דברי יששכר רא

והאמת דיש לחלק בין היכי דגוף האיסור היא המצוה כגון בעונה הסמוך לוסתה אז ודאי דשייך לומר במקום מצוה ל"ג רבנן. משא"כ בכיבוי דהכיבוי בעצמו לא הוי המצוה אלא הכנה למצוה אך זה הוא בכלל תי' תוס' השני שם

ויש עוד לומר דמה שאין מותר לו לגנוב ולהאכיל לאשתו אין דמיון לזה. חדא דזה הוא איסור דאו' ולא שייך לומר במקום מצוה לא אסרה תורה. וגם דהתם הוא איסור ודאי משא"כ בהך דהרהור דאיהו גופי' הוא דגורם ההרהור ואי בעי לא מהרהר וכמ"ש בב"י או"ח ל"ח וז"ל ולי נראה דאין לפוטרם ממצות תפילין ע"י כך אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסוחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ונפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מ"ש עכ"ל. עכ"פ חזינן דחשיב לי' אפשר שלא יחטא ויש עצה לכל אדם

ויש עוד לומר דאולי אם מהרהר בהיתרא אינו עובר איסור דאו' דמה שאמרו הרהורי זנות מלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם היינו היכי דמהרהר באיסור דזה זנות אבל בהיתר אין כאן איסור דאו'. ואף דמקרא דונשמרת מכל דבר רע הי' רפב"י אומר אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה (כתובות דף מ"ו ע"א) דמשמע דאפי' מהרהר בהיתרא ג"כ אסור מקרא הנ"ל דעכ"פ יוכל לבוא לידי טומאה בלילה. י"ל אולי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא והסמ"ק והחרדים שהביאו זה ממנין המצות הם יחידים נגד רוב הראשונים ז"ל שלא הביאו לאו זה ממנין המצות וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא, ואפי' הסמ"ק והחרדים שהביאו זה י"ל דס"ל דקרא קאי על מהרהר בזנות דאיסורא היכי דליכא ראיית עינים דלא תתורו מיירי בראיה

ואף דהסמ"ק מוסיף שם ולא יהרהר אפי' בפנוי' י"ל דהיא הוספה מדרבנן. וכן מוכח מתוס' שבת (דס"ד) דהקשו מאי מידי הרהור לא יצאנו והא יפת תואר מותרת להם ומאי קושיא דלמא הרהרו באותן שלא נשאו ושייך ונשמרת וע"כ דדעת תוס' דבכה"ג מותר מה"ת

ויש לפשוט חקירה זו מירושלמי דע"ז פ"ב ה"ב גבי האי דרחים איתתא וכו' דאמר ימות ולא כן אית דאמר בא"א ואית דאמר פנויה הוית ומוסיף שם בירושלמי אתה רובה הוי פי' אשה גדולה ולא מינסבה לי' וכל דהוא עבד באיסור עבד משמע דאפי' בפנוי' איכא איסור דאו' ובגמ' סנהדרין (דע"ה) שאמרו כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצים בעריות משמע קצת דלא הוי איסור דרבנן וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה]

ואפי' אי נימא דקרא דונשמרת קאי גם על מהרהר בהיתרא אולי זה הי' דוקא בזמן שיש טומאה וטהרה שיבוא לידי טומאת טהרות שמוזהר בשמירתן אבל בזמן הזה לא הוי אלא דרבנן וזה שלא אמרו שלא יבוא לידי הוצאת ז"ל, בלילה אלא לידי טומאה ואף דרפב"י לאחר החורבן הוי חדא דהלא אמרו בנדה (דף ו') חבריא מדכן בגלילא וגם די"ל שהי' דורש פשט הכתוב

וס"ס נ"מ לזמן הזה נהי דהיא איסור חמור וגורם איסור דאו' וכמה קלקולים כמבואר בזוה"ק ושאר ספרים הקדושים, והרבה הפליגו בזה. אבל ס"ס עדיין אינו מוכח דנימא ע"ז דבשביל זה לא העמידו חכמים דבריהם

ויש לומר קצת לגבי ההרהור הנ"ל דתלי בהא אי נימא גרם כיבוי דאו' או מותר ה"נ דגורם איסור חמור דאורייתא

והנה מ"ש כ"ת הטעם ביוצא לדרך סמוך לוסתה דלא אסרו חכמים משום דמפורש בקרא עפ"י סברת הט"ז הידוע דמה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור לא יתכנו דברי כ"ת. דהא האי קרא הוא רק מדברי קבלה וע"ז ל"ק הט"ז

וקצת יש לומר דהכא לא מצי חכמים לאסור משום דמפורש בדברי קבלה ופקדת נוך ולא תחטא דהוי כאלו מבטיחו שלא יבוא לידי חטא ע"כ לא רצו חכמים לאסור שלא יהי' נראה כאלו מסופקים ח"ו בהבטחת הפסוק

