיון שעשה איסור שוב לא ניחא לי' לבעל האתרוג שיהי' נעשה איסור בממונו וא"כ ברך על אתרוג גזול

וה"ה בטבעת שאולה אם השאילו חבירו טבעת והוא הלך וקדש אשה אסורה אפי' אם אינה אסורה אלא מדרבנן הה"נ דאינה מקודשת דלעשות איסור לא השאיל לו חבירו

ואה"נ דקשה לי בגמרא יומא (דף י"ג) דאמרו גבי כ"ג דמגרש על תנאי ובירושלמי שם דמקדש לה על תנאי כי היכי דלא יהיו ב' בתים. לפ"ז א"צ שום תנאי יקח טבעת שאולה ויקדש אשה שיחולו הקידושין ביוהכ"פ ואם תמות אשתו א"כ היא מצוה ודאי דזה השאילו שיהי' מצוה דכפרת כל ישראל תלוי' בה בממונו אבל אם לא תמות אשתו א"כ הוה לי' שני בתים וזה לא השאילו לעשות בו עבירה נמצא דלא הוו קידושין ס"ס ה"נ בקידושין דידן. ונהי דלמעשה לא סמכתי ע"ז משום דהעדים סתרו את עצמם בשעת קבלת עדות השניי'. אבל לולא כן הי' מקום להתיר משום זה לבד דאפי' במקום ההיתר בשאל מן האשה שיש לה בעל לא כ' אלא דהוי ס' קידושין ובכה"ג אפי' ס' לא הוי

מ"ש כ"ג דעל מה שנשבע לשקר אינו נעשה חשוד משום עדותו של ר"מ כהן דזה ר"מ הוא נוגע דאפשר הי' רוצה שישלם לו מה שגרם לו היזק ע"י עדותו

חדא דלא הוי נוגע דלא גרם לו היזק כלל דגם הערכאות לא האמינהו כלל ולא הזיק לו כלל. ועוד אפילו אם הוי נוגע פשוט הדבר דאם הי' אחר עמו הוא מצטרף לפוסלו כמ"ש בתוס' ב"ב (דל"ד) ד"ה היינו נסכא וראייתם מגמרא דסנהדרין (דכ"ה) לדידי אוזיף ברביתא. וכן קי"ל להלכה. הגם דבסי' ל"ד סכ"ז יש חולקים ע"ז היינו בנשבע להכחיש העד שכ' בת' לרמב"ן ת' ק"ט שהתורה האמינתו אבל בנשבע בערכאות דל"ש שהתורה האמינתו ודאי דלכו"ע זה מצטרף עם אתר לפוסלו

ומ"ש עוד כ"ת דמש"ה לא נעשה חשוד על מה שנשבע לשקר משום דסבר מצוה קא עביד להציל מעות גיסו ומדמה לה להנהו קבוראי דסנהדרין (דכ"ו). לפענ"ד אין זה דמיון כלל דהתם גוף הדבר ודאי דמצוה היא ורק יומא קא גרים א"כ יש להצדיקם בזה שבאמת עשו לשם מצוה אלא שהיו עמי הארץ ולא ידעו שביו"ט אסור לעשות מצוה זו. אבל בנשבע לשקר כל אדם יודע שהוא מעשה איסור ולא שייך ע"ז שום שגגה כלל וכלל. והדבר פשוט

וכן במלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה נהי דקי"ל ג"כ בסי' ל"ד סי"א דלא נפסל משום דסבר מצוה עבדינא. גם שם דעת המרדכי דנפסל ואף דקי"ל כתשו' מהרי"ל דאינו נפסל הוסיף שם בתשו' דעכשיו שנתפשט המנהג דמלוים מעות יתומים ברבית קצוצה שייך לומר דסברי מצוה קא עבדינא. אבל הכא לא שייך לומר מ"ש מר דבעוה"ר נתפשט שמקילים באיסור שבועה חס לי' למר למימר הכי דהתם שייך למימר הכי דאפי' אנשים שאינם חשודים על שאר עבירות אעפ"כ היו חשודים להלוות מעות יתומים ברבית ע"כ שייך למימר מצוה עבדינא מש"ה לא נפסלים. אבל לישבע לשקר אינם חשודים אלא ריקים וגרועים אותם שמזלזלים בשאר עבירות המוקדמים לו בקרא כמ"ש אם גנבת סופך לישבע וכו' ולא שייך ע"ז לומר דסברי מצוה קא עבדי. ישתקע הדבר ולא יאמר

ומ"ש כ"ג דאינו נעשה חשוד משום דהוי שבועה דלהבא פשוט דעת רוב ראשונים דאפי' חשוד על שבועה דלהבא הוי חשוד כמ"ש בחו"מ ל"ד ס"ה ודעה שניי' כ' בשם יש מי שאומר עפ"י הכלל הידוע דכל שכותב דעה ראשונה סתם והשניי' בשם יש מי שאומר משמע דקי"ל כדעה הראשונה: