דברי יששכר קצה

אותם שלא להשקותם שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידים ונ' דאה"נ למ"ד הראשון אף ששתו היין ובזה לא חטאו וא"כ י"ל דהוו כאנוסים אעפ"כ כיון שהם גרמו לזה לא הוו אנוסים והי"א שאומר שצוה אותם שלא להשקותם אה"נ דס"ל דגם בכה"ג הוי אונס

ועי' נדה (דף ל"ו ע"ב) לידה אין לך אונס גדול מזה ואף דלידה היא גרמה לזה ואה"נ תי' קמא דהתם דלידה לא הוי אונס אה"נ משום דגרמה בעצמה

ויש עוד לומר דתלי בדברי הנמוקי יוסף סוף מכות בענין לבישת הכלאים אעפ"י שאינו עושה מעשה כיון שמתחלה עשה מעשה והשתא שוהה כדי לפשוט וללבוש חשיב מעשה וכ"כ הכ"מ פ"י מהל' כלאים בדעת הרמב"ם דבכה"ג חשיב כעושה. וכבר תמהו למה פסק ז"ל לענין ב"י דאינו חייב אא"כ קנה חמץ בפסח דאל"כ הו"ל לאו שאב"מ הא ס"ס עשה מעשה בשעה שקנאו קודם הפסח. וע"כ דיש לחלק בין עשה מעשה בזמן האיסור לעשה בזמן ההיתר דאז לא מצרפינן המעשה. ה"נ י"ל לענין האונס דאם המעשה שהביאו לידי אונס עשה בזמן ההיתר חשיב כאנוס וזה הטעם דבלא סמוך לוסתה נחשב אנוס אף שהיא הביאה לידי האונס משא"כ בסמוך לוסתה דהוי בזמן האיסור הוי קרוב למזיד ועכ"פ לא הוי אנוס וצ"ע עוד בזה

אך ס"ס נהי דודאי אסור לו להביא את עצמו לידי אונס מ"מ אין זה ענין לