דברי יששכר קצו

הזכיר זאת בתקנתו. וכבר כתבתי שהרמב"ם כ' שמעיקר הדין אין ראוי לב"ד להשביע ואף שהגאונים ז"ל תקנו במה דתקנו במה דלא תקנו הבו דלא לוסיף עלה. ולמה נחדש עתה גזירה חדשה שנראה לכאורה ללא צורך דס"ס הוא נשבע שיתן. ולדעתי הוא דבר ברור

וכן אין בזה ענין לסדור בע"ח. דכ"ז שייך בזמן שחייב לשלם הכתובה אבל השתא שא"צ עוד לשלם ואינו בע"ח לה היכן מצינו חומרא כזו אשר לא שערום אבותינו

מ"ש כ"ת עפ"י ת' רעק"א החדשות מ"ד שההשלשה תהי' באופן כזה שכל זמן שיתבעוהו קרובי האשה או ב"ד צריך אז לסלק כמה שיהי' לו כפי אשר תשיג ידו כולו או מקצתו. והנה כ"ת רצה להגביל איזה סכום וכ' סתם שיעור כ"ה רו"כ ובאמת הנוב"י מה"ת חחו"מ י"ד כ' שם שיש שרצו לומר עפ"י דברי הגמ' חולין (דף פ"ד) דחמשים זהובים הוי הרחבת גבול והוא ז"ל המציא חשבון גדול. אך יש לחלק דשם מחשב שיעור כי ירחיב וכאן די בשיעור קטן

אך בכוונה לא רציתי להחמיר עליו כולי האי כי אם נחמיר עליו ביותר יש לחוש שיבוא לידי איסור כי לאו כו"ע מדקדקין כולי האי וניחא לי לדעתי שלא להטריח עליו ביותר אך אעפ"כ כיון דנפיק מפומי' דרעק"א ז"ל וכ"ת עומד בדבר זה הנני, מבטל דעתי והוספתי בסעיף ב' בזה"ל ליתן וועקסיל על כתובה ות"כ ונדוניא שלה לבטוחות שישליש תיכף כאשר תשיג ידו כפי פקודת הב"ד עליו

גם מ"ש כ"ת דהוועקסלין צריכים להיות באופן שמועילים עפ"י חוקי הממשלה. יישר כחו שדואג לתקנת בנות ישראל וכן ראוי לו. אבל באמת מעולם כשאני מקבל דבר לשלישית הנני מתאמץ בכל כחי שיהי' באופן המועיל עפ"י חוקי הממשלה. ובכוונה דקדקתי שישליש וועקסיל (בל"א) ולא חילוף כתב כמ"ש הנוב"י דהיינו באופן המועיל בדיניהם להקיפוח גמור. ופשוט הדבר דלפי הנהוג עכשיו כמעט כל וועקסיל על סכום קטן טוב יותר ממשכון שצריך שמירה ביותר וקשה למכרו וע"י וועקסיל כל איש שהוא בגדר אדם שעוסק בישובו של עולם הוא בטוח. והנה לפי פרטי ההיתר המוזכרים לעיל בת' קכ"ח] כבר די ומה לעשות עוד

והנה כ"ת העתיק דברי תשו' נוב"י מה"ת ת' ק"ד משם יראה שני דברים שהם ראי' לדברי הנ"ל. חדא דהנוב"י לא חייבו לישבע שבועת אין לי על לשעבר אלא שישבע ליתן כאשר תשיג ידו. והלא בחו"מ צ"ט הלוה נשבע על לשעבר ועל להבא ולמה בכאן לא הצריכו לישבע על למפרע ובע"כ צריך לדעת הרב ז"ל לחלק בין הנושאים דשם בנכפה הי' ספק לרב ז"ל בעצמו אם חייב הכתובה והרא"ש בעצמו לא הזכיר השבועה אלא הרב ר' יצחק ז"ל החמיר מדעתו אולי חומרא בעלמא הוא ולא מן הדין אלא מצד פשר

ועוי"ל קצת דהתם במלוה החוב הוא מכבר אבל הכתובה השתא הוא דנתחייב ודי אם ישבע מכאן ולהבא. אך כ"ז אינו שוה לי והעיקר אצלי הטעם כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכן העתיק דבריו הטור הטעם מפני שלא תנעול דלח בפני לווין והדבר פשוט דלפי מ"ש הרמב"ם דהי' בזו השבועה איסור מפני לאו דלא תהי' לו כנושה איך יכלו הגאונים להתיר האיסור ע"כ דייק רבינו ז"ל מפני נעילת דלת פי' לא מפני תקנת המלוה דזה גופא הוא שאסרה התורה אלא מטעם אחר והוא תקנת הלווין. וכעין שאמרו בגמ' גיטין (דף ל"ו) שראה הלל שנמנעו להלוות ועוברים עמ"ש בתורה פן יהי' דבר עם לבבך בליעל היינו מפני בטול התורה וכ"ת הרגיש בזה אלא שקיצר בטעמן של דברים. ולפמ"ש ניחא דהכא ל"ש זה ע"כ שוב האיסור במקומו עומד ואסור להחמיר עליו עוד יותר

