דברי יששכר רד

שהעתיק כ"ת דברי תשו' רש"י המובאים בתשו' ר"מ מרוטנבערג שכ' ואם אינו רוצה לקרבה יגרשנה ויתן לה כתובתה. והוכיח כ"ת מכאן כדעת הרא"ש ותמה על שנעלם זאת מעיני הפוסקים ז"ל. לדעתי אין מכאן שום ראי' אדרבה יש קצת לומר דמוכח כדעת הרשב"א שהרי כ' מפורש ואם רוצה להתגלגל ע"י מזונות יתן לה כל אשר יראו טובי העיר כפי השגת ידו. פי' דאם האשה רוצה שלא יגרשנה ואף שלא ידור עמה כדרך כל הארץ ולגלגל עמו ע"י מזונות [ולשון תגלגל כמו שאמרו בכתובות (דף ס"ז) רצונך שתגלגל עמי בעדשים] תוכל למנעו שלא יגרשנה אלא שיתן לה כפי טובי העיר. ונראה שלא היתה במקום ההוא תקנת רגמ"ה שאינו מזכיר מזה כלום ואעפ"כ כ' כן משמע דאם לא תרצה לקבל הגט א"י לגרשה בע"כ לפי שאינו נותן לה הכתובה אלא אם אינה רוצה להתגלגל עמו וטוענת או שידור עמה כדרך כל הארץ וזה א"א או שיגרשנה בכה"ג ודאי דגם הרשב"א מודה שנותן לה גט והכתובה תשאר חוב. אבל באשה שטוענת שידור עמה כדרך כל הארץ ויכול לדור עמה והוא רוצה לגרשה אה"נ דא"י לגרשה כל זמן שאינו נותן לה הכתובה ואם אין לו ידור עמה כדרך כל הארץ. ודברי תשו' רש"י אינם מכריחים יותר ממ"ש הרמב"ם פי"ב מה"א הי"א שכ' ג"כ: שאם אין לו לזונה כופין אותו לגרשה והכתובה תהי' עליו חוב. והיינו באופן שהיא מבקשת הגט

ומזה משמע ג"כ שלא כדברי כ"ת בישוב דברי הרשב"א מגמ' דנדרים הנ"ל לומר שאין מקרעין שטר כתובתה ורצה כ"ת לומר שאם היו מסדרין לכתובה כמו לבע"ח הי' נפטר לגמרי והי' יכול לגרש דהרי רש"י ס"ל דמסדרין לבע"ח ואעפ"כ כ' שישלם כל שנה עד שישלם הכתובה לגמרי

והנה בגוף ההיתר הלא גם כ"ת כ' דעתו להתיר וכ' בקונטרסו השני וז"ל גם אני לא באה דעתי להחמיר רק עוררתי על מקומות ועניני הספק

וא"כ כיון דלענין דינא ג"כ כ"ת אינו מחמיר למעשה להשביעהו ולעשות סדור בע"ת ובגוף לשון המבואר בת' רעק"א הסכמתי גם אנכי לכתוב כן. לא אדע למה כ"ת מפקפק בהיתרא כיון שלענין דינא אין נ"מ בינינו

ופשוט הדבר דכפי תקנת רגמ"ה שיסכימו מאה רבנים להתיר וכי ס"ד שישתוו הדעות כולם והלא אמרו כשם שאין פרצופיהן דומה זל"ז כך אין דעתן דומה זל"ז ובודאי יש כמה טעמים וכמה סברות לכל דבר וזה היא קיומה של תורה זה אומר בית אב של הלכה וכו' אם עכ"פ מצטרפין להתיר מאיזה טעם שיהי' מתירים לו: דברי ידידו דוש"ת באה"נ סלה. סימן קלא

לכבוד יד"נ ה"ה דרב הגדול וכו' מו"ה נתן האבד"ק פראשניץ

בעובדא דמר שנערה בתולה נסעה מעירה לעיר ק' הסמוכה עם שר מקאזאקין ובקש כ"ת לדעת חות דעתי אם להתירה לינשא לכהן

פשוט הדבר דקשה להקל נגד דעת רמ"א סי' ז' בשם מהרי"ק שכ' בנתיחדה לשם זנות יש להחמיר אתר שבה"ג וסמ"ג אוסרים לעולם ע"י נכרי דרוב נכרים פרוצים בעריות כמובא בב"ש שם סקל"ד ובתוס' ע"ז (דף כ"ג) ושש בד"ה ותו לא שכתבו אבל היכי שאינה תח"י של עו"ג כלל ויכולה לצעוק ויהי' לה מושיע ודאי העכו"ם מירתת ואין לאוסרה ע"י אותו יחוד וכו' עכ"ל. משמע מדבריהם ג"כ לאיסור דה"מ שייך זה היכי דאינה הולכת לשם זנות רק שחוששין שמא נאנסה ודאי דיש ראי' מדלא צעקה או כיון דיכולה לצעוק מירתת העכו"ם. אבל היכי דאנו חושדין אותה שרצונה בכך למה לה לצעוק הרי ניחא לה בזה. וכן גם לשיטת האוסרים בזמן מרובה דוקא היינו ג"כ דוקא בנחבשה דאולי לא איתרמי לי' זמן ומקום לאנס אותה רק בזמן מרובה הוא דחיישינן אבל אם ברצונה נתיחדה לשם זנות אפי' בזמן מועט יש להם זמן לזנות כיון ששניהם מרוצים

