דברי יששכר יט

עליו עור טמאה כשר ומה נ"מ בין ציפה זהב לציפה טמאה ומתרץ אף דלענין טומאה אזלינן עיקר בתר הציפוי בין להקל בין להחמיר כדמוכח בשלהי חגיגה דוקא שם שכל עיקר התשמיש היא על הציפוי א"כ עיקר הוא הציפוי והשלחן בטל לגבי הציפוי אבל בתפילין עיקר תשמישן הוא הפרשיות בעצמן א"כ עיקר היא הפנימיות והציפוי כלא כלום אבל זהב הוא דבר חשוב עכת"ד, והנה גוף דבר זה הוא דבר נפלא דלפ"ז אם יצפה אותם בשאר מתכת כגון בברזל או נחושת כשר הוא והוא נגד דברי רש"י דבמגילה כ' משום למען תהי' תורת ד' בפיך ובמנחות כ' דהלמ"מ דבעי דוקא מעור ועכ"פ הו"ל לברייתא להזכיר משאר מיני מתכת כשר ומדנקט סתמא משמע לרבותא דאפי' מזהב שהוא לנאותו ג"כ פסול וכ"ש בשאר מיני מתכת

אך מ"ש לראי' מסוף תגיגה דהעיקר היא הציפוי תימה דהלא מפורש בדברי הרמב"ם פי"א מה' מטמאי מו"מ סוף הלכה י"א מפני שציפוייהן בטל לגביהן וכן מפורש בפ"ד מה' כלים הל"ט וכן מקל שקבע בו מסמרים עשאן לנוי אין מקבלין טומאה שהרי המתכת אא"אק אח העץ היינו דהציפוי בטל כלי

ומ"ש שם הרמב"ם בפ"ד ה"ד וכן כלי עץ או עצם שיש בהם בית קבול שציפם במתכת טהורים ואין מקבלים טומאה מאחר שציפם בטלם והציפוי בעצמו טהור כמו שבארנו אין הפירוש שהציפוי עיקר אלא שהיא גזה"כ שהציפוי מבטלת טומאת הכלי והכלי מבטלת טומאת הציפוי

ויתורץ בזה קו' הכ"מ שם על מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דכלים מ"ד וז"ל שם ועל הקלוסטרא ואם הי' זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכת הנה היא תקבל טומאה מפני שהיא יש לה שם בפ"ע ואם הי' מעץ והיא מחופה בברזל או זולתו מן המתכת הנה היא טהורה והיא אמרו ומצופה טהורה לפי שכלי עץ כאשר הוא מחופה בכלי מתכת לא יקבל טומאה אפי' הי' לו בית קבול כמו שהתבאר בסוף חגיגה כמאמר חכמים וכו'. ותמה ע"ז בכ"מ דהא בגמ' שם משמע דמשום הציפוי ראויים להטמא אעפ"י שאינם ראויים להטמא מצד עצמם והאיך רבינו כ' בהיפוך ולא עוד אלא שנסתייע מסוף חגיגה שנאמר ההיפוך מדבריו עכ"ל

ולפענ"ד דברי הרמב"ם מבוררין דהוא ז"ל דייק דין חדש דאף היכי דהכלי בעצמו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא כלי עץ העשוי לקבל אעפ"כ אם ציפה אותה אף דהציפוי מצד עצמה הי' ראוי להטמא כגון שצפה אותה במתכת אעפ"כ מבטלים זא"ז הציפוי מבטל את הכלי ואין כאן טומאת כלי והציפוי אינה מטמאה דבטלה לגבי הכלי והוא גזה"כ מקרא האמור בספרא בהם פרט לחיפוי כלים וזה דייק רבינו מלשון המשנה וחכ"א מפני שהם מצופים היינו לאב"א דאמרו התם לר"א הוא דאמרו כן היינו דמיבטל בטל ציפויין לגבייהו ולרש"י קשה ס"ס הלשון דמתני' וחכ"א מפני שהם מצופין דמשמע שזה הוא הטעם שלהם ולדברי רבינו ניחא דאה"נ הוא הטעם שלהם אלא דלר"א היו ראויים להטמא מפני שהם מצופין דל"ל דרשא דספרא וחכ"א להיפוך מפני שהם מצופין אינם מטמאין וא"כ דברי הרמב"ם שבפ"ד מה' כלים ה"ד והי"א ושבפי"א מה' מטמאי מו"מ הי"א כולם מכוונים לדבר א' וס"ס הציפוי בטל והוי תשמיש לגבי הכלי כמש"ל

וגם זה נראה מבורר דאין נ"מ בין ציפוי זהב לשאר מיני מתכת לא כמו שעלה ע"ד הנוב"י

ודברי הטור נ' לתרץ בפשוט דאה"נ בציפה זהב פסול ובציפה עור טמאה לא פסול דהיכי דגוף הבתים הם של עור טהורה אף דהציפוי הוא של טמאה כיון דקיי"ל מין במינו לא בטל כדאיתא בזבחים (דף ק"י) דאינו חוצץ הוי כבשר נבילה וכשרה דהוי מב"מ הוי כאלו הי' הכל א' וכשר והוי שפיר מן המותר בפיך, אבל ציפה עליהם זהב דזהב בעור הוי מבא"מ חייץ שפיר ואין נ"מ בין זהב לשאר מיני מתכת וזהב רבותא אשמועינן כמש"ל

