דברי יששכר קצז

אמרו בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר וכי כללא הוא והלא חזינן הרבה פעמים עשרה בני אדם ואין בהם אפי' חד דגמיר. ע"כ ניחא לי' לרמ"ה ז"ל לומר דה"פ ד"ת אפי' חד נמי כשר ומ"ט אמרו בשלשה משום יושבי קרנות היינו שנטעה בו שהבע"ד יסברו שהוא יודע ובאמת יהי' הוא מיושבי קרנות. ופריך א"ה אפי' תלתא נמי נוכל לטעות בהם שהבע"ד יסברו שהם לומדים ובאמת יהיו יושבי קרנות ע"ז מתרץ בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר פי' טעות כזו רחוק שיהי' שיטעו על כולם ויסברו שהם גמירי וכולם יהיו יושבי קרנות זה לא שכיח ועכ"פ יהי' אחד שלא יהי' מיושבי קרנות ויהי' גמיר. וא"כ לפ"ז לכתחילה צריך ליקח שלשה גמירי כדי שעי"כ יהי' עכ"פ אחד גמיר בלא טעות

א"כ לפענ"ד יש לומר כן ג"כ בכוונת הב"ח דלעולם אם נטל רשות ממאה רבנים א"א שיהי' בהם מגדולי ישראל וממילא די במאה רבנים לחוד. אך זה אינני כותב רק ליישב דעת הב"ח. אבל למעשה לא נשנה מדברי הב"ח והב"ש בפשיטות כיון דאפשר: דברי הדוש"ת באה"נ סלה. סימן קל. עוד להגאון הנ"ל בענין דנ"ל

הנה מ"ש כ"ת על מה שכתבתי בע"ע אפי' התנה עמו העבד או שאר מי שמכרו שלא יקח לו עבד אחר מ"מ בחלה ודאי דרשאי ליקח לו אחר דאין לו מי שיעבוד עבודתו. ותפס עלי כ"ת במ"ש שאר מי שמכרו לו מ"ט לא כתבתי ב"ד שמכרו לו דזולת מוכר עצמו או ב"ד בגניבתו אין מציאות מכירת ע"ע דהאדון א"י למכרו לאחר וכמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' עבדים ובמכרוהו ב"ד אין שייכות לתנאי הנ"ל שב"ד אין עושין אלא מה שההלכה מחייבתם והרי אין ההלכה מחייבת להתנות תנאי כזה במוכר ע"ע בגניבתו וא"כ מאין להם לב"ד להתנות תנאי כזה עכ"ל כ"ת

פשוט הדבר דיש להם לב"ד להתנות תנאי כזה במקום שהקונה איש מצומצם בפרנסתו למה לא ידאגו שמא לא יהי' לו מזונות ויצטרך עוד הפעם לגנוב או ללסטם את הבריות. ואם אה"נ שאין לב"ד לדאוג עבור העבד למה ידאגו עבור האשה

ואך מ"ש כ"ת דזולת מוכר עצמו או ב"ד בגניבתו אין מציאות למכירת ע"ע. אשתמיטתי' גמ' יבמות (דף מ"ו) הני דבי בר פפא וכו' ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למען דיהיב כרגא ומפורש בריטב"א שם דמכירת הגזבר מכירה גמורה היא וכו' הרי הם כעבדים גמורים כו' וכו' אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שיעבוד וכו' עכ"ל, הרי יש לנו עבד עברי נמכר באופן שלישי

ועוד יש להסתפק אולי אה"נ בע"ע שמכרוהו מלכות כיון שמדין המלוכה זוכה בו אפשר דהאדון יכול למכרו לאחר ג"כ מדדריש בב"מ (דף ע"ג) באנשים שאינם נוהגין כשורה לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. אלמא בכה"ג דהוא נמכר משעבוד המלכות י"ל דלא שייך בו בכה"ג הלאו דלא תעבוד בו בפרך

ומפורש יותר ברשב"א יבמות שם וז"ל ולולא דמסתפינא אמינא דישראלים נינהו. והיינו דקאמר דעבדי בהו עבידתא יתירא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ומיהו אינשי דלא מעלי הוו וכו' יעו"ש באורך. חזינן עכ"פ לדעת רשב"א וריטב"א ז"ל דבכה"ג ל"ש הלאו דלא תעבוד בו מדרשא דדרשינן ובאחיכם. וא"כ ה"ה נמי מה שהאדון א"י למכרו דהוא ג"כ מפני הלאו דלא ימכרו ממכרת עבד י"ל דבכה"ג ל"ש זה

ואמת דבתוס' סוטה (דף ג' ע"ב) כ' דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא. אבל ברמב"ם פ"א מה"ע ד"ת נ' דס"ל דלא הוי אסמכתא דכ' מפורש בדין זה דאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו כעבד אלמא דס"ל ז"ל דהלאו ל"ש בכה"ג. ועכ"פ מידי ספקא לא נפק

