דברי יששכר רי

דמתחלה כ' שהיו מכירין כליו ולא כ' ע"י סימן משמע ע"י סימן מובהק או ע"י טב"ע וכ' ע"ז דחיישינן לשאלה ע"כ שפיר כ' דמהני שומא דהוא סימן אמצעי מצד ממנ"פ דאי סי' דאו' מהני שומא ואי סי' דרבנן מהני כלים

וא"כ הכא בנ"ד דכוותה היא והיא מותרת עפ"י ת' ר"מ מר"ב הנ"ל. אך אה"נ יש לתמוה דכ"ז בשאר סי' אמצעים אבל ע"י שומא שוב הדק"ל דהא אי נימא סי' דאו' ע"כ צ"ל דשומא הוי סי' גרוע א"כ איך התיר דלמא סי' דאו' וחיישינן לשאלה. ואולי ס"ל לר"מ מר"ב הנ"ל דקי"ל להלכה בבירור דסי' דרבנן לגבי זה דשומא הוי סי' אמצעי ומכשיר מצד הצירוף עם הכלים וס"ל דחשש שאלה משוי לי' כסימן אמצעי ומצד צירופן הוי כסימן מובהק

אך ס"ס לפי שיטת מהר"ל מפראג יש להתיר בכאן גם בלעדי זה כיון דהיכי דלא מושלי ל"ח בין אם סי' דאו' או סי' דרבנן שוב יש להתיר הכא עפ"י שיטת מהרי"ט דכל בגדיו לא משאיל איש והכא הרי הכירו כל בגדיו

גם לשיטת ב"ש ס"ק והיא שיטה השלישית דבין אי סי' דאו' או סי' דרבנן לעולם חיישינן לשאלה ובכלים דל"מ לעולם ל"ח א"כ ה"נ כיון דכל בגדיו לא משאיל אינש ראוי להתיר

ולא נשאר לנו לחוש אלא לשיטת ב"י המוזכר לעיל דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים דל"מ. ומ"ש כ"ת לחלק בין היכי דל"מ כלל אפי' לפרקים בין סתם לא מושלי קשה לחלק מסברת עצמו נגד ח' א"א בלי ראי' מבוררת

ומ"ש כ"ת דלמ"ד שומא מצוייה בבן גילו הוי כשאלה דיחיד ול"ש לא מושלי. ל"נ לי דהא כל סימן וסימן לעולם חיישינן דלמא איתרמויי איתרמי והוי כשיירות מצויות וכמ"ש הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף פ"ב דגיטין דמה דחיישינן לתרי יצחק הוי סתמא כשיירות מצויות ואי נימא דשומא מצוי' בבן גילו הוי כהוחזקו ב' יוסף ב"ש כיון דידעינן בודאי שיש עוד א' וא"כ אם נצרף הך דשומא מצויי' בב"ג עם איתרמויי איתרמי דבכל סימנים שבעולם הוי רובא וכמ"ש הר"ן חולין פא"ט גבי תרי מעוטי וא"כ לא הוי שאלה דיחיד

אך אעפ"כ יש להתיר האשה הנ"ל אפי' עפ"י שיטת הב"י ויתישבו ג"כ דברי תשו' מהר"מ מר"ב שהנחתי לעיל בקושיא והוא עפ"י מ"ש המבי"ט בת' ח"א ת' קל"ה הגם שבב"ש בקיצורי תק"ע העתיקו בקוצר והביאו ג"כ בש"ש ש"ז פי"ז אעפ"כ הנני להעתיק קצת דבריו למען יתבררו הדברים היטב וז"ל ה"נ מי שיצא ממקום פלוני ללכת למקום פלוני לביתו ולא הגיע לשם ונאבד זכרו ולא נודע מקומו איו ובא גוי מסל"ת ואמר שראה יהודי באותו הדרך נהרג באותו הזמן הוא דבר שרובו למיתה שאם הי' חי הי' שב לביתו. ונראה שעדיף עדות זה מעדות מים שאל"ס שאם נשאת ל"ת וטעמא דסברא הוא דקרוב להתגלות מי שנאבד בישוב שיצא ממקום א' ולא נודע אנה הלך ונשכח זכרו ממי שנאבד בים שפירש בספינה ולא נודע לאיזה מקום הלכה הספינה ונשכח זכרה שהנאבד בישוב אחרי שמחפשין בישוב ולא נמצא מי שראה אותו ומי שפגע בו דעתו של אדם סומכת יותר שמת או נהרג כו' וכו' שרוב כל מי שנשמע עליו דבר זה הוא למיתה ואין א' מיני אלף שיאמר עליו דבר זה שישוב עוד לביתו וא"כ אם נשאת אשתו ל"ת דאינה אסורה אלא מדרבנן דמדאו' אזלינן בתר רובא וכו' עכ"ל. העתקתי דבריו אולי אין לכבודך תשו' ההיא

ופשוט הדבר דלפ"ז א"צ לדחוק עוד בטעמו של ת' מהר"מ מר"ב הנ"ל דהעובדא היתה שם שהלך לכפר מהלך יום א' ואמר שיחזור בו ביום ולא בא וכו' כמבואר שם וא"כ מדאו' היתה מותרת ואין כאן אלא ס' דרבנן דאי סי' דרבנן ל"ח לשאלה וכשיטת מהר"ל הנ"ל היו יכולים להתיר ע"י כליו וגם ע"י שומא דהוי עכ"פ סי' אמצעי ואין כאן ס' אלא שמא סי' דאי' ושומא הוי סי' גרוע וניחוש לשאלה ע"ז אמר סד"ר לקולא

אך גם בזה יש לפקפק דא"כ הי' יכול להתיר בכליו לחוד כיון דאין כאן אלא ספק שמא סי' דאו' וניחוש לשאלה ואי סי' דרבנן ל"ח לשאלה הוי סד"ר לקולא. וגם מלשונו ז"ל משמע דהעיקר הי' אצלו לסמוך על השומא ע"כ נראה ביותר לומר דדעת מהר"מ מר"ב כדעת הב"י או כדעת הב"ש דלעולם קיי"ל דחיישינן לשאלה בין אי סי' דאורייתא או דרבנן ומש"ה דחי סי' דכלים. אבל ע"י השומא התיר כיון דאיכא ד' לשונות בגמ' לאביי דס"ל דפליגי אי סי' דאו' או דרבנן א"כ למ"ד סי' דאו' עכצ"ל דהוי סי' אמצעי וממילא בכה"ג מתירין ולרבא לפי אוקימתי בתרייתי ג"כ הוי שומא סי' אמצעי. עכ"פ מידי ס' לא נפקא וס' דרבנן לקולא

וגם דביותר נוטה הדעת דדעת רבא שאמר סי' דרבנן היא אחרונה דהא, תליא בהא דאמר רבא בחולין (דף צ"ו) מריש הו"א סימנא עדיפא מטב"ע היינו דמתחלה הי' סבור דסי' דאו' כיון דעדיף מטב"ע וטב"ע לכו"ע הוי דאו' ע"כ דהי' סבור דגם סי' דאו'. רק אח"כ דשמעתינהו להנך שמעתתי ונשאר אצלו דטב"ע עדיף מסימנא אז נולד אצלו דסי' דרבנן. וא"כ פשיטא הסברא דהא דסי' דרבנן דבתרייתי הוא. וגם דשם אתמר בשם איכא דאמרי נכון יותר לומר דשני המ"ד לא טעו ברבא כמ"ש בכתובות (דנ"ז) דפליגי שני אמוראים בטעמא דנפשייהו ול"פ תרי אמוראי אליבא דחד אמורא. וע"כ כיון דהכריע דסי' דרבנן ושומא לא נחלקו אלא אי הוי סי' מובהק ועכ"פ מידי אמצעי לא נפיק וא"כ בכה"ג דלא הוי אלא איסור דרבנן התיר האשה

וא"כ גם בנידון דידן הוי בודאי כי האי דתשו' מהר"מ מר"ב הנ"ל. ואולי עוד עדיף מינה דהתם אולי נמצא במקום ששיירות מצויות וחיישינן אפי' היכי דלא הוחזק אחר כמותו כי האי דיצחק ר"ג דאזיל מקורטבא לאספמיא שכ' עלה הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף בגיטין פ"ב דהוי שיירות מצויות ורבא לא חייש ואביי חייש. אבל הכא דכפי הנראה הי' במקום שאין השיירות מצויות וזה ידעינן שנאבד ומאחר לא שמענו קרוב לומר דלכו"ע מותרת האשה

והא דבאיסור דרבנן מהני סימנים דרבנן משמע גם מפשטות לשון הגמ' ביבמות שאמרו סי' דרבנן ול"א סי' באבדה דרבנן משמע דגם במת הנמצא יש סימן דרבנן וע"כ דמהני או בכה"ג או במשאל"ס

וגם דכבר כתבנו ליישב לעיל דאפי' לדעת הב"י בטב"ע דכלים ל"ח לשאלה וכמו דמשמע מפשט לשון הריטב"א ז"ל

מכל הלין טעמי נלפע"ד להתיר האשה אשת ר"א הידוע הנ"ל. אך בתנאי אם יסכימו לזה עוד רבנים מפורסמים שבדור יצ"ו הנני גם אנכי סניף לזה: דברי אחיו דוש"ת באה"נ סלה. סימן קלו

עובדא הוה פעם א' נסע דרך עירינו איש א' מווארשא ושמו ר' יעקב אורטייל ורצה לעבור הגבול לפרייסין ובבואו הי' לו מכתב מאיש א' שמו ר' מרדכי פיסטלניק מווארשא לקרובו המתגורר בפה ושמו ר' אייזעק זילבערשטיין שיהי' לו למסייע בענינו. ובפה לקח לו ר"י הנ"ל למורה דרך איש א' ושמו ר' אברהם זאדעל והוא הוליכו לעבור דרך הנהר המפסיק בין מדינתינו למדינת פרייסין סמוך לכפר באבראווניק ושם הפשיטו מעליהם את מלבושיהם העליונים לנשאם על ראשיהם ובבואם לאמצע הנהר נחלש זה ר"י הנ"ל שאחזו השבץ ולא יכול להלוך והתחיל ליפול למים וזה החזיק בו ולא יכול להצילו עד שלא יכול עוד לצעוק רק התחיל צו תארתעלין מגרונו ואח"כ נפל אל