עוד ראי' שני' יראה כ"ת דהנה אותה השבועה דלהבא שהזכיר הנוב"י יראה דהצ"ץ לא ס"ל כן דאל"כ למה תקן להתפשר עמה על כתובתה פשר זה מה טיבו דלעולם צריך להיות טובה לזה ולזה ואם כדברי כ"ת הלא כל מה שיש לו ס"ס הוא מחויב ליתן גם בלעדי הפשר ועל הנשאר ישבע שאין לו וכשיהי' לו יתן וא"כ מה תרויח בזה במה שפוטרתו הלא טוב לה בלא הפשר ובזה הפשר הוא ירויח שיצא פטור והיא לא הרויחה. וע"כ מוכח דהרב צ"צ חשש שמא באמת יש לו ויטמין ולא יגלה לנו ולהשביעו לא ניחא לי' לא על למפרע ולא על להבא ע"כ הסכים שיתן כל מה שיש לו ויפטר ממנה ודבר זה תקנה גם לה

וגם הלא כ"ח שפיר חזי בת' רעק"א הנ"ל שלא הצריך שבועה זו ולמה לנו לומר דהצ"צ וחרעק"א חולקים על הנוב"י בזה. אלא פשוט לפענ"ד דאין כאן פלוגתא אלא דהנוב"י מיירי היכי דיגרשה עכשיו אבל היכי שאינה מגרשה עכשיו אלא מפני התקנה די בהשלשת הוועקסיל לחוד וכמ"ש תרעק"א ואנחנו הוספנו להחמיר עליו עוד באיסור נדר על בשר ויין באם יעלים ודי בזה. ולא נוסיף בחומרות כאלו במה שקרוב בעיני שלא יקיים ונביא אותו לידי מכשול ח"ו ודי לנו במה שהחמירו האחרונים ז"ל וכולי האי ואולי

עוד ראיתי בת' מהר"מ מרוטנבערג בד"ה תקנות רגמ"ה בין שהוא במדנה"י וכו' כ' וז"ל והאשה תובעת מזונות וכו' יחרימו כל היודע משלו וכ"ש כשהבעל בעיר שיקב"ח שאין לו כלום. וקרוב שאין שם אלא חרם סתם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מלוה ה"ב אבל מחרימין ע"ז שיש לו ואינו נותן לבע"ח וזה הי' אף קודם תקנח הגאונים וזה ס"ל לרגמ"ה דאף עכשיו הוא כן. וס"ס אפי' בכה"ג שהי' חייב מפורש בתשו' ההוא דהי' די בקב"ח לא בשבועה. וא"כ מה לי חרם או נדר עד"ר בבשר ויין וכן נאה לנו במה שהוא על משך זמן ארוך שלא להרבות בחרמות וכל בית ישראל ברוך יהיו

גם נלע"ד להלכה דמ"ש הב"ח קבלה בידו שיציע הדבר לפני גדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבני והזכיר ג"כ גדולי ישראל. ודבריו בזה תמוהים דהמעיין בת' ר"מ מר"ב ובכלבו לא הזכירו גדולי ישראל אלא מאה רבנים או מאה אנשים. עוד יותר תמוה דהב"ח הביא תחלה דעת הרמ"א בהג"ה שו"ע להקל בנשתטית וכדומה שא"צ כלום וע"ז כ' מיהו ראיתי מרבותי קבלה וכו' שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר זה ויחתמו ע"ז מאה רבנים על אותה ההסכמה. והדבר תימה דבגוף התקנה אינו נזכר גדולי ישראל. ובזה אחרי שיש מקילין שא"צ כלום יוסיף עוד הב"ח בחומרא גדולה מן הדין

ע"כ לולא דמסתפינא הייתי אומר שיש כאן ט"ס וצ"ל או יחתמו ע"ז מאה רבנים היינו שהקיל בנשתטית או שיציעו לפני גדולי הדור ויתירו בלא מר"ב אלא שיסכימו כשיטת רמ"א דבכה"ג לא תקן רגמ"ה או אם לא ירצו לעשות השתנות יחתמו ע"ז מאה רבנים

וראי' לדברי שכן הוא שלא נתכוין הב"ח לשני החומרות. שהרי בתשו' הב"ח צ"ג הביא בעצמו אותו הדין ושם הי' נ"מ למעשה ולא הזכיר כלל גדולי הדור אלא כ' סתמא וז"ל דמן הדין לא הי' צריך הסכמה מרבנים אחרונים ע"ז כי היכי דמהר"מ הי' מתיר החרם ליבמה בבית דינו לחוד אלא שאין דעתי מסכמת כלל בנשתטית להתירו לישא אשה עלי' אם לא שיסכימו מר"ב ויחתמו בכת"י ע"ז כמו שנהגו רז"ל ותו לא מידי. הרי לפנינו שלא כ' דעת גדולי הדור ושם הי' למעשה. אלא פשוט כמ"ש דשם בב"ח חדא מתרתי נקט. אך בודאי למעשה לא נוכל לומר כן כיון דהב"ש העתיק דברי הב"ח בלשון זה

עוד נ' קצת ליישב דברי הב"ח הנ"ל במה שהוסיף על ל' תקנת רגמ"ה ובמה שסותר לכאורה דברי עצמו למ"ש בתשובה. עפ"י מה שנלפע"ד בישוב דעת הרמ"ה המובא בטוח"מ סי' ג' שהצריך תלתי גמירי והלא בגמ' ריש סנהד' (דף ג') אמרו בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר משמע דדי בחד גמיר

ואמרתי לפע"ד ליישב דקשיא לי' לרמ"ה בפשטות לשון הגמ' דחששו בתחלה ליושבי קרנות ואח"כ