דברי יששכר רח

הוא שאומר שלא נתגרשה אבל באמת הרי נתגרשה בגט ראשון וכמ"ש בח"מ י"ג סק"ז לדחות דברי תשו' מהרמ"ל וכמ"ש הט"ז או"ח סי' רמ"ד סק"ב ומג"א סק"ה דהתם אם יחקרו הדין ידעו שהיא מגורשת מאז אבל הכא אם יחקרו הדין הלא באמת לפי סברתינו היתה צריכה גט זה ושייך שפיר לא פלוג

אך באמת הא ליתא דהכא ס"ס אינה אסורה אלא מדרבנן דבדדמי לא הוי אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא וגם מה דחיישינן לערכאות ג"כ אינו אלא דרבנן וסברא גדולה דבודאי דקדקו היטב מדנתנו פקודה לשלם ממון והכא שייכים שני הטעמים שכ' הש"מ שם חדא דהוי לא שכיח והוי כי האי דאנוסה ומפותה דלעיל ונהי דהרמ"א י"ג ס"ו כ' שם יש מחמירים כ' דוקא בגדולה פי' היכי דליכא עוד קולא א"כ היכי דאיכא עוד קולא מתיר היכי דלא שכיח והכא הרי ל"ש בדרבנן וס"ס הוא במדה"י והעיקר דהטעם השני ודאי דשייך הכא דאדרבה הקול אומר שמת והוי כי התם דקברו מוכיח עליו א"כ עדיף טובא מהך דר"ת דהתם הקול אומר שהיא מגורשת מעתה והכא הרי הקול אומר שהיא אלמנה א"כ ודאי דראוי להתיר אפי' בלא הפ"מ דהוי כי האי דמינקת שמת בנה. אך אפי' אם נצריך הפ"מ צדקו דברי כ"ת דמה שזה רגיל בביתה וא"א להרחיקו הוי כמו הפ"מ וראוי להתיר

וידוע דעת ת' רלב"ח בנתן גט על תנאי על ב' שנים מתירים ביום תשלום השתי שנים אפי' למנהג שכ' הרא"ש למנות מיום הנתינה

וקרוב לומר דבכל אלו שאמרו חכמים דאסרו משום לא פלוג דהיינו עקרה וזקנה בעלה חבוש בבית האסורים אם היו שנים מהם ביחד כגון שהיתה עקרה ובעלה חבוש בבית האסורים י"ל דל"ג דהוי ג"כ כתרי דרבנן ואולי לר"י יש להחמיר אבל מ"מ בדרבנן כה"ג לכו"ע אין לחוש כלל עאכו"כ הכא דאיכא תרי דרבנן ולא שכיח ומינכר הדבר כי האי דקברו מוכיח עליו ודאי דאין לחוש כלל. ויש להאריך עוד בזה אבל כ"ת דוחק עלי לאמור כלה מעשיך: הנני הדוש"ת. סימן קלה. כבוד אחי הגאון מהרר"י ליב שיחי' האבד"ק סטאשוב

ע"ד העגונה שבעלה ר' אלי' הלך בדרך אשר ראהו איש א' לפנות ערב בערך שני וויארסט מן העיר ולא שב לביתו ואח"כ תפשוהו בכל הדרך ולא מצאוהו. אחרי עשרה שבועות בעת הפשר קרישת האגמים מצאו ערלים אדם א' מת שמונח בביצה והביאוהו לעיר והגידה אשתו סימני המטבעות שהיו בכיסו וכן נמצאו אצלו. וכן הכירה בטב"ע כל המלבושים שהי' לבוש בהם וכן העיד ע"א שהכיר בטב"ע את הפעלציל, וכן מצאו אצלו הפאספורט שלו ושני אנשים אמרו שמקוצר קומתו הכירו שזה ר"א הנ"ל עוד אמרה האשה שהי' לו שומא אצל האזן וכן מצאו אצלו. הנני לכתוב הנלפע"ד בזה

מתחלה אכתוב מצד גופו. ואח"כ מצד מלבושיו. ואח"כ מצד מקומו

הנה קוצר קומתו ודאי דלאו כלום הוא כמ"ש יבמות (דף ק"כ) וב"מ (דכ"ז) גופו דארוך וגוץ דאפי' למ"ד סי' דאו' הכא לא מהני דהוי סי' גרוע. ולפמ"ש בפסקי מהרא"י ת' קס"א דארוך וגוץ היינו בהפלגה דאל"ה אינו אפי' סימן גרוע דהרבה בנ"א, הם שהיו קטנים. וכיון שכ"ת לא הזכיר במכתבו הפלגה על קטנותו ודאי דלאו כלום הוא. ואם הי' בהפלגה הי' צריך להזכיר אם הי' לו זקן דאל"כ אולי זה הנמצא הוא נער שעדיין לא נתגדל ולא דמי גוץ בהפלגה לארוך בהפלגה

אך בענין השומא, ודאי דיש לדבר דלפי הנראה הוי סימן אמצעי וטוב לפמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ז סכ"ד אפי' הי' לו סימנים בגופו ואפי' שומא משמע דשומא עדיף עכ"פ משאר סימן אמצעי. אך כ"ז לפי מה דס"ל סי' דרבנן ופליגי ר"א בן מהבאי ורבנן אי שומא סי' מובהק הוא. אבל אי סימנים דאו' שוב הפלוגתא אי שומא הוי סי' גרוע ולרבנן דקיי"ל כוותייהו הוי שומא סי' גרוע