וכן כל הנ"מ בין מחמת ממון למחמת נפשות ג"כ הטעם כיון דהיא מסורה בידם כולי האי שמא נתרצית להם וראי' דכל הפוסקים הוסיפו הך דשמא נתרצית וכ"ז החילוק דוקא היכי דיש ס' שמא נתרצית אבל היכי דודאי לנו שנתרצית בזנות ממילא יש להשוות דעת הפוסקים להדדי דתמיד הוי כמו בנחבשה מחמת נפשות ודבר גדול חדש לנו מהרי"ק ז"ל דלא נשווי' מחלוקת בין הפוסקים ז"ל דגם סמ"ג ובה"ג המחמירים אינם מחמירים בסתם יחוד אלא בנתיחדה לשם זנות

והנה כ"ת העתיק דברי המ"מ והגמי"י דפי"ח דה' א"ב דדוקא שבוי' שמסורה בידם אבל בנתיחדה לחוד אינה אסורה לכהן. במחכ"ת אין זה ענין לנידון דידן דנתיחדה לשם זנות דהגמי"י מסיים שם דא"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה וחס להו לבנותיו של א"א להתיחד לשם זנות וחכז"ל העידו אחת היתה ופרסמה הכתוב. וע"כ דמיירי בסתם יחוד ובהא לא אסרינן לה והוא לשון התוס' הנ"ל היינו דמתיחדות לשם מו"מ וזה מעשים בכל יום שקשה להם להזהר בכך וכמ"ש החוות יאיר בתשו' ועיין תשו' מהר"מ פדואה שהתרעם ע"ז. וכן גם בזמנינו שכיח הרבה אבל בודאי שלומית בת דברי שיצאה מן הכלל ונתיחדה לשם זנות ודאי דלא שייך בה למימר לא הנחת בת לא"א ובכה"ג חיישינן וברור דגם המ"מ לא מיירי בכה"ג וכן התוס' וסה"ת דמייתי הגמי"י בשמם

ומ"ש כ"ת דהרמ"א כ' בשם הרא"ש להתיר בנתיחדה הנה בת' הרא"ש מבואר שם במעשה שהי' בשעת הגזירה שמפני יראת החרב המירה ואח"כ חזרה שהדבר ידוע שלא ברצונה המירה אלא מפני חמת המציק. וכ' הרא"ש וז"ל ואע"ג דתנן נחבשה וכו' וכ' ר"ת דאפי' לבעלה ישראל אסורה דשמא נתרצית למצוא חן בעיניהם שלא יהרגוה הא ליכא למיחש שהרי בשעת הגזירה קודם שחזרה לע"ז לא היו מניחים אותה ואפי' נתרצית לא היתה נצולה בכך ואחר שחזרה הדבר ידוע שיש לה שלום עמהם יותר משאם היתה נכרית. ואף שלבה לשמים אלא שמאימת מות החליפה. לאנסה אין רשאים הלכך ליכא למיחש שמא נתרצית. ואין לומר אחרי שאכלה ושתה עמהם שמא הפקירה עצמה להם וכו'. הנה הדבר ידוע שמיד שמוצאת מקום לימלט אינן מתאחרות אפי' רגע אחד ואעפ"י שנתיחדו זמן גדול בין העכו"ם אין אוסרים על היחוד עכ"ל הצ"ל

וא"כ המעיין בלשון הזה יראה שלא נשא ונתן בזה הרא"ש ז"ל רק שמא נתרצית מרצונה ע"י דחקה כמו בכל אשה שנחבשה. ואסביר לן הרא"ש דבכה"ג ל"ד לשאר נחבשה דאף דהיא בידם עכ"ז עיקר כוונתם להעבירה על דת ואם היא עושה רצונם בהכנעה לעץ וכו' אשר עמהם היא חשובה בעיניהם יותר משאר נכרית ומש"ה לא חיישינן לנתרצית

וא"כ מכל אלה הדברים נשאר עוד צ"ע אם לכהן מותרת בכה"ג דכל הבנין אינו הולך אלא דל"ח שמא נתרצה רק דהוסיף דאינם רשאים לאנסה. א"כ אף אם נאמר דמש"ה מותרת גם לבעלה כהן יש לחוש ולומר דדוקא לבעלה ולא בפנוי' לכהן. וידוע מ"ש הנוב"י מה"ת חאהע"ז קמ"ב דאפי' הרמ"א דמתיר בסי' ז' סי"א בא"א שהמירה וחזרה לכהן היינו דוקא היכי שכבר היתה א"א ואם אתה אוסרה על בעלה אתה נועל דלת תשובה לפניה אבל זו שנשאת אתר ההמרה באיסור לכהן אפשר גם רמ"א מודה דאפי' אם נשאת תצא עאכו"כ דאין מתירין לה לכתחלה להנשא לכהן

הגם דבד"מ מפורש שם דהתיר אותן מפני דאפקעינהו רבנן לקידושי מיני' והוי כפנוי' שנשתמדה וא"כ נ' דבפנוי' קיל יותר. נ' קצת דהד"מ ס"ל בדעת המתירים דאזלי בשיטת ר"ת כתובות (דף ג' ע"ב) דביאת עכו"ם כביאת