דברי יששכר כ

דפוסל בו חציצה ל"ש לנאותו אינו חוצץ ורק בלולב אמרו שלא יהי' חשיב לקיחה ע"י דבר אחר והוא נ"י דחה דבריו דהא בסוכה פרס עלי' סדין לנאותה כשרה הא לאו מילתא היא כמ"ש בנשמת אדם שם בשם ת' הרשב"א נ"ה דשא"ה דתשבו כעין תדורו וכשם שבדירתו אדם תולה דברים נאים לנוי ה"נ בסוכה

אך גוף סברתו דמלאכת שמים הנ"ל מופרכת חדא דמתחלה אמר רבא שם כל לנאותו אינו חוצץ והדר אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אלמא דזה הוא מאמר אחר והך דלנאותו משמע דוקא לנאותו הא אינו לנאותו חוצץ וכעין, זה הקשו התוס' זבחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה הואיל ורצפה דרבא אמר מב"מ אינו חוצץ הא א"מ חוצץ והא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אך העיקר לסתור דבריו, דמפורש בחדושי ר' חננאל דמפרש שם בגמ' טעמא דלנאותו אינו חוצץ משום דהוי כמין במינו

ולפ"ז שכ' לעיל דהיכי דהוי לדבוקי בעלמא עבדי לה לאו כלום הוא מתורץ קו' האחרונים ז"ל על תכלת שבבגדי כהונה ותכלת שבציצית דלא הוי מן המותר בפיך כיון דהוי רק לדבוקי בעלמא ואינו דבר העומד בפ"ע וטפל להבגד לאו כלום הוא

ומ"ש הנוב"י דהיכי דהקפידה תורה על החזותא כגון בתכלת בכה"ג חשיב ממש וחזותא מילתא קשה דא"כ בב"ק (דף ק"א שם) דאיבעיא להו בשבח סממנים, ע"ג צמר, למה לא נקטו האיבעיא בתכלת שצבע בה ציצית אי מהדר לי' אי חשיב מילחא היכי דזל ציבעא ועכ"פ הל"ל בגמ' אם הי' בתכלת בציצית חשיב חזרה ונימא מגו דהוי מילתא לגבי מצוה ה"ה דהוי חזרה לגבי השבה וע"כ דמה שעשוי לצורך הבגד לאו כלום הוא. וזה שנסתפקו שם בחזותא היינו דאי לא הי' כאן חזותא כלל כגון סממנים שהם כהבגד עצמו ודאי דלאו כלום הוא אלא דנסתפקו משום החזותא ואי חזותא לאו מילתא גם במצוה לאו מילתא היא

ומ"ש בנוב"י מה"ת ת' ג' דבתולעת שני לא הי' בו תולעת נדחק בזה לומר דלא הוי מן המותר וע"כ דלא הי' בו תולעת ואף שברש"י (ישעי' א') וברמב"ם פ"ג מהל' פרה נזכר שהי' בו תולעת אבל לא היו צובעים בתולעת עצמו מה יענה לדברי הירושלמי פ"ט דכלאים ה"א שכ' מפורש מה תולעת שני שיש בו רוח חיים אף כל שיש בו רוח חיים מפורש דהי' הצבע בתולעת עצמו

הגם דלכאורה הי' ראי' לדבריו מדברי רש"י שבת (דף ע"ה ע"ב) שכ' נטילת נשמה הי' במשכן באילים ותחש וחלזון ולמה לא חשיב ג"כ תולעת שני וע"כ דלא היו צובעים בהתולעת עצמו. אך הא לאו כלום הוא דלגבי נטילת נשמה לא חשיב לה דהא קיי"ל דההורג כינה בשבת פטור דילפינן מאילים מה אילים שהוא פרה ורבה אף כל שהוא פרה ורבה כדאיתא בשבת (דף ק"ז ע"ב) א"כ התולעת הזה שאינה פרה ורבה פטור כמ"ש ברמב"ם פי"א מהל' שבת ה"ב ותולעת שבתוך הקטנית ההורגן פטור וזה שמדויק בלשון הירושלמי הנ"ל מה תולעת שני שיש בו רוח חיים והוא לשון הגמ' שבת הנ"ל דהמחייב בכינה אומר מה אילים שיש בו רוח חיים אף בזה יש בו רוח חיים ולא יותר

וזה שנים תמהתי בדברי הירושלמי שבת פ"א ה"ג חזקי' אמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל אמר ר"ש בן חלפתא ולא מחלזון שמענו וחלזון יש בו גידים ועצמות ולא כן תני כל ברי' שאין בו גידים ועצמות אינו חי יותר, מששה חדשים וכו' אחת לשבע שנה הקב"ה מחליף את עולמו ועי' ס' מאמר שט"ח שהאריך בזה

