דברי יששכר רג

כיון שהוא יכול לגרשה וליתן כתובתה ולמעט ממזונותי' כמי שאין בו חוב. והוכיח מזה דאם אינו נותן לה כתובה אינו רשאי לגרשה דאי תימא דרשאי הוא לגרשה אלא דס"ס יהי' חייב לה מזונות וכמ"ש הא מזונות אלו אינן אלא דרבנן ואדרבנן ידעו מתחלה דחל הנדר אע"כ דא"י לגרשה אם לא יתן לה כתובה. והקשיתי ע"ז הא גם לדבריו מה שא"י לגרשה עד שיתן לה כתובה ג"כ אינו אלא דרבנן וע"ז ג"כ נדרו חל וחלק כ"ח דס"ס הרי אינו יכול לגרש והוי כמי שחבשוהו סופרים וכמ"ש בירושלמי ריש כתובות

לפענ"ד נ' כיון דיכול לגרשה אף בלא הכתובה אף דאסור מדרבנן הוי כבידו וכמ"ש רש"י שבת (דמ"ג) טבל מוכן הוא שאם בא א' ועבר על דברי חכמים וכו' הלכך לאו מבטל כלי מהיכנו הוא [ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ז ע"ב) דל"ת א"י להאכילו] ול"ד למ"ש בריש כתובות התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן ובירושלמי שם נעשה כמי שחבשוהו סופרים דהתם הוא רוצה לקיים דברי חכמים ושלא לעבור ודאי אדם כזה נקרא אנוס אבל אדם שהוא רוצה להפקיע א"ע מחיובם ודאי דאינו אנוס כלל וכמו שרוצה לבטל תק"ח לענין המזונות כן יוכל לבטל ג"כ ולגרש בלא ב"ד. ובע"כ קו' הירושלמי כמ"ש המראה פנים שם דאלמוה רבנן לשיעבודא א"כ גם לענין חיוב המזונות נימא דאלמוה לשיעבודא ובע"כ צ"ל כיון דיכול לגרשה וליתן לה כתובתה כדי שיפטר ממזונותי' אפי' מדרבנן

ומ"ש כ"ת עפ"י דברי הר"ן בתשו' לחלק בין שוא"ת לקו"ע והביא ההלכה דיו"ד רל"ט ס"ו דיש נ"מ בין נשבע שלא להדליק נר חנוכה או שלא לקרוא את המגלה דחלה השבועה או לעשות איסור דרבנן ומזה יצא כ"ת לחלק בין חיוב מזונות דהנדר חל שלא יתן לה מזונות ומש"ה לשיטת הרא"ש קשה כיון דיכול הוא לגרשה ולהשאר חייב הכתובה למה אמר בירושלמי יכול לגרשה וליתן הכתובה ואי דיצטרך ליתן מזונות הלא הנדר, חל להתפטר ממזונותי' דהוי שוא"ת בדרבנן אבל לרשב"א דאינו רשאי לגרשה בלא כתובה ניחא דאל"כ א"י לגרשה דהא הנדר אינו חל שיוכל לגרשה דא"י משום הנדר לעבור בקו"ע והוסיף כ"ח אפי' אם הי' באפשרות שיחול הנדר בפירוש שיגרש ג"כ אינו תל. הנה כ"ת הפריז בזה על המדה דהמעיין יראה דברי הש"ע תמוהין, מאד דמפורש בתשו' רשב"א תרי"ד נשבע לאכול גבינה של עו"ג כן בתשו' הרא"ש כלל י"ג דין ג' כ' וכן לעבור עבירה דרבנן יקיים שבועתו אלמא דאפי' בקו"ע חלה השבועה נגד הדרבנן ולמעט כן הוא דעת רוב הראשונים וחידוש הוא שהש"ע העתיק להלכה דברי הר"ן שהם נגד הראשונים ז"ל וגם נגד דעת הר"ן בעצמו ריש נדרים גבי האומר אשכים ואשנה דמה שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו משמע דאף על ת"ש חלה שבועה לאכול וכדעת הרמב"ם דמה שאינו מפורש בחורה שבועה חלה עליו וכן ג"כ דעת הר"ן בתשו' הביאו הלח"מ באורך בפ"ג מהל' דעות] וכן משמע ג"כ דעת רמ"א בחו"מ סי' צ"ז סט"ו דאם נשבע להיות חבוש צריך להיות חבוש. והוא מדברי הריב"ש תלמידו של הר"ן כידוע] ודעת התוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי דאין השבועה, חלה על ח"ש דייקי דמושבע ועומד מהר סיני הוא דהוא דאו' משמע ג"כ דעתם ז"ל דעל דרבנן חל אפי' בקו"ע. וגוף קושייתם שם דל"א בגמ' ר"י לא כר"ל משום דלא משכחת הן ולאו אה"נ מזה יש לומר דמוכח כשיטת הרמב"ם ועכ"פ דעת הר"ן תמוה ועאכו"כ דעת הש"ע ופשוט הדבר כמ"ש הש"ך שם דצריך לשאול על שבועתו ואין אומרים לו שיעבור אבל השבועה חלה גם על קו"ע

ואשר תפס עלי כ"ת שכתבתי האיש מוציא לרצונו ודאי ידוע דכוונת המשנה האיש אינו מוציא אלא לרצונו עכ"פ אף שהלשון הוא לשון שלילה מ"מ משמע ג"כ שלרצונו הוא מגרש וכאן אנו מבטלים רצונו לגמרי