אך כ"ז אני כותב לפי פירושו דהנוב"י בדברי הטור. אבל לפענ"ד אין הפירוש כן בדברי הטור דפשוט קשיא בברייתא רישא לסיפא דרישא מיירי בענין אחר וסיפא בענין אחר ותימה ע"כ נ' דדעת הטור דהברייתא בחדא מחתא ורישא רבותא אשמועינן וסיפא רבותא אשמועינן דהא קיי"ל כל לנאותו אינו חוצץ סוכה (דף ל"ז) וקיי"ל מב"מ אינו חוצץ וידוע מה שנסתפק המרדכי בשם ר' שמשון במה שכורכין קלף על הפרשה דהוי אינו רואה את האויר ע"כ נקטה הברייתא דין זה כיון דבעי שתהא מגולה לאויר אם ציפן זהב מבחוץ פסול משום דאינו מגולה לאויר ואף דקיי"ל לנאותו אינו חוצץ א"כ ליהוי כאלו הוא מגולה לאויר כיון דצריך שיהי' מן המותר בפיך ודבר זה אינו מותר שוב חוצץ הוא ומש"ה פירש"י במגילה משום דלא הוי מן המותר בפיך ובמנחות כ' משום דהלמ"מ היינו דבעי שני הטעמים משום הלמ"מ בעי שיהי' רואה את האויר ומשום דלא הוי מן המותר בפיך חשיב חציצה. וזה הוא ג"כ דין השני או שטלה עליהם עור טמאה כיון דקיי"ל שהי' כורך עליהם קלף מבפנים אם טלה עליהם עור טמאה מבפנים או שעשה הבתים עצמם מעור טמאה אף שבחוץ הי' עור טהורה ג"כ פסול אף דמב"מ אינו חוצץ הכא שפיר חשיב חציצה בין הבתים לפרשיות ג"כ מטעם זה כיון דהתורה הקפידה שיהי' מן המותר בפיך חשיב זה כחציצה וכמו דאמרי' בכ"מ דמה שבני אדם מקפידים עליו חוצץ ה"נ קפידת התורה חשיב חציצה ורישא רבותא קמ"ל אף דהוי לנאותו חוצץ הכא א"כ עיקר הרבותא אף שהוא מבחוץ חוצץ הוא וסיפא רבותא קמ"ל אף דהוי מב"מ חוצץ אף בפנים בין בחוץ בין בפנים אם הוא מדבר שאינו מן המותר פוסל. ומדוייקים דברי הברייתא ודברי רש"י אינם סותרים דמ"ש משום מן המותר וכאן משום הלכה אחת היא

והי' לפ"ז מקום לתרץ דעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דעור הבתים צריך שיהיו מעובדים לשמן והוא כדברי רשב"ג בברייתא ותימה דהא הת"ק ס"ל אפי' לא עבדן לשמן כשרים והלכה כרשב"ג מחבירו ולא מחבריו ואה"נ להרמב"ם צ"ל כן דס"ל הלכה כת"ק ומ"ט דרוב הפוסקים אך נראה דזה דעתם דמ"ש תלה עליהם עור טמאה היינו דכרך על הפרשיות עור טמאה פסול דהוי חציצה עור טהורה פי' אם כרך על הפרשיות עור טהורה כשרות אף שלא עבדן לשמן משום דס"ס הוי מב"מ ואינו חוצץ וכסברת ר"ן נדרים (דף נ"ב) לענין דשיל"מ דלא בטל משום דהוי מב"מ לגמרי גם לענין היתר ואיסור אבל היכי שזה היתר וזה איסור עכ"פ מצד האיסור חשיב א"מ מש"ה עור טומאה חוצץ אבל עור טהורה אף שלא עבדן לשמן ס"ס הוי מב"מ ואינו חוצץ. אבל גוף הבתים אה"נ דבעי עבוד לשמן זהו דעת הפוסקים ואף שהרא"ש כ' דהלכה כרשב"ג מ"מ דעת רוב הפוסקים ניחא טפי לפרש דס"ל אפי' כת"ק

ע"כ ראוי לומר דהסיד שמכניסין בין עור לעור חוצץ ופוסל כמו זהב דאין נ"מ בין דבר חשוב לשאינו חשוב בין בחוץ לבפנים

אך יש לומר כמ"ש בברכות, (דף ל"ט) והאי דשדו בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא היא דעבדי לה אלמא דהנעשה רק לדבק ל"ח ממש א"כ אם הנותנים הסיד בנתיים כוונתם כדי לדבק העורות זל"ז ודאי דאינו חוצץ והוי כלא כלום אבל אם כוונתם שיהיו עבים מצד עצמות הסיד ודאי דראוי לפוסלם. דהגם שהנוב"י פירש בדעת רש"י והרמב"ם דציפן זהב היינו הבתים עצמם מ"מ הודה בעצמו ז"ל דדעת הטור והב"י אינו כן ורוב האחרונים פוסלים.

ולפענ"ד ה"ה לענין הגלאנץ שעושים על הבתים מבחוץ ג"כ כן אם הוא רק ליפותו מבחוץ באופן שאין בו ממש הוי כמו בקמחא דהוי לדבוקי בעלמא דהוי טפל להעור אבל אם הוא מתקיים בעצמו באופן שיש בו ממש ראוי פסלם

וראיתי בס' נשמת אדם כלל י"ד כי ג"כ דאם יכול לקלוף אותם בשלימות מכל צד פסול

ובס' ח' ח"י ת' ג' כ' בשם ס' מלאכת שמים דבמקום