ואנכי תמהתי לפירושו של פני משה והגה' גליון הש"ס שם שהי' סייעתא לדברי האומר ההורג כינה חייב וע"ז אומר ולא מחלזון שמענו בלשון בתמי' וחלזון יש לו גידים ועצמות פי' דאין לו גידים ועצמות ג"כ וכשם שחייב בחלזון ה"נ חייב בכינה א"ב כיון דקיימינן דההורג כינה חייב א"כ ה"ה בתולעת שני חייב ג"כ והל"ל והלא מתולעת שני שמענו בשלמא לרש"י לעיל ניחא אבל לדברי הירושלמי למ"ד חייב קשיא. ולפירוש הקרבן עדה ניחא דפריך לפטור כמו דבחלזון פטור ה"נ ליפטור מכינה א"כ לא מצי למיפרך מתולעת שני דאדרבה למ"ד זה כ"ש בתולעת שפטור אך גוף פירושו של הקרבן עדה אין לו יסוד כמו שהאריך שם הגאון בעהמ"ח הנ"ל. ובפשוט דלא נקט אילים ותחש משום דהחלזון הוא ברי' הקטנה שבהם אבל בתולעת שני אה"נ דפטור מטעם נטילת נשמה וחייב רק משום צובע

ס"ס התולעת הי' בו רוח חיים וצבעו בדמו ואפ"ה לא פסול משום דאינו מותר בפיך משום דחזותא בכה"ג לאו מילתא היא. ואה"נ לס"ד דגמ' שם דחזותא מילתא ע"כ דהיו סוברים דלא בעי בכה"ג מן המותר בפיך. וכמ"ש הרשב"א שבת (דף כ"ח) שם והר"ן בפ"ב דר"ה הגם דמ"ש הנוב"י ת' לראי' לסחור דעת המג"א דמפקפק בשופר של בהמה טמאה לאו ראי' היא דאה"נ דגם הרשב"א לא כ' כן אלא לאיבעיא אבל למאי דמסיק שם בגמ' דתחש מין טהור הי' ה"ה דבכל המצות בעי מן המותר ומש"ה אסיק לה הר"ן שם בצ"ע ס"ס למסקנא דחזותא לאו מילתא היא י"ל דבעי מן המותר ולא קשיא

אך אעפ"כ נראה נהי דרש"י ור"ן כ' במגילה שם דזהב לא הוי מן המותר בפיך אעפ"כ יש לחלק בין דבר טמא לזהב וש"ד ומש"ה כ' הרמ"א סי' ל"ב סעיף מ"ז דיזהרו ליקח דבק כשר אלמא דגם לדבק יקחו רק דבר כשר ולא דבר טמא אף דלדבוקי בעלמא עבדו לי' דעכ"פ מגונה הוי אבל מה שאינו דבר טמא אלא דלא הוי מן המותר כגון זהב או סיד אם הוא לדבק כשר אם לא בזהב שעומד בפ"ע וכמש"ל: סימן י

שאלה. בעירנו יש בנין ביהמ"ד של עץ שפקידת הממשלה לסתרו מפני שנבנה סמוך לו בהכנ"ס חומה גבוה והסכימו לבנות בהמ"ד במקום אחר ובא השואל ושאל אם בעלי המקומות אשר בבהמ"ד הישן יהי' להם חזקה בבה"מ החדש

הנה אם הי' נבנה בהמ"ד החדש על מקום בהמ"ד הישן ג"כ יש להסתפק אם בעלי המקומות הם כשוכרים על אותו מקום או כקונים. דאם הם כשוכרים אין להם במקום זה, אחרי נפלו כלום. אבל אם הם כקונים המקום הוא שלהם לעולם

הנה בסי' קע"ה גבי דינא דבר מצרא כ' הטוח"מ בשם הראב"ד שיש במקומות בהכנ"ס דינא דבר מצרא שהם כקרקע ואף דבתשובת הרשב"א חולק ע"ז הוא רק מטעם שאינו ראוי לערבו עם שלו י"ל דבכה"ג לא תקנו, אבל בלעדי זה הי' בו דינא דבר מצרא משמע דהקרקע ג"כ הוא שלו ממילא אם נפל ובנו מחדש חזקתו במקומו עומדת

אך נראה להיפוך דהא היכי דבעלי הבתים יש להם חלק בגוף הקרקע פשוט דאיכא דינא דבר, מצרא משום הקרקע כמ"ש הב"י לשיטת הרא"ש ומקשה דא"כ לאו משום בתי אלא משום הקרקע וע"כ מה שנחלקו בבתים הוא רק היכי דליכא לבעה"ב חזקה בגוף הקרקע. והנה במקומות בהכנ"ס מפורש בבעל העיטור וכ"כ בשמו המ"מ פי"ג משכנים שיש בהם דינא דבר מצרא שהם כקרקע שיש בהם חזקה משמע דוקא משום זה לא משום הקרקע וכן מפורש במחבר קע"ה סנ"ג שכתב ומחובר לקרקע דמי לקרקע וה"ה במקומות בהכנ"ס משמע דוקא משום מחובר ולא משום הקרקע וכן בסמ"ע סקצ"ט. והא ליכא למימר דשא"ה נהי דהקרקע הוא שלו מ"מ משום הקרקע לא שייך דינא דבר מצרא משום דבהקדש אין בו דינא דבר מצרא וגם דאין לו זכות למכור הקרקע לצורך עצמו ס"ם הרי בקרקע עצמו הוא משתמש בעומדו עלי' ולמה לן משום מחובר

גם בתשובת הרשב"א תתקל"ה המובא בד"מ ורמ"א סימן ר"ב דמקנים אגב מקומות בהכנ"ס כ' שהרי הוא כשותף בו ועל הקרקע משותף יכול הוא להקנות משמע לכאורה דגוף