מה שכתבתי דאם נעכב משום זה הגירושין אנו עוברים בלאו דלא תהי' לו כנושה וכ' כ"ת דלדעת הרשב"א כיון דמדינא דגמ' אסור לו לגרשה בלא כחובה מה ענין ולא תהי' לו כנושה. ימחול כ"ת לראות בתשו' הריב"ש ת' תפ"ד שכ' דמדינא דגמ' אין ענין לאסור גופו של אדם על חוב ובזה הוי כאלו אנו אוסרין אותו בבית הסוהר וכמ"ש בירושלמי הנ"ל על עיכוב הנישואין נעשה כמי שחבשוהו סופרים ובודאי אם אין לו ומה יעשה ודאי דחשיב כאלו חובשין אותו וזה אסור לנו לעשות ע"כ מצד זה מסתבר יותר כדעת הרא"ש ואף שאין בידינו להכריע עכ"פ קו' גדולה היא על שיטת הרשב"א

ומסתבר יותר כמ"ש בתשובתי הראשונה אליבא דשיטת הריב"ש כפי מה שהוכחתי דס"ל כהרשב"א ואעפ"כ מודה הוא שאם יתחייב בכת נידוי וכן בשאר בטוחות באופן שיהי' בטוח למראה דייני העיר ההיא מותר לו לעולם לישא אחרת אפילו לשיטת הרשב"א ממילא לא יהי' עוד תבוש בגופו אלא בממונו

ומ"ש כ"ת לענין נתינת השטר דאינו בכלל נתינת הכתובה וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ח' דין ז'. במחכ"ת אינני רואה שום תשובה מדברי הרא"ש דהתם מיירי במגרשה עתה והוא חיוב עתה לפרוע הכתובה ודאי שאינו פרעון כל זמן שאינו נותן מזומנים. אבל הכא שתקנת רגמ"ה הי' ליתן מעות או משכנות וכבר כתבתי לעיל בשם תשו' המיוחסות רמ"ג דהמשכון היא רק הבטחה בעלמא. וא"כ כל שרואין הב"ד שהיא בטוחה נתקיימה התקנה

גם מה שכתבתי עפ"י דברי הכ"מ שכ' בטעם הדבר דנשחטה לוקחין ממנו צדקה או משום דסתמא ניחא לי' או דנכסיו משועבדים למצוה וכ' כ"ת בשם תשו' שער אפרים דדוקא בצדקה אמרו כן וכ"ת הוסיף בסברא דשאני צדקה דאמרו אפי' נפלה סלע מידו ומצאה עני ומתפרנס בה יש לו שכר

דברי שער אפרים אינם לפני ודברי כ"ת תמוהים בעיני וכי זה דוקא בצדקה והלא בכל המצות וכל העבירות אמרו כן. ודברי ת"כ שם אמורים על קרא דלא ידע ואשם אמר ר"י הגלילי הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע וכו' ועוד שם כמה מאמרים וסיים קבע הכתוב ברכה למי שבאה לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ומתפרנס בה הרי הכתוב קבע לו ברכה משמע מפורש דבכל מצוה הוא כן

ובתוספתא דיומא פ"ד אמרו מגלגלין זכות ע"י זכאי לעמוד ממנו פרשיות של זכות הרבים הראוים לעמוד ממנו וחובה ע"י חייב לעמוד ממנו פרשיות של חובה הראויות לצאת ממנו. א"כ בכל דבר מצוה הנגרם ממנו יש לו שכר ואין נ"מ בין צדקה לדבר אחר. וידוע מ"ש רז"ל סנהדרין (דף צ"ה) על ידך נטרד דואג האדומי וידוע מ"ש בת' מהרי"ו לענין מי שנהרג אדם ע"י סבתו ובת' מהר"מ מלובלין ומהרש"ל ומשאת בנימין ועוד תשובות רבות מענינים כאלה

ואפי' אם נימא דאין ממשכנין מנכסי שוטה למצות אחרות וכמ"ש כ"ת בשם תשו' שער אפרים הנ"מ שלא למשכן מנכסיו לעשות מצוה. אבל בכאן הוא הצלת עבירה מה שהוא בגרמת השוטה בעצמו למה לא נימא דזכות הוא לשוטה זה שאין חבירו נענש ע"י בסבתו ואולי ע"י זכות זה יתרפא ומה גם דלא מגבינן עתה מן השוטה משום מצוה זו אלא דאין אנו עושים מעשה לגבות ולהעניש ולהושיב בבית האסורים עבורו ולהרבות חטא

ובאמת הי' לי קצת חקירה בדברי הת"כ והתוספתא הנ"ל דהם דוקא בעניני נפשות וכן צדקה נחשב ג"כ בכלל ד"נ שיש בו הצלת נפשות והמעלים עינו מן הצדקה כאלו שופך דמים ועלתה בדעתי להעמיס כן בדברי הרשב"א בת' שנ"ז [וכתבתי מזה לעיל בתשו' ל"ד] אבל באמת פשטיות לשון מגלגלים זכות ע"י זכאי משמע בכל המצות וגם מ"ש מי שנענש חבירו ע"י וכו' משמע בכל דבר עבירה מה