ומ"ש כ"ת דאם התנה עמו שלא יקח עבד אחר עליו ואם לקח הרי המעשה בטל והוא אינו עבד וזה רשאי ליקח אחר, פשוט הדבר כמ"ש כ"ת בעצמו דבכה"ג לא נקרא בטול התנאי כלל דהרי התנה עמו שלא יקח עבד אחר כל זמן שלא יצטרך ויהי' לו עבד למלאכה ואם מחמתו נצרך ליקח עבד אחר הרי הבטול אינו מצדו אלא מצד העבד

ומשכחת לה ג"כ בנתחייב ליתן סך ידוע להמוכר אם יקח עבד אחר ובודאי באונס כי האי אדעתא דהכי לא נתחייב. וה"ה בנשבע שלא יקח עבד אחר עליו ג"כ הדין כן. ומדאמרינן דהיכי דאין לו עבד למלאכתו הוא נקי מן השבועה דכי ס"ד דנשבע ע"מ שתהא מלאכתו בטלה אה"נ בנידון דידן נהי דחכמים אמרו שלא יקח אשה אחרת על אשתו כדי שלא יתבטל מחיובי אשתו הראשונה אבל ס"ס אדעתא דהכי לא גזרו באופן שלא יהי' לו אשה כלל

ומ"ש עוד כ"ת להסתפק בחלה העבד אם רבו חייב במזונותיו. פשוט הדבר דודאי חייב הוא במזונותיו דגופו קנוי לו וכמ"ש תוס' כתובות (דף ב') דהאשה שדהו של הבעל וה"נ כ' שם בד"ה לפיכך חלה דהתם חלה וברח לאחר שנתחייב לה במזונות משמע דלאחר החיוב אפי' חלתה ג"כ מתחייב וה"נ בעבד כיון שכבר נתחייב אינו נפטר מחיובו

ואף דשיטת רש"י המובא בתוס' שם שלא לחלק בין חלה קודם הגעת זמן לאח"כ ומשמע דלעולם פטור הוא מומזונותי'. דוקא בארוסה ויבמה הוא דס"ל כן משום דאין גופה קנוי' לו עדיין אבל לא בע"ע דגופו קנוי לו ודאי דחייב במזונותיו אפי' חלה. ומשום זה הארכתי בתשובה הנ"ל במה שהבאתי דברי תוס' קידושין (דף י"ז) דגופו קנוי לו לומר דמש"ה חייב במזונותיו

ומפורש בריטב"א קידושין (דף י"ז) שכ' מנין לבורח שחייב להשלים פי' בורח חוך שש וכו' י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דא"ל כי הויתי גבך מאי אהני לך דהא נהים כרסאי לא שוינא לך מפורש הדבר דהיינו שהעבד אומר לו מה עשיתי לך שברחתי ממך כיון שחליחי ואם הייתי גבך לא הי' שוה לך שתזוני משמע דאם לא הי' ברח הי' נותן לו מזונות אף בחלה

ומ"ש כ"ת דאי יכול לומר לו צאי מע"י למזונותיך גם ב חלה א"צ ליתן לו מזונות. פשוט הדבר דלעולם א"י לומר לו צאי מע"י למזונותיך והוא גזה"כ מקרא כי טוב לו עמך וז"ש בקידושין (דף כ') שלא יהא אתה שותה יין ישן וכו' מכאן אמרו הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו ואי נימא דיכול לומר לו צאי מע"י למזונותיך א"כ אם אינו שוה לא יתן לו ולמה נק' קונה אדון לעצמו אלא ע"כ דא"י לומר לו צאי מע"י למזונותיך

וכן משמע מלשון המשנה ריש השוכר את הפועלים דא"ל אפי' אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אין אתה יוצא י"ח

והראי' שהביא כ"ת מב"מ (דף י"ב) מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם וכ' התוס' דכאן ל"ש איבה דבשביל טרחתן הן אוכלים ודייק מר מינה דכשאינן עובדין אינן אוכלים ואין האדון חייב במזונותיהם. לדעתי אין כאן ראי' כלל מהתם דבחלה שלש כיון דכל זמן שלא עבד רוב עבודתו ודאי דעדיין שכר פעולתו פעולת השנים שיעבוד אצלו אוכל ל"ש איבה ולא שייך קושיתו דמר אלא בחלה כל שש וה"ה בחלה ארבע דהוי כחלה כל שש אז יש שוב נ"מ באם אינו עושה כלום אה"נ דאינו מעלה לו מזונות דהתם כיון דחייב להשלים שוב לא הוי באותו זמן כעבדו כלל אלא בעושה מעשה מחט דאינו חייב להשלים אז ודאי דחייב במזונותיו ואז שוב לא שייך איבה דס"ס אומר בשביל טרחו הוא אוכל. וס"ס בין בחלה שלש בין בחלה שש ועושה מעשה מחט דלדברינו הוא חייב במזונותיו ומ"מ א"י למנעו מליקח