דברי יששכר רטו

וכבר כ' למעלה שהוא מעשה לץ פשוט דכל הדברים האלה כבר הזכיר למעלה במלות שונות. והכל כבר כתבתי בתשובתי כמש"ל

עתה הנני להשיב על השגות הגאון הק' שיחי' מסאכטשוב. מ"ש דהשתי אותיות התפורים לא הוי אפי' סי' אמצעי כבר כתבתי לעיל

מ"ש להשיב על דברי וז"ל. עוד כ' בשם הנוב"י שפי' דברי ח"מ דחשש מכירה ואבדה הוא לפרש דברי הב"י דחייש אפי' בכלים דל"מ ופי' בח"מ משום חשש מכירה ואבדה ותמה הוא על הנוב"י הלא הב"י התיר בכליו מופקדים אצלו משום דאין הנפקד רשאי להפקיד ואכתי איכא חששא דאבדה. והנה כ' בשם הנוב"י מה שלא עלה על רוחו כי הוא כ' רק ליישב דברי הח"מ דקשה עליו מאי משני הש"ס באוכף וכיס וארנקי דלא שיילי אינשי הא אכתי איכא חששא דאבדה. ותי' הנוב"י דבאמת אבדה ג"כ לא שכיח כמו דלא שכיח שאלה באתרא דלא מושלי. אך כמו שכ' הב"י בכלים דל"מ לדידן דסי' דרבנן חיישינן גם בזה לשאלה כן אמר הח"מ דלדידן דסי' דרבנן חיישינן גם לאבדה אבל הב"י בעצמו ל"ל חששא דאבדה כלל עכ"ל

השגה זו נפלאה ממני. דס"ס כ' הנוב"י בשם הח"מ שכ' לשיטת הב"י דסי' דרבנן ה"ה דחיישינן לגניבה ואבדה. והתימה מבוארת דהרי בתק"ע בקיצורי הדינים שבסוף הסימן כ' הח"מ בעצמו בשם הב"י דבדבר המופקד ל"ח לשאלה ומתירים ע"י כן והא סותר בזה דברי עצמו שבב"י דהרי ס"ס ניחוש לגניבה ואבדה ואם נדחק שאין כוונת הנוב"י דהח"מ כ' כן בדעת הב"י אלא שלפי שיטת הב"י ס"ל להח"מ כן ולא שהב"י ס"ל כן ס"ס יקשה לנו בדעת הח"מ דהכא מסכים לדינא ובסוף בתק"ע מסכים לדעת הב"י והח"מ הוא המחבר מזה ומסכים לדעת הב"י ומה נ"מ אם הוא דעת הב"י או דעת הח"מ ס"ס קשיא טובא. ובתירוץ שלי מיושב ת"ל בטוב טעם

עוד כ' הגאון מס' שיחי' וז"ל. אולם כתבתי בתשובה א' לרב מסערנאק פלפול עצום בדינים אלו והעלתי להתיר בסי' אמצעי בצירוף שזה הלך במקום שנמצא ההרוג ולא נודע אם הלך שם עוד אחר ועוד צירוף שאבד זכרו. בשלש אלה יחד העלתי להתיר עכ"ל. פלא הוא שהלא הן הן הדברים שכתבתי בתשובתי הנ"ל אלא שאני הוספתי וכתבתי דברי תשו' מבי"ט המוזכרים בתק"ע בסי' רכ"א ובכוונה הדפסתי לעיל באותיות גדולות. וכן כתבתי ג"כ לעיל בת' קל"ה

ומה שכתב הגאון שיחי' והאונטערצייביל תחת הכתונת והחגורה אינם סימנים כלל ודאי דכוונתו דהוי כחיוורי וסומקי. אך הלא בחת"ס תשו' מ"ח כ' בכמה צבעים בבגדים הוה סימן אמצעי. וכן שנאלל בהחגורה וה"נ האונטערלייביל יש בו געשטריקט וטרעקאטע מראה בראנדליך. וכן הפאסעק שהוא שחור ורחב ובו שנאלל ברזל וכ"ש בהצטרפם הוי הך דהחת"ס הנ"ל

ומה שהתיר הגאון שי' ע"י טב"ע שיש להאשה בהאותיות התפורים. היא תמיהה גדולה שאפי' במעשה כתיבה קשה לאדם להכיר בטב"ע שתי אותיות שכתב. עאכו"כ בשתי אותיות התפורים שרובא דרובא עושים זאת ע"י דפוס עשוי לזה וכמעט כולם עושים בשוה. ולא עלתה ע"ד להתיר בטב"ע קל כזה, והלא זהו מכלל תקון העולם שיהיו מפרשים שמותיהם בגט כמש"ל בשם השלטי גבורים דפ' ג"פ שעי"כ יוכלו לקיים אותם משמע דע"י ראשי תיבות לחוד קשה לקיים החתימה. והא ודאי דיש לחלק בין דידי' לאחריני. אבל הוא צ"ע גדול. אך ודאי למעשה אין נ"מ דס"ס מותרת האשה סימא הנ"ל. ואנכי הייתי מוכרח להאריך בזה להוכיח שכהלכה הוריתי בזה אני והרבנים הגדולים שיחיו הנ"ל בהתחלת תשו' זו המצטרפים עמי בשריותא דאתתא דא: סימן קלח