וראיתי סברת כ"ת במ"ש משום שומר מצוה לא ידע דבר רע וכ' ע"ז דיש לומר דל"א זה אלא נגד סכנה ולא במקום איסור. באמת הלא מצינו כן גם במקום איסור (בסוטה דף כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלה היינו ששומרת מן החטא

ואולי במצוה כזו שיש בה הנאת הגוף ל"א כן. וכמ"ש בפסחים (דף ח') שמא תאבד לו מחט וכסברת ר"ן נדרים (דף ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ל"א מצלל"נ ומש"ה לא מגינה

ולפ"ז יש לקיים סברת כ"ת דהרשב"א הוא המתיר בבעילה סמוך לוסתה ביוצא לדרך והוא ז"ל לשיטתו דל"ל סברת הר"ן בנדרים שם וס"ל לתרץ דשא"ה דאפשר באחרת הא במודר הנאה מכל הנשים אמרי' מלל"נ אף בהנאת הגוף ומש"ה מתיר הכא

ואני רגיל לומר דהרשב"א והר"ן לטעמייהו אזלי בס"פ האורג גבי פסיק רישא דהרשב"א כ' דאם נתכוין לנעול ביתו אף שידע שיש שם צבי ל"ה פסיק רישא והר"ן חולק עליו וי"ל דחלי הא בהא דלהרשב"א בטלה הנאתו ול"ח פסיק רישא ולהר"ן חשיב. ולפ"ז הרמ"א דאזיל בשיטת הר"ן שם כמבואר בסי' שי"ו ס"ג דאוסר לסגור תיבה שזבובים בתוכו דהוי פ"ר וכמ"ש בהג"ה, דרעק"א שם מחמיר ג"כ בבעילה סמוך לוסתה

אך אה"נ אי נימא משום שומר מצוה לא ידע דבר רע תקשי למה ל"א כן במילה במקום ס' סכנה ומאי שנא מקטלנית במקום יבום. ע"כ נ"פ דהך דשומר מצוה לא ידע דבר רע, הוא בכלל מ"ש חכמים שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואעפ"כ אמרו היכי דשכיח היזקא שאני ומש"ה במילה דהוי דבר טבעי חשיב שכיח היזקא ואין סומכין על הנס ושאני קטלנית דל"ה סכנה ברורה אלא מצד הניחוש וכמ"ש הכ"מ פכ"א מהל' איסורי ביאה בשם הרמב"ם בשם רבותיו ז"ל וה"ה במים של תקופה ושכונת המת

ומ"ש כ"ת גילוי במים שלנו שגגה היא מלפניו כי לא נמצא בשום מקום שלא לחוש לגילוי במים שלנו דאה"נ כיון דדבר טבעי הוא חיישינן לי' אף במקום מצוה והרי במשנה דתרומות פ"ח מ"ד היא ששנינו דין הגילוי ואכילת תרומה מצוה היא שאמרו שם ע"ז ברך ד' חילו ואפ"ה חוששין לגילוי וימחול לעיין בט"ז יו"ד קט"ז סק"א מ"ש שם על הדרישה דקמ"ל אף דהוי מצות וס"ד דלא ניחוש לסכנה קמ"ל

ומעתה ה"ה בעונה הסמוך לוסתה דהוי דבר טבעי ואין לנו שכיח היזקא יותר מזה. רחוק מאד לומר בכה"ג שומר מצוה לא ידע דבר רע

גם מ"ש כ"ת דכתיב והזרתם את בנ"י ולא בנות ישראל כמו בסמיכה. ל"ד כלל דהתם מצוה הוא דחדשה תורה יש סברא יותר, דחייבה רק זכרים ולא נקבות. אבל במה דחששו שיבוא לידי איסור, מה נ"מ בין זכר לנקבה והלא מוזהרת בכל האיסורים כמוהו

והך דשמואל כתובות (דכ"ב) דאמרו אפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשי' דקשיא למר היכי מצי להפקיע שעבוד אשתו אין ס' נהי דנאמנת ע"י אמתלא אעפ"כ כיון דאמרה טמאה אני מתחלה הפקיעה שעבודה מיני' וגדולה מזו כ' הר"ן בשם, הרא"ה דהיכי דאמרה נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא דלאו כל כמיני' ע"י אמתלא להפקיע שעבודא דפלוני אלמא אף דמהני אמתלא לגבי איסור מ"מ לא מהני לגבי שעבוד האחר דזה יכול לומר לדבריך הראשונים אני שומע עאכו"כ לגבי הפקעה נפטור שעבוד דידה דלאו כל כמינה להחזיר שעבודה עליו וכבר נמחל שעבודה ע"י אמירה הראשונה ומש"ה מצי שמואל למיסר על עצמו ומצינו מפורש כן כה"ג ביו"ד רל"ד סס"ז בהג"ה שם בשם מהרי"ו באשה שבקשה מבעלה שלא ישמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורוצה לישבע מחתה בו חל