דברי יששכר רכא

בציפתא אלא בד' זוזי ודאי דמהני חזרה וה"נ גם בזרקתו לפניו מיירי בכה"ג באמרה איני רוצה בזה אלא בדבר יקר מזה. בזה יכולה לחזור שפיר

אך המעיין שם בתשו' מהר"ם יראה דחולק בעצמו בין האי דזרקתו לפניו או לים משום דהכא אמרה לי' קדשני והכא לא אמרה כלום משמע דהיכי דאמרה בפירוש שמתרצית בקדושין לא מהני חזרה תוך כדי דבור ואולי דהא דאמרינן אחתא בכל דהו ניחא לה היינו בשותקת ול"א כלום אבל היכי דאמרה בפירוש הן שוב אמרינן דבודקת ונישאת ובחרה בזה ושוב עושה בגמר דעתה ול"מ חזרה אפי' תכ"ד

אך כ"ז בקבלתה בשתיקה דאמרינן ראי' דנתרצית בקדושין מדקבלתה והשתא חזרה ניחא דיש נ"מ בין חזרה תכ"ד לאחר כ"ד וכמ"ש בתשו' חכם צבי אבל בשתיקה דלאחר מתן מעות אפי' לר"ה ברי' דר"י נהי דחוששין לה לא מצד הקבלה אלא מדלא זרקה ואף דמאי ראי' היא דלא זרקה יותר ממה שלא אמרה בפירוש שאינה רוצית וכמו שהקשו באמת רש"י ורשב"א וריטב"א ותירצו דלא חששה לדבריו א"כ ה"נ לא זרקה משום דלא חששה וע"כ דעיקר הראי' דלמה לה להחזיק אצלה דבר שאינה שלה. וכן כתב מפורש בתשו' מהרי"ט קל"ח הנ"ל וז"ל דכי חיישינן הכא לאו משום דשתקה ולא מחתה היא דהא ודאי דשתיקה לאו כהודאה כדמוכח בכולי תלמודא בכמה דוכתי אבל אהא היא דקפדינן דאם איתא דלא ניחא לה אין לה לעכב ממון שלו תחת ידה בהעביר על דעת בעלה והי' לה למשדה והוא יעשה בשלו מה שירצה ואהא לא מהני מה שלא גלתה דעתה מעיקרא דניחא לה בקדושין דאין לך גלוי דעת גדולה מזו לעכב ממון בידה עכ"ל

וא"כ כיון דעיקר הראי' דלא זרקה הוא דאין לה לעכב ממונו א"כ מה נ"מ אפי' החזירה לאחר כ"ד ס"ס חזינן דאינה מעכבת ממון שלו וכי אין אדם רגיל להשהות אצלו דבר שא"ש על איזה רגעים ובודאי בכל ענין שאין דרך העולם להקפיד עליו אין שום ראי' ובזה אין שיעור תכ"ד

והמעיין בת' חכ"צ ז"ל שם יראה דלא מצריך תכ"ד אלא בזרקתו לים וכדומה אבל בציפתא לא חזינן לדעתי' ז"ל, יהי' איך שיהי' דבר זה תימה לומר כן אף דכ"כ בח' רעק"א ובחתם סופר וכ"כ ג"כ המגיה בט"ז סי' ל' שהוא החכ"צ. אבל ס"ס תימה הוא

והנה גם בהאי דזרקתו לים כ' הגאון מליסא בס' קהלת יעקב סי' ל' ס"ז דהוי כי האי דחולין (דף ל"ט ע"ב) דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו ומהני אפי' אחר כ"ד. והקשו לי ע"ז דהא קי"ל דהא דהוכיח סופו ע"ת ספקא הוי ולמה פסק להקל משום הוכיח

ונ"פ דכל מה דנחלקו חכמים ורשב"ג שם הוא דוקא בדבר שהוא נגד הרוב כגון במתנה דרובא דעלמא ניחא להו במחנה וכמ"ש ברמ"א קצ"ה ס"ג דבמתנה אם זכה לו שלא בפני הקונה מהני משום דסתמא ניחא לי' מש"ה ס"ל לחכמים דסתמא דמלתא ניחא לי' מעיקרא והשתא מיהדר קא הדר בי' ורשב"ג ס"ל, דאעפ"כ אמרו הוכיח וכן בשוחט דרובא דישראל לא ניחא להו בע"ז ס"ל לחכמים דל"א הוכיח ורשב"ג ס"ל דאפ"ה אמרי' הוכיח ואולי רשב"ג אזיל לטעמי' דחייש למיעוטא בכורות (דף כ' ע"ב) בתוד"ה חלב וכמ"ש בגמרא יבמות (דף קי"ט) אליבא דר"מ מדסבר חיישינן למיעוטא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ה"נ סמוך מיעוטא לחזקה דהשתא. ס"ס דוקא בכה"ג הוא דנחלקו. אבל היכי דאינו נגד הרוב כו"ע ס"ל דאמרינן הוכיח וה"נ פשוט הדבר כיון דח' דהשתא מסייעא לח' פנוי' דחזינן דהשתא דאינה רוצה ואינו נגד הרוב אמרי' דגם מתחלה לא רצתה