נשאלתי אם מותר לשמש במוך במקום שהאשה מסתכנת בלידה וכבר יש להם בנים: ידוע דעת רש"י יבמות (דף י"ב) וכתובות (דל"ט) דדוקא שלש נשים קטנה מעוברת ומניקה הוא דמותרות לשמש במוך לר"מ לפי שיש סכנה בדבר אבל אי ליכא סכנה אסור משום דהיא משחיתה הזרע. וצריך לבאר למה נקטה הברייתא בדידהי על הנשים ולא על הבעל והי' לו לומר עם ג' נשים מותר לשמש במוך [וכפי שאעתיק לקמן הוא קושית ס' הישר לר"ת] ע"כ נראה בדעת רש"י דכל היכי דאיכא מוך בשעת תשמיש על הבעל ליכא שום איסור דהוה כמשמש עם זקנה ואיילונית ומקיים בזה מצות עונה אלא דעלי' איכא איסור דהיא משחיתה הזרע ובמקום חשש סכנה מותר לר"מ ולרבנן אסור

והא ודאי דלרש"י מיירי דנותנת המוך קודם התשמיש דכ' ביבמות מפורש מותרות ליתן מוך קודם תשמיש כשהן משמשות. ובתוס' כתובות בשם ר"ת חולק על רש"י וס"ל דנשים מותרות בהשחתת זרע ע"כ מפרש חייבות ליתן מוך אחר תשמיש. אבל הא ודאי דנ' מדברי ר"ת דהתם דכ"ש קודם תשמיש דמותרות ליתן ואדרבה לפני תשמיש אינן מושחיתות בידים אלא אפי' אחר תשמיש דמשחיתות בידים אפ"ה חייבות הן ליתן כדי שלא תתעבר ולא פליגי רש"י ור"ת אלא בדין זה אם נשים מוזהרות בהשחתת זרע או לא ודעת תוס' בשם ר"י לקיים פירש"י דגם על הבעל יש איסור אם נותנת קודם תשמיש דהוי כמשמש על עצים ואבנים וס"ל ג"כ דהאשה מוזהרת על השחתת זרע

וס"ס צריך להבין לדעת ר"י דאם הוא עושה איסור ומשחית זרעו מה בכך שיש סכנה למה לו לשמש כלל לעשות איסור יגרשנה או ישא אחרת. ע"כ נלפע"ד דדוקא אם הי' עליה איסור אז אין הבעל מקיים מצות עונה וממילא הוי כמשחית זרעו. אבל אם אין עלי' איסור ממילא אית כאן מצות עונה ולא חשיב הבעל כמשחית זרעו כלל כיון דהוי דרך תשמיש ומיושבים שפיר דברי ר"י לקיים פירש"י דמודה הוא ז"ל דמיירי קודם תשמיש ואפ"ה בג נשים מותר

וכך הם ג"כ דברי ריטב"א יבמות וכתובות בפי' דברי רש"י שכ' וז"ל. ואע"ג דכי אורחי' לית בי' משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואיילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא היא וכל דהו"ל מוך בשעת תשמיש אפי' לדידי' איכא איסורא דהוי כמשמש על עצים ואבנים וכי ליכא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה עכ"ל

וס"ס צריך לבאר ולהוסיף דאף דהוי כמשמש על עצים ואבנים מ"מ בג' נשים מותר דהיינו היכי דליכא איסורא בדידה הוי הוא מקיים מצות עונה ממילא לא הוי משחית זרע וז"ש מתחלה אפי' לדידי' איכא איסורא דלכאורה מאי אפי' הא בדידי' עיקר האיסור דבדידה איכא פלוגתא ובדידי' לכו"ע אסור. אך זה הפירוש דמשום דידה איכא גם לדידי' איסורא דאינו מקיים מצות עונה

וכ"כ מפורש בהג"ה מרדכי ריש יבמות וז"ל אע"כ בשמעתא קמייתא דנדה משמע שהמוך במעיי' כל שעה וכיון דאיכא מוך בשעת תשמיש הוי כמשמש על העצים ולכך לא התיר כ"א בשלש נשים

וכ"כ בש"מ כתובות בשם הרא"ש ליישב פירש"י ומסיים אבל בשמעתא קמייתא דנדה (ומ"ש שם פ' כל היד הוא ט"ס] מוכח דנותנת המוך קודם תשמיש הלכך שאר נשי אסור דהוה כזורע על העצים והאבנים לשון הרא"ש

וע"כ כו"ע מודים דבהנך ג' נשים לר"מ ליכא איסור במוך קודם תשמיש ועדיין קשה כמש"ל וכי משום טובה דידה מותר לו לשמש על העצים והאבנים ואיזה מצות עונה יש כאן הלא אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו

ע"כ נלפע"ד כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' יסודי התורה