דברי יששכר ריב

והנה י"ל אף דס"ל להריב"ש בת' שע"ט דהיכי, דלא שהה עד שתצא נפשו תצא וטעמו משום דאיכא תרי חזקי ח' חי וח' א"א נגד רובא דרוב נטבעים למיתה. אך ה"מ היכי דלא מצאנו שום נטבע. אבל כאן דמצאנו איש הנטבע כיון דעכ"פ חד נפיק מח' חי מ"ש זה מזה וממילא אזדא ח' חי וא"כ יש לנו להתיר מדאורייתא אפי' בלא שהה עד שתצא נפשו

ואף שיש להשיב ע"ז משתי שבילין ושתי כתי עדים כמ"ש הש"ש ש"ז פכ"א להשיב על דברי הנוב"י בת' ל"א שכ' על דברי הב"ש י"ז סקפ"ד ליישב קושית הט"ז סי' של"ז שהקשה על מת הנמצא וס' אם הוא בתוך ג' או אחר ג' למה לא נוקמי' את' חי ונימא השתא הוא דמת והו"ל תוך שלשה ויש להתירה ותי' דאוקמי לבעלה אחזקת חי וא"כ אינו זה הנמצא. וע"ז טען הנוב"י דאיזה ח' ת' יש יותר לאיש הזה מלאיש אחר דס"ס מת איש א' מי שהוא ושפיר עדיף לומר דמת הבעל. וע"ז השיב הש"ש שם דהרי בשני שבילין ושתי כתי עדים חזינן דלכל חד מוקמינן אח' בפ"ע ולא דנין על חזקה שכנגדו כיון שאינו לפנינו

ולפענ"ד דדברי הנוב"י נכונים דל"ד ח' חי לח' טהרה וח' כשרות דעדים. דבשלמא בשני שבילין דהחזקת טהרה הוא רק חזקה מצד דין התורה ואין כאן השתנות בטבע העולם דלולא שאמרה התורה דהמת מטמא וכי הי' חזקה שלא הלך ע"ג קרקע שיש בו מת כמו שלא נימא חזקה שלא הלך ע"ג אבן. וכן בשתי כתי עדים שלולא שאמרה תורה שעד שקר נפסל לא הי' חזקה שלא אמר דבור של שקר. וכיון דכל אותה החזקה אינה אלא מצד דיני התורה ממילא מי שלא בא לפנינו כיון דאין נ"מ מצד הדין הרי הוא כמי שלא דנתה התורה עליו ואין כאן חזקה אבל ח' חי דהוא חזקה מצד השכל שלא נשתנה מהות האדם וטבעו. וכיון שהוא מצד הסברא אין נ"מ בין איש זה לאיש אתר. ממילא ג"כ נ"מ בנידון דידן כיון דס"ס מת איש א' ליכא ח' תי. וי"ל דבכה"ג אפי' לא שהה עד שתצא נפשו מותרת מדאוריי'. ועכ"פ יש לסמוך על החת"ס דדי ברביעית שעה עד שתצא נפשו אף שיש אחרונים המחמירים

השנית כיון שהעד אמר שהתחיל צו תארחעלין כ' הפ"ת בשם ת' פנים מאירות וקהלת יעקב דהוי כמו גוסס

וא"ל דמכל זה לא סגי לומר דלא הוי מדאורייתא דמנלן דזה הנטבע הוא זה ר' יעקב אורטייל בעל האשה סימא כיון דאנחנו לא הכרנו אותו. אך ע"ז הלא מסייע לנו עדות של האיש ר' אייזעק שהי' לו מכתב מקרובו ר' מרדכי וזה יודע שנתן המכתב לר' יעקב בעל האשה הנ"ל וזה מעיד שזה שהי' לו המכתב הלך עם ר' אברהם זאדעל הנ"ל וזה הוא שנטבע והי' גוסס א"כ מדאו' מותרת היא

ואי דניחוש שמא המכתב הזה בעצמו ג"כ היה שאיל. חדא דכל חשש שאלה אינו אלא מדרבנן לדעת הרבה פוסקים כדמוכח בגמ' דעל חמור בעדי אוכף לא פריך וניחוש לשאלה דקאי על דין התורה אלא על חמור בסימני אוכף פריך שפיר וניחוש לשאלה היינו לדידן מדרבנן פריך שפיר. ותו אפי' אי נימא דחשש שאלה מדאורייתא שפיר י"ל גם לענין המכתב הזה כמש"ל בשם ת' הב"י כמו דאמרינן סתמא אין השואל רשאי להשאיל ואין המפקיד דרכו להפקיד דהיינו דעל חשש רמאות לא חיישינן וה"נ המכתב שנתן לו ר' מרדכי לטובתו אינו רשאי ליתן לאחר ודרך רמאות הוא זה ולזה ל"ת בכה"ג לשאלה