וראי' מדברי תוס' מכות (דף ו') סד"ה לאסהודי כ' ג"כ סתם דאמרי' הוכיח וכו' ובת' מהרי"ן לב ח"ג ב' גוי מסל"ת ואח"כ אמר במתכוין י"ל דלא הוי מל"ת דהוכיח וכו' ומפורש ג"כ באהע"ז ל"ז סי"א להוציא מח' פנוי' עאכו"כ דאמרי' להחזיק. וכן מ"ש בגמ' שא"ה דאמר כתובו ג"כ הטעם כמ"ש תוס' גיטין (דף ל"ג) דרוב בנ"א אינן מגרשין נשותיהן

ועיין צ"צ ת' מ"ה אך הוא ז"ל בעצמו סותר דבריו למ"ש בת' וצ"ע

והנה ראיתי בתשו' ידידינו הגאון בס' עזרת ישראל ת' כ' ראי' לדברי קהלת יעקב מדברי המרדכי פ' האומר בקידושין בשם ס' החכמה במעשה דפרוץ א' שנכנס שאמרו לה שתזרק וזרקתו ובודאי הי' שם יותר מכ"ד ובמרדכי שם כ' ג"כ דאמרי' הוכיח סופו ע"ת וכ' שם דכו"ע מודים היכי דאיכא למתלי השתיקה באמתלא מוכחת אמרי' הוכיח סופו ע"ת עכ"ל

ויש לפ"ז ליישב קו' האבני מילואים על הרא"ש הנ"ל במ"ש שחזר בו ממה שקדשה בפחות מש"פ ולפי דברי המרדכי ניחא דהרי יש אמתלא מוכחת דלמה היו כרוכים הד' זוזי בהציפתא וע"כ דהוכיח סופו ע"ת דמיד היתה כוונתו לזה עכ"פ מוכח יותר בסברא דמהני אפי' אחר כ"ד עאכו"כ בעובדא דידן דלאו ודאי היא דהי' אחר כ"ד אלא דהאומדנא מוכחת שהי' אחר כ"ד

היתר ז] לפי דברי העדים בשנה דאשתקד לא היתה הטבעת של המקדש אלא בתורת שאלה היתה בידו מהאשה אשת ר' יחיאל שהאשה הזאת היתה עמהם בקושרים. ואף דקי"ל ברמ"א כ"ח סי"ט שאל מן האשה שיש לה בעל חוששין לקידושיו. ה"מ בסתמא דודאי ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו. אבל הכא שהיתה עצת חטאין לרשעה ודאי בכה"ג בסתמא לא ניחא לי' לאינש למיעבד עבירה בממונו

אך למעשה צ"ע אם לסמוך על ההיתר הזה כיון דזה שאמרו אשתקד לא הי' במותב תלתא והוי כחוץ לב"ד והשתא בפני ב"ד אמרו שהטבעת היתה שלו

היתר ח] עוד יש לעיין דהכא יש עד א' פסול וכבר כ' בבאה"ט סי' מ"ב בשם ת' מהר"מ פדואה דגם בקידושין אם, נמצא א' קאו"פ עדותן בטלה. אך יש לחקור בגוף, פסולו אם מצרפינן. דמה שנשבע לשקר אין כאן אלא ע"א. ומה שטלטל מוקצה אינו אלא עבירה דרבנן ולא משמע להו דהוי איסורא. ועל חלול שבת במלאכה דאו' הוי עד מפ"ע. ועל אכילה ביוהכ"פ הוי עד מפי אשה. ועם שלפנינו הוא מגולח זקן אולי עושה באופן ההיתר. אך אעפ"כ נראה לפוסלו משום שהודה מפי עצמו שנשבע לשקר ואף דקיי"ל דא"א מע"ר כבר כ' המרדכי פ' חזקת בשם ריב"ן דהיכי דיש עוד עד א' דנפסל מפי עצמו. הגם דהמרדכי שם כ' בשם אביאסף מסיים שם ודברים אלה רפויים הם בידי. כבר כ' הפ"ת חו"מ ל"ד ב' בשם כנה"ג שמביא כמה רבוותא הסוברים כן. וכן מביא שם בשם ת' מהר"מ לובלין ות' רמ"א דהיכי שמתנצל א"ע שלא חטא נפסל עפ"י עצמו. וה"נ הרי הוא התנצל א"ע שהי' מוכרח לעשות כן להציל את גיסו מן העונש. וגם עפ"י מ"ש המל"מ פי"ד ממלוה ה' ו' בד"ה וכ' בעל כנה"ג שם דהיכי דאיכא ריעותא בלא דבריהם נאמנים לפסול א"ע וכ"כ בתשו' חכ"צ ת' ג' דהיכי דאיכא רגלים לדבר אמרי' מע"ר ומקורו מדברי הרמ"א

וגם דידוע לכל דהעד הזה הוא גרוע שבגרועים וכל דבר זה הוא עצת רשעים וזה הפסול הי' מזומן שם להיות עד וכבר כ' המהרשד"מ בת' אה"ע ת' ל' וז"ל ואני אומר כי מן הדין הגמור הי' הראוי כדי לבטל עצת רשעים שבדברים יותר חמורים מזה שלא לחוש עליהם שלא יחרוך רמי' צידו. כדי שלא לתת חרב ביד ריקים ופוחזים להעליל עלילות על בנות ישראל להיות כשבויות חרב עכ"לא

היתר ט] עוד יש סניף דהנערה הזאת היתה בזמן הקידושין שלש עשר שנה אולי לא הביאה עוד סימנים ויש להסתפק אולי קטנה היתה באותה שעה מצרפינן לה עכ"פ לסניף. ועי' תשו' מבי"ט ח"א י"ד דמתיר בקידושין ע"י ס"ס ובת' ת' מ"ט כ' לצרף דהוי ס'