ופשוט הדבר דאפי' לדעת הרד"ך בתשו' דמצמצם מקום השומא הוי סי' מובהק היינו דוקא אם אמרה שומא יש לו בצד האזן בצד ימין או בצד שמאל דכל דקדוקו של רד"ך הוא מדברי רש"י שכ' שומא יש בו באבר פלוני ולא כ' במקום פלוני משמע דאם אמרו באבר פלוני ובמקום פלוני הוי סי' מובהק לכו"ע והכא בעובדא דידן לא צמצמה המקום אלא האבר וכעובדא דרש"י ואפי' לרד"ך לא הוי סימן מובהק ובכי האי אי סי' דאו' הוי סימן גרוע וכמש"ל ולדידן מספקא לן ועבדינן הכי לחומרא והכי לחומרא. ולצרף שומא לסי' גרוע דגוץ כמ"ש כ"ת לא נראה בעיני כמש"ל דסתם גוץ שלא בהפלגה אפי' סי' גרוע לא הוי כמש"ל בשם פסקי מהרא"י

והנה צירוף סימנים גרועים נלפע"ד דתלוי במחלוקת וצע"ג ועיין נוב"י מה"ת נ"ח וס"ו שהביא מי שהקשה על ת' משאת בנימין ודעמי' דס"ל צירוף סימנים הוי סי' מובהק איך אמרו בגמ' חולין (דף ע"ט) א"ל ר"א לשמעי' כד עיילית לי כודנייתא בריספק וכו' ש"מ סי' דאו' היא שא"ה דהוי ב' סימנים אודני' וגנובתיי' והוי סי' מובהק ומהני אפי' אי סי' דרבנן ותי' הנוב"י דהנך תרתי גנובתי' ואודני' ביחד הוא דהוי חד סימן עיי"ש מ"ש ודייק מל' הגמ'. ועכ"פ משמע דצירוף שני גרועים הוי סי' אמצעי. אך כ"ז לשיטת רש"י דפירש שם בהנך דדמיין להדדי אזנים וזנב. אבל הרמב"ם וש"ע פי' שם קול ואזנים וזנב מצרכי שלשתן. וא"כ הדק"ל לפי דברי הנוב"י דהנך תרתי חדא הוי והך דקול ודאי דהוי סימן אמצעי עכ"פ דהרי אביי התיר ע"י קול לחוד וא"כ הדק"ל דאי איכא הנך תלתא הוי סי' מובהק ומנא להו לגמ' להוכיח דסימנים דאו'

ולכאורה רציתי לומר דאה"נ דבפי' הגמ' מודה גם הרמב"ם דדמיין להדדי היינו באזנים וזנב ושניהם לא הוו אלא כחד סימן ומש"ה דייק בגמרא דסימנים דאו'. אלא דהרמב"ם לשיטתו דפסק סימנים דרבנן ומצריך שיהי' סימן מובהק מש"ה מצריך ג"כ קול והיינו ע"י צירוף. אבל באמת א"א לומר כן דא"כ קשה על אביי דמצריך רק קול לחוד וידוע דאביי ס"ל סימנים דרבנן מדמתרץ ביבמות (דף ק"כ) פלוגתא דר"א בן מהבאי ורבנן אי סי' דאו' אי סי' דרבנן ומסתמא הלכה כרבנן דסי' דרבנן. וא"כ הרמב"ם כמאן וע"כ דס"ל דכל השלשה לא הוו אלא כחד סימן אמצעי ומש"ה דייקו מינה בגמ' דסי' דאו'

והא לא קשה א"כ אה"נ למה התירו הרמב"ם וש"ע גם בשלשתן יתד הא הם ז"ל ס"ל סי' דרבנן ובגמ' לא התירו אלא אי סי' דאו'. וכן לא יקשה למה לא הקשו בגמ' מאביי אדאביי דלפי מה דהתיר הכא משמע דס"ל סי' דאו' והתם ביבמות משמע דס"ל סי' דרבנן

ונראה דלק"מ דאה"נ לר"א ואביי תרווייהו מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא. וידוע מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן אי סדא"ו מדאו' לחומרא או מדרבנן. וידוע מ"ש הש"ש ש"א פ"ד לפרש הגמ' דחולין (דף י') דאביי ור"ש ור' אשי ס"ל סדא"ו מדאו' לקולא. נמצא לפ"ז דר' אבא דבעי שם מיני' דר' הונא בא זאב ונטל בני מעיים וכו' והדר איתיבי' מהך דראה צפור המנקר בתאנה וכו' ס"ל דסדא"ו מדאו' לחומרא א"כ ניחא שפיר עפ"י דעת הפוסקים דבנפל למים שאין להם סוף כיון דכל איסורו אינו אלא דרבנן מהני סימנים דרבנן להתירה א"כ מש"ה ל"ק לאביי כיון דלאביי סדא"ו מדאו' משרי שרי והכא יש ס' אי חוששין לזרע האב מש"ה מתיר בקול אף דס"ל סי' דרבנן ומש"ה