דברי יששכר קצח

ע"ע אחר כיון דהוא אינו ראוי לכל מלאכות שהאדון צריך

ומ"ש כ"ת בשם ס' מנחת חינוך מצוה מ"ב שכ' דאין הרב יכול לומר לעבד איני זנך ואיני נוטל מע"י דגם באשה א"י לומר כן הבעל לאשתו אף דיש פוסקים דכתובה דרבנן עאכו"כ בעבד דהוא דאו' והקשה כ"ת דהרי בגמ' אמרו כ"ש אשתו

לפענ"ד לגבי לומר לו עשה עמי ואיני זנך דלחד מ"ד יכול לומר כן לעבד כנעני ודאי דכ"ש אשתו דבעבד אף שהוא עברי עכ"פ משועבד הוא מדאו' למע"י עכ"פ וא"כ אם לא הי' כתוב בתורה כי טוב לו עמך הי' העבד משועבד למע"י והאדון לא הי' משועבד למזונותיו והי' סברא לומר דאף שהאדון אינו נותן מזונותיו אעפ"כ העבד מחויב לעשות מלאכתו. וגם אם הי' חייב במזונותיו הי' ג"כ ס"ד לומר דזה לא חלי בזה אף שזה אינו מקיים את שלו אעפ"כ הוא מחוייב לעשות את שלו אלא לפי דילפינן מקרא דכי טוב לו עמך משמע דוקא כמו שאתה נוהג עמו כן הוא מחויב נגדך מש"ה א"י לומר לו עשה עמי ואיני זנך עאכו"כ באשה שכל חיוב מע"י הוא רק מדרבנן ומע"י הם תחת מזונות א"כ שוב אין ס"ד לומר לה עשה עמי ואיני זנך כיון דלולא המזונות לא הי' מע"י כלל

עוד יותר אני מבאר אלו היו שני מקראות מקרא לחיוב עבודת העבד ומקרא לחיוב מזונותיו ואם נשתטה האדון הי' האדון פטור ממזונותיו ונכסיו אינן משועבדים לו והעבד חייב במע"י. אך ודאי השתא דאמרה התורה עמך היינו דוקא כמו שזה נוהג עמו ולא חייבה התורה את העבד אלא מדה כנגד מדה ס"ס בעבד הי' סברא לולא הקרא אבל באשה אין שום מקום לומר כן וכמ"ש דלולא המזונות לא הי' חיוב מעשה ידי' כלל

וגם פשוט הדבר דבעבד אינו חייב האדון להשכיר את עצמו ליתן לו מזונות ובאשה חייב הבעל להשכיר את עצמו למזונות אשתו וכמ"ש תוס' כתובות (דף ס"ג) ד"ה באומר בשם ר' אליהו. וכן משמע בשטמ"ק שם בשם הריטב"א דמש"ה הוי ק"ו באשה דחייב הוא לזונה אפי' כשאין לו מה שאין שייך בעבד. הגם דדבריו ז"ל צ"ע אצלי דמנ"ל בעבד אם אין לו להאדון ליתן לו מזונות דצריך לעבוד אצלו דפשוט נ' יותר לפי מה שבארנו מקרא דכי טוב לו עמך היינו שאם אינו מאכילו כלל א"צ לעבוד אצלו ס"ס מובן הק"ו באשה

אך כ"ז לענין לומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל לגבי זה שיוכל לומר לה צאי מע"י למזונותיך ודאי שיש סברא יותר לומר באשה כיון דאינו אלא מדרבנן יש סברא לומר לא ניחא לי בתקנתא ואפי' אם התקנה לטובתה ידוע שיטת רש"י כתובות (דצ"א ע"ב) דבמצוה דרבנן לא כייפינן ונהי דלא קיי"ל כן וכייפינן לי' ס"ס ודאי דכ"ש הוא דבדאו' א"י לומר כן וא"כ פשוט הדבר דכ"ש דבע"ע א"י לומר כן דבדאו' אין נ"מ בין אם הוא לטובת זה או זה. ופשוט הדבר דקראי דאם כל תי או בעולת בעל בעלייתו של בעל (דכתובות דף ס"א) אינה אלא אסמכתא בעלמא וקרא דטוב לו עמך הוא דאו' ממש ושפיר כ' המנ"ח דלגבי זה הוי ק"ו מאשה לעבד

כ' עוד כ"ת לחלק בין ע"ע לאשה דבע"ע הרי יכול הוא לשחררו וא"צ ליתן לו כלום א"כ אינו מפסידו גם קודם לכן באומר לו כן. אבל באשה אם מגרשה הרי צריך ליתן לה הכתובה, הרי באותו הירושלמי קידושין פ"א ה"ב שהביא כ"ת דאמר ר' אבהו בשטר של כסף היינו שנתן שטר מכירה לרבו בשביל כסף קנינו שקבל ממנו הא בשטר של מתנה לא סמכה דעתי' דרבי' שמא יחזור בו העבד דהא לא קבל ממנו כלום ומקשה מעתה אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו פי' בגרעון כסף שיחזור לרבו ומשני א"ל שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו ולפי דעת כ"ת היינו דאם במתנה לא סמכה דעתו דעבד שמא תבוא שנת רעבון דיהיו המזונות יקרים מדמי עבודתו ישחררו. אבל אם נתן מעות לא ירצה האדון לשחררו שלא יאבד הכסף שנתן א"כ ס"ס גם בעבד קשה לו לאדון לשחררו ולהפסיד מעותיו והוי כמו בכתובה דתקנו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אה ה"נ קשה לו לשחררו ולהפסיד מעותיו שנתן בעד העבד ואין כאן חילוק אלא שבזו נותן מעות ובזה מפסיד המעות שנתן כבר ושניהם לא לרצון לאדם שמא נאמר הרי העבד אינו מרויח בזה אך גם העבד ירויח שיוכל להשכיר עצמו לאיש אחר לזמן מסויים

