דברי יששכר קצט

לה אפי' לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא ותהי' כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן עכ"ל ומובאים דבריו בב"י קנ"ד ומפורש בש"ע שם דדוקא באינו רוצה להשתכר אבל אם רוצה להשתכר או אם רוצה ליתן לה אפי' לחם עכ"פ אין לה שום טענה על הגירושין עאכו"כ כשהוא נותן לה כל צרכי' לפי מה שראוי לה שאין לה שום טענה עליו בשביל דאגת מחר

עוד חזר כ"ת לומר חילוק בין עבד לאשה דהרי אשה ג"כ א"י למנעו מליקח אשה אחרת אלא שמבקשת גט וכתובתה. והעבד למה יבקש שחרור משום שמא לא יהי' לו מזונות הרי כשלא יהי' לו מזונות לא יצטרך לעבוד לו ויוכל לעבוד לעצמו ואי דשלא יספיקו לו מע"י למזונותיו לדעת כ"ת הלא גם בלעדי זה יכול לומר לו כן צאי מע"י למזונותיך אבל באשה אם לא יספיקו מחויב ליתן לה ובנשאו אשה אחרת לא יהי' לו וטוב לה יותר בהתגרשה שתזון מכתובה ע"כ תורף דברי כ"ת

כבר כתבתי לעיל דנ"מ גדולה לו דאם לא ישחררו לא יוכל לעבוד לעצמו דא"י להשכיר עצמו אלא לשעה או ליום אבל אם ישחררו יוכל להשכיר עצמו לשנה עד שלש שנים וזה ניחא לי' טובא ושפיר יוכל לטעון דאם לא תשחררני לא יספיקו מע"י למזונותי אבל אם תשחררני ואשכיר א"ע על זמן קבוע ודאי שיהי' לי מזונות

וגם כי דוקא ירא הוא שמא לא יהי' לו מזונות כלל הרי יטעון העבד אם תקח עבד אחר אז יהיו מזונותי מצומצמים בלחם צר ומים לחץ ואז לא יוכל לעבוד בשביל עצמו. ונהי דכתיב כי טוב לו עמך אבל אולי גם לבעה"ב לא יהי' אלא לחם צר. וגם אף שכתבתי תחלה דכתיב עמך הוא מדה נגד מדה אעפ"כ אין הסברא נותנת אם האדון ישתה יין ישן ולא יתן לעבדו שעי"כ יפטר העבד מעבודתו דזה לא נאמר אלא למצוה ולא לעכובא

ובזה נסתר ג"כ תי' השלישי שכ' כ"ת דאשה יכולה לומר גרשני ואנשא לאחר משא"כ בעבד שא"י למכור א"ע לאחר כמ"ש בקידושין (דף כ"ב) דס"ס נהי שא"י למכור א"ע מותר לו להשכיר א"ע לשנים ואדרבה מצוה קא עביד לפרנס אשתו ובניו

וממילא לפ"ז אין נ"מ במה שחקר כ"ת דלרש"י יבמות (דף כ"ו) דגם בגירושין במוחזקת להתגרש לא תנשא א"כ גם באשה לא יהי' לה טענה ולא תוכל לתבוע הגט דס"ס יכולה היא להשכיר א"ע למלאכה על זמן מרובה. ומחוורתא כמו שכתבתי דעיקר הטענה על שאר החיובים ואה"נ בפוסק לזון את בת אשתו ג"כ לא שייך טענה זו דמשום מזונות לחוד אין שום מניעה

והנה כ' כ"ת נ"מ דבאשה איכא צער צרה ובעבד ליכא צער צרה ולפ"ז בנשתטית דליכא צער צרה יכול ליקח אשה עליה. ודאי דטעמא דמסתבר הוא אבל ס"ס הן הן הדברים שכתבתי דכד מישלם שערא מכדא שרי תיגרא בביתא אלא שהוספתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' שכו"ע

וכן התי' שאחריו שכ' כ"ת דבאשה חשו חכמים על צערה שנא' בעולת בעל בעלייתו של בעל או אם כל חי לחיים ניתנה כו' ובעבד ל"ש זה. ס"ס יהי' איך שיהי' צריכים אנו להסכים דמשום חיוב מזונות לחוד אין מקום למנעו

והנה כ"ת כ' בתשו' הראשונה וז"ל מ"ש הח"מ דהחשש גם עבור עונה צ"ע דבגמ' נזכר רק והוא דאית לי' לזיינינהי הרי דהחשש הוא רק משום מזונות. רק לשון הרי"ף ביבמות שם והוא דאפשר לי' למיקם בסיפוקייהו וכזה העתיק המחבר. ובלשון זה י"ל דהכוונה ג"כ על עונה היינו דאפשר לו להספיקן כל מה שחייב להן שכו"ע. אולם לא יחדש הרי"ף דבר שאינו בגמ' וא"כ כוונתו ודאי על חיוב מזונות עכ"ל כ"ת. וע"ז השבתי אני שנפלאתי על השגת כ"ת על הח"מ הרי בהרמב"ם מפורש כן בהעתיקו לשון נושא אדם וכו' והוא דאית לי' וכו' שינה הלשון וכ' נושא אדם כמה נשים ואפי' מאה ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיהי' יכול ליתן שכו"ע לכל א' וא'. אלמא דעל מה דאמרו בגמ' והוא דאית לי' לזיינינהי כ' הוא ז"ל והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל אחת ואחת. וע"כ דקשה לי' לרבינו ז"ל הקושיא שכתבתי מה בין אשה לעבד וע"כ פירש דלאו משום מזונות לחוד אלא משום שאר החיובים. וזה ששינה ג"כ הרי"ף בלשונו. וכ' עתה כ"ת בקונטרסו השני דעל הרמב"ם לק"מ דקאי על הגמ' דלעיל (דף מ"ד) דאמרו עצה טובה דמטיא עונה בחודש מש"ה כ' שפיר שיכול ליתן שכו"ע לכל א'