וממילא יש להוסיף ג"כ עפ"י תשו' מבי"ט ח"א קל"ה ומובא גם כן בתק"ע רכ"א דאם נאבד איש א' ואח"כ נמצא מת באותו הדרך דתלינן שהוא אותו שנאבד משום כאן נמצא כאן הי'. וכן נמי בפה מיום שנאבד זה ר' יעקב באותו הנהר לא שמענו במשך אותן החדשים שנטבע איש אחר לא יהודי ולא נכרי וכשנמצא זה באותו הנהר קרוב לודאי שהוא אותו האיש שנטבע אז. ואפי' להחולקים על המבי"ט היינו משום דס"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב וה"נ חיישינן שהוא מרובא דעלמא. וכ"ז בסתם אדם שהלך ונאבד. אבל בכאן שזה נטבע ורוב הנטבעים ודאי דהוא למיתה א"כ הוי רוב נגד רוב ושפיר אזלינן בתר קרוב והכא עוד עדיף מינה משום דכאן נמצא כאן היה. וכן בהך דגארגעלין דהוי כמו גוסס ורובן למיתה והוי תרי רובי להתיר ודאי פשוט דיש לסמוך בכה"ג על הסימנים להתיר האשה סימא אשת ר' יעקב אורטייל הנ"ל אלא שאני שולח הדברים להגדולים דק' ווארשא ואם כ"ג יסכימו להתיר הנני מצטרף אתכם. ואם יש לכם מה להשיב תמחלו להודיעני: דברי הדוש"ת. סימן קלו. עוד בענין הנ"ל

התשובה הנ"ל שלחתי לווארשא ליד"נ הגאון מו"ה פתחי' נ"י מו"צ דשם אשר כבר פלפלתי עמו בע"פ וגם קבלתי אח"כ ממנו את ספרו היקר פתחי עזרה וגם יען כי נתפרסם ג"כ אצלנו לגדול ורב הגאון מ' יצחק פייגענבוים נ"י וכן קבלתי ממנו את ספרו שערי תורה וחבור שני הגדולים האלה ראינו שמפלפלים בהלכה כראוי לת"ח שכמותם י"ב אין בדבריהם דברים יתירים לא חנופה לגדולים ברוח או לגדולים בזרוע. ואינם מפטמים את חבוריהם בהבלים וסיפורים בגניחות ויללות וצביעות שנראה כמציע את הבימה. ואינם מוצאים מציאות בספרים שיהיו צריכים לשבועת סהדי במרומים עאכו"כ שאין בדבריהם ח"ו עזות וחוצפה יתירה נגד גדול מהם או אפי' נגד קטן מהם. ולפי שהעגונה הנ"ל היא מווארשא כתבתי להגאון מ' פתחי' נ"י את דעתי ובקשתי שיתיעץ בזה עם הגאון מ' יצחק נ"י וכתבתי דניחא לי להצטרף במצוה זו שהתחלתי בה ביגיעה והוצאות [לא עלתה ע"ד לפגוע בכבוד ת"ח אחרים שבעיר הגדולה ההיא יצ"ו כי אותם הנ"ל ידעתי ביותר ואין זה פגימה חלילה בכבוד אחרים]. והנה קבלתי מאתם תשובה על הנ"ל שדברי טובים ונכוחים והתירו האשה סימא הנ"ל. בצירוף דעתי הקלושה

והנה נתקיים בי אבוב לחרי וכו' כי עפ"י מקרה אשר הפצירוני לשלוח למו"ל אחר שאיננו כמותם בכל הפרטים והנה סבבני בטענות שדופות קדים ובכוונה להקניטני ומדברי בעצמי לקח ויבנה בית זבול לו. ובתוך כך אחז בקרנות מזבח הפנימי וידע לעשות מקים להקפדה ויחבר לו בדמשק ארש

והנה חכז"ל אמרו דם ניקף מרצה כדם עולה וכו' והוא דקא אזיל לדבר מצוה. כן הי' לי בדבר זה שהי' לי יגיעות והוצאות עד שנודעו כל הפרטים והנה פגע בי זה שלא הי' לי מעולם שום עסק עמו. ולמה לי זה הצער. שלא הסכנתי בזה. וגם מזה יש לי צער פן יחשדני שומע שאני מקיל ח"ו בכבוד הגאון הקדוש מסאכטשוב שי' שבאמת כבודו יקר מאד אצלי אך בתורה דכתיב בי' אמת אין מחניפים. והנני מוכרח לזה לפי שכבר נדפסו הדברים בדמשק. פן יאמרו שתיקה כהודאה דמיא. וזה תשובתי בהכרת

בהשגה הראשונה כ' בעל הדמשק על מה שכתבתי וז"ל שהאותיות התפורות בהכתונת קרוב לומר דהוי סימן מובהק והגם שבנוב"י קמא ת' מ"ג כ' דל"ה אלא סי' אמצעי דבריו תמוהין מאי שנא מנקב יש בו בצד אות פלוני ע"כ נראה ליישב דעתו ז"ל דדוקא באמרו סתם יש בו אותיות תפורות ולא אמרו במקום ידוע אז אולי ל"ה סימן מובהק אבל אמרו יש בו אות במקום מיוחד של הבגד כגון בשוליו או למעלה על אכו"כ שתי אותיות ודאי דהוי סימן מובהק' עכ"ל. וכתב המשיג ואני תמה ע"ז דבשלמא בצד אות פלוני הוי מקום מיוחד דהא כבר נכתב אות פלוני