גם ראיתי בס' נועם ירושלמי שמפרש דברי הירושלמי להיפוך דהאדון נותן שט"ח להעבד על עצמו דאם ישחררו יהי' מחויב ליתן להעבד מעות וזה מסתבר יותר דבכה"ג לא יהי' קל בעיניו לשחררו שיהי' מחויב ליתן לו מעות מזומנים ובאופן זה אין שום חילוק כלל בין אשה לעבד

וקושיתי מאיבעית הגמ' חמור ונעשה גמל שלא איבעיא להו להיפוך גמל ונעשה חמור מאי שתטעון על מיעוט מזונותי' וכ' כ"ת עלי וז"ל ולא ידעתי מה חפץ בזה אם רצונו להכריח מזה דיש לאשה לתבוע רק מזונות אבל לא למנוע הבעל מלעשות דבר שיתמעטו מזונותי' וע"כ אין לה למנעו מלישא אשה אחרת אף באין לו לזון את שתיהן הלא בגמ' יבמות (דף ס"ה ע"א) מבואר להיפוך דבלית לי' לזיינינהו יוציא ויתן כתובה אם בא לישא אשה אחרת והכי הלכתא וא"כ הי' לו להקשות על הגמ' ועל ההלכה וכ"ת האריך בזה. ואני אומר דשפתי ברור מללו דלדעתי אין כאן סתירה כלל דחמור ונעשה גמל שהוא מיעוט עונה וריבוי מזונות טענתה טענה אבל להיפוך ריבוי עונה ומיעוט מזונות אין טענתה טענה ע"כ הוכחתי מזה שעיקר הטענה הוא משום שאר החיובים וע"כ המניעה דאשה אחרת בהך דיבמות (דס"ה) הוא מפני שאר החיובים כמ"ש לעיל בתשו' בארוכה וא"י מה עמד כ"ת בזה

וראיית כ"ת מהך דחדושי אגודה שבסוף ס' תשו' מהר"י ווייל שכ' אהך דיבמות דבא"א לו למיקם בסיפוקייהו אין לו לישא אשה על אשתו וז"ל פעם א' בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהוא רועה זונות ופסקתי שם שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובתה אב"א קרא ואב"א גמרא וכו' קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי וגמרא הא דאמר הכא והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ובנידון זה יאבד הון וכו' עכ"ל הרי דכל מה שהבעל עושה שגורם לאבד הונו ולא יהי' לו לזון את אשתו יכולה האשה לתבוע גט וכתובה מפאת דאגת חסרון מזונותי' וכו' עכ"ל כ"ת

הנה הך דאגודה מובא ג"כ ברמ"א אה"ע קנ"ד. אבל גם מזה מוכח להיפוך דלמה כ' דוקא בכה"ג ול"א בפשוט היכי שמאבד ממון ולמה לן ההקדמה רועה זונות יאבד הון ולא מאבד הון בעצמו. אלא פשוט הדבר דמשום מאבד הון בעצמו אין לה טענה וכן משום עבירה שלו לחוד ג"כ אין לה טענה אך בכה"ג שהוא רועה זונות ויש בזה מיעוט עונתה ויש ג"כ בזה שהוא מאבד הון ע"ז יש לה טענה אב"א קרא יוכיח שהרי יעקב אבינו עשיר גדול הי' ואעפ"כ הי' מקפיד לבן על מיעוט עונה ונהי דלאו הלכה הוא מ"מ חזינן דקפידא הוי

ומפורש כ' בד"מ סי' ע"ז אות י"ג עמ"ש הטור בשם ר"מ מרוטנבערג שכ' בטענת מאוס עלי אם לא שתתן אמתלא שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה כל ממונו והוא בדברי הרא"ש פ' אעפ"י וכ' דבמרדכי פ' אעפ"י כ' אעפ"י דמאבד כל אשר לו בשחוק לא תוכל אשתו למרוד בו ומפורש עוד אח"כ ג"כ בהג"ה מרדכי סוף כתובות וכ' דדברי מהר"מ אינן חולקין ע"ז דמהר"מ ל"ק אלא דמקרי אמתלא ומ"מ מודה דא"י למרוד משום זה ואם מרדה יש לה דין מורדת וכו' עכ"ל חזינן עכ"פ דמשום מיעוט מזונות לחוד אין לה שום טענה

וברמב"ם פי"ב מה"א אם הוא עני ביותר וא"י ליתן