הנה התם בודאי רק עצה טובה קמ"ל אף דאין מצדה שום מניעה אעפ"כ חכמים יעצו אותו שלא יוסיף על ד' ובודאי שם מיירי דאין האשה מונעתו דקשה לומר דגמ' דלעיל דלא כר' אמי אלא דהכא רי אמי מיירי במונעתו ושם באינה מונעת ורבא מוסיף דאפי' במונעת יוכל ג"כ ליקח כמה שירצה והוא שיש לו ליתן כדי ספוקן ואם אין לו אפי' באחת תוכל למחות

וכן הוא מדויק בלשון הרמב"ם בהלכה ג' הביא דינא דרבא דנושא אדם כמה נשים והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל א' וא' זה הוא דין המניעה דבאם לית לי' תוכל היא למחות שכ' שם ואין האשה יכולה לעכב פי' כשיכול ליתן ובהלכה ד' הביא דין העונה ומוסיף לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים פי' אפי' אין הנשים מונעות אעפ"כ הוא עצת חכמים ואין זה שייכות לדין שלמעלה. וכן נגרר הש"ע אחר דברי הרמב"ם ז"ל כדרכו שבסי' א' הביא מתחלה נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר לי' למיקם בספוקייהו פי' זה הוא מדינא ואל"כ תוכל היא למונעו. מ"מ (פי' אפי' אינה מונעת) נתנו חכמים עצה טובה שלא יקח יותר מד' נשים והוא הדין דגמ' (דמ"ד). וכן מפורש בש"ע סי' ע"ו שמתחיל נושא אדם וכו' ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיכול ליתן שכו"ע לכל א' ואין יכול לכוף אותן לדור בחצר א' פי' זה תלוי בדעתן ואח"כ הביא דין העונה וכ' אח"כ לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר מד'. פי' זה עצת חכמים. ס"ס מוכח מדברי הרמב"ם וש"ע דכוונת למיקם בספוקייהו הוא שכו"ע. דמעולם דרכו של ש"ע להביא דעת הרמב"ם וכאן לא יזכיר דעתו כלל. אלא ע"כ דמפרש כוונת למיקם בספוקייהו הוא ג"כ שכו"ע. דהרמב"ם ג"כ רובא דרובא כדעת הרי"ף רבו דרבו

ויישר כחו דמר דהביא לן מרגניתא דברי בה"ג דמפורשין ככוונתי שהעתיק מפורש דאית לי' לזיינינהי שכו"ע לכל א'. והוסיף אי מעכבא עליו לאו כל כמיני' הוא אשר כתבתי דזאת היא כוונת דברי הגמ'

וכן מה שהאריך כ"ת על מה שכתבתי שיש לומר כוונת הגמ' לזיינינהו כולל כל צרכי האשה מה שמשועבד לה וכ"ת מפקפק בדבר זה גם אני מסופק בפי' זה

ויש לי עוד להוסיף דתיבת אית לי' לזיינינהי הוא כמ"ש במנחות (דע"ז) עפ"י גרסת הערוך כי היכי דלא למטי לי' זיינא פי' חסרון וכמ"ש לכל איש די פרנסתו ולכל גוי' וגוי' די מחסורה. וכן במשנה ברכות (דמ"ד) בורא נפשות רבות וחסרונם פירש"י צרכי די ספוקם והוא שכ' הרי"ף דאית לי' למיקם בספוקייהו דהא והא חדא. אך גם בתשו' הראשונה כתבתי יהי' איך שיהי' פירוש הגמרא מ"מ אני רואה שרבותינו ז"ל הסכימו דכוונת הגמ' על שאר חיובי איש לאשה

והנה הא פשוט דאפי' ל"ל לזיינינהו אין כאן אלא טענת האשה ולא שום איסור מדינא דגמ' כמש"ל מדברי בה"ג ורמב"ם וש"ע שכתבו אי מעכבא וכן הלשון א"י לעכב

ועוד יותר מזה שאפי' מה שכתבו חכמים שלא ישא יותר מד' נשים אם הנשים אינן טוענות אין ב"ד מעכבים עליו דלא הוי אלא עצה טובה כמ"ש התוס' כתובות (דף ה') ד"ה ותנשא דמה שהוא משום עצה טובה לא מיקרי עבריינא

ומה שאני מפקפק בטעם הראשון שכ' כ"ת וז"ל הנה האיש הלזה הבא לפנינו להתיר לו וכו' הנה אם נתיר לו