דברי יששכר רכ

כיון דהזכיר מתחלה הפרעון אמרי' דיותר הסברא נותנת שהיא מקבלת ע"ד דבריו הראשונים. אבל בפקדון סתמא דמלתא דקבלתו לשם קידושין דאם לא רצתה למה לא אמרה דלא בעינא לקידושין וע"כ כמ"ש הרשב"א וריטב"א שם דאינו נחשב בעיני' לדבר עמו א"כ למה לה לקבל ממנו פקדונות ומש"ה מקודשת א"כ עיקר החילוק בין חוב לפקדון שבזה יש לה הנאה מדבריו הראשונים ובפקדון אין לה שום הנאה מדבריו הראשונים. א"כ ה"נ בנידון דידן יש לה הנאה לקנות ממנו זאת הטבעת ועומדת בשתיקה ע"ד דבריו הראשונים ומה נ"מ לה אם הוא חשוב בעיני' או לא ס"ס היא רוצה לקנות ממאן דהוא וכל זמן שלא אמרה בפירוש הן אינה מקודשת כמו בחוב

היתר ד] אפי' אם נאמר דהכא לא הוי כנתן לשם פקדון מתחלה וגרוע עוד מינה עכ"פ לדעת הרמב"ם ורשב"א וריב"ש וכ"כ גם בב"י ובתשו' דב"י דין קידושין ת' ב' אין כאן קידושין כלל

ויש לתמוה על האחרונים ז"ל שכולם פירשו בדעת המחבר כ"ח ס"ה שמ"ש שהוא ס' קידושין משום שדעתו כדעת הרי"ף והרא"ש למה נשויי' להרב ז"ל הדרנא ממ"ש בת' ובב"י. למה לא נימא דדעתו כדעת הרמב"ם כדרכו תמיד ומש"ה הוי ס"ק משום שמא ש"פ במדי

ואולי משום דגרס ואמרה לי' כגרסת הרא"ש ולא כגרסת הרמב"ם ואמרו לי' ע"כ דייקו שלדעתו ז"ל לא שייך שמא ש"פ במדי דהרי לא נתרצית. יהי' איך שיהי' דעת הב"י בת' מפורש כדעת הרמב"ם. ועיין בהגר"א ג"כ נראה דמסכים לשיטת הרמב"ם

היתר ה] אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דקי"ל כמ"ד חושו לה. עכ"פ היכי דלא נתן מתחלה לשם קידושין אפי' לא זרקה כלל אינה מקודשת כמ"ש הב"ש ומסכימים לשיטתו רוב הפוסקים וכ"כ בת' ב"י הנ"ל דאפי' לרי"ף והרא"ש א"צ גט בדלא שדיך וכ"כ מפורש בת' מבי"ט ח"א ת' נ"ז והוא ז"ל דייק כן מל' ר"ן וטור שכתבו שקבלתו בתורת קידושין ולא כ' שלא קבלתו בתורת פקדון וכן מצאתי מפורש ברי"ו נכ"ב ח"א (דף קמ"ד ע"ב) וז"ל ולתוך חיקה אם שתקה ל"ה מקודשת אפי' לא זרקה זולתי אם אמרה הן עכ"ל. והוא מכוון ממש כמ"ש הב"ש בשיטת הרמ"ה וכ"כ מהרי"ט ח"א ת' קל"ח בשם הגאון מהרש"כ ז"ל וכ"כ בת' מהרי"ן לב ח"א כ' בשם ה"ה בשם ת' הרשב"א וכ"כ בת' מהר"מ פדואה. ובס' מצות כהונה דרבים הסוברים להקל

והמהרי"ט בת' הנ"ל הקשה לשיטה זו דמ"ט לא חלקו בגמרא בפשוט שאני פקדון דלא גלתה דעתה דניחא לה בקידושין ומפני קושיא זו דחה שיטה זו. ולפענ"ד כמ"ש הר"ן דבפקדון לאחר מ"מ אינה מקודשת אפי' בשדיך. וראיתו מהך דציפתא דאסא דעכ"פ מה שקבלתה לשם קידושין הוי כשדיך וא"כ גם לר"ן קשה מנלי' לרבא למימר דהתם אף בשדיך אינה מקודשת. וע"כ צ"ל דרבא סתמא דברייתא דייק דקתני אינה מקודשת משמע לעולם אפי' בדשדיך א"כ ל"ק נמי קו' מהרי"ט דמש"ה לא חלק דהתם הוי כמו קדש דשדיך ואפ"ה אינה מקודשת

ובס' המקנה כ' בשם מהרש"ל דקידושין בפחות מש"פ כוונתה להשטות בו ומשום סברא זו תמה על הר"ן הנ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים דא"כ למה אמרו בכתובות (דף ע"ג ע"ב) דנחלקו שם אי אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ וגמר ובעל לשם קידושין ואפי' למ"ד אדם יודע אעפ"כ אם בעל אמרינן ודאי לשם קידושין בעל אף דבשאר בא על הפנוי' ל"א לשם קידושין בעל וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה"ג הי"ט עכ"פ חזינן דמעליותא היא מה שקדש בפחות מש"פ. וגם ממנה ראי' שנתרצית ול"ק קו' הב"ש סי' ל"א סקי"ט בשם הר"ן דמ"ש בשלח סבלונות לאחר מכן דאינה מקודשת ובבעל מקודשת דפשוט הדבר דבבעל איכא ח' דא"א עושה בבע"ז עליו וגם עלי' דהיא ג"כ סתמא אינה רוצה בבע"ז ובודאי נתרצית לשם קידושין. אבל נהי דגם הכא אצלו יש סברא דלא שדי אינש זוזי בכדי. אבל ס"ס מנין לנו שהיא נתרצית דמה מזיק לה אם תקבל בכדי מש"ה אינה מקודשת

הדרן לדברינו דכשיטת הב"ש הם דעת רוב הפוסקים וכ"כ ג"כ בס' אבני מילואים וכ"כ בס' בית מאיר. ומה שהקשה בבית מאיר מהאי איתתא דמשיא כרעא במשיכלא דמיא (דדף נ"ב) דאמרינן התם דמקודשת דמשמע אף דלא נזכר מריצוי דידה. פשוט הדבר דהתם לא דברו כלל מריצוי דידה ומיירי דאמרה בפירוש הן. ולא חששו התם אלא מצד גזל ועלה אמר רבא לית דחש לה. אבל ודאי אי אמרה שלא היתה כוונתה לקידושין לא היתה מקודשת והוי דומיא דעובדא דמייתי התם אח"כ. ואף דהריטב"א כ' התם דקמ"ל אע"ג דשדיא לה ולא אמרה מידי מקודשת ול"א הא דשתקה משום דלא יהבא אדעתא שהיתה מתעסקת ברחיצה עכ"ל. כוונתו דנימא לפ"ז אפי' באומרת אח"כ שהיתה רצונה להתקדש לא תתקדש דאנן סהדי דלא הי' דעתה לזה והוי כמקדש בלא עדים. אבל ודאי אין ס' דגם התם אי אמרה אח"כ לא הי' רצוני להתקדש דאינה מקודשת

או יותר י"ל דהתם מיירי בשדיך וכי האי דגזל דידה דסליק מינה דמיירי בשדיך. וכן מבואר בתשו' הריב"ש ת' ק"ע בד"ה ולענין הקידושין שכ' דמשמע מסוגיא דהתם דבגזל דאחרים אפי' שדיך אינה מקודשת

היתר ו] אפי' אם נתפוס שיטת הב"ח דאפי' בלא קבלתו לשם קידושין ולא זרקתו מקודשת מס' ובאמת מוכח כן מפשטות לשון ת' הריב"ש ת' ק"ע הנ"ל לדעת רי"ף ורא"ש וכ"כ גם הט"ז וכן דברי המהרי"ט ח"א ת' קל"ח וח"ב ת' מ"ג וא"כ בעי זריקה וכבר כ' בת' חכ"צ ת' קט"ו דבעי זריקה תוך כ"ד והשתא לא הוי תוך כ"ד כמש"ל

אך שיטה זו תמוה דבקידושין מאי נ"מ בין תכ"ד לאחר כ"ד וכבר תמה בזה בס' המקנה שם בנטלתו וזרקתו לים למה מהני לבעל הקידושין. והי' נ"ל לומר עפ"י סברת ר"ן נדרים (דף פ"ז) דלעולם אינו עושה בגמר דעתו. ובקידושין דחמירא כולי האי אינו עושה אלא בגמר דעתו. י"ל דדוקא בו אבל באשה דבכל דהו ניחא לה אינה עושה בגמר דעתה א"כ גם בקידושין יכולה האשה לחזור תכ"ד

וכ"ז לשיטת הר"ן. אבל לרמב"ן בשם ר"ת שם דתקנה בעלמא היא ובקידושין משום חומרא דא"א לא תקנו אין נ"מ בין דידה לדידי'. וניחא לפ"ז דברי תשו' מהר"מ שבסוף נשים ת' א' המובא ברמ"א מ"ב ס"א שכ' אפי' זריקה תכ"ד לא מהני דהוא ז"ל אזיל בשיטת ר"ת דמוסיף שם בת' ההוא משום חומרא דא"א ל"א תכ"ד כדבור דמי ושוב אין נ"מ בין דידה לדידי'. אך לפ"ז יקשה לדידן דקי"ל להלכה בסי' ל"ת סל"ד דבין הוא ובין היא א"י לחזור וקשה מהך דנטלתו וזרקתו לים. ובע"כ צ"ל דגם לשיטת הר"ן דלא יהיו דבריו ז"ל סותרים דעת כל הראשונים דגם האשה נהי דבכל דהו ניחא לה אעפ"כ בודקת ונשאת ועושה בגמר דעתה א"כ הך דזרקתו עדיין תמוה

ונ"ל עוד סברא אחרת וליישב בזה קו' האבני מילואים על הרא"ש שכ' ליישב דלמה ל"א בהך דציפתא דאסא משום שמא ש"פ במדי. ותירצ דהרי חזר בו ממה שקדשה בציפתא והקשה בס' הנ"ל דהרי בקידושין ל"מ חזרה

ונלפע"ד עפ"י סברת הר"ן הנ"ל דבקדושין עושה בגמר דעתה נראה דבקדושין יש שני דברים מהות הקדושין ושווי הקידושין והנה בגוף הקדושין, ודאי דעושה בגמר דעתו דא"א נחפז כ"כ לקדש אשה אבל שויין אם לקדש בפרוטה או ביותר או במטבע או בטבעת וכדומה ודאי דדבר זה הוי ככל דיני ממונות שבעולם ואינו עושה בגמר דעתו ע"כ החזרה ג"כ אם חוזר בגוף הקדושין ע"ז ל"מ אבל אם חוזר במה שמקדשין בו ע"ז מהני חזרה ומש"ה נכונים דברי הרא"ש כיון דהוא חזר בו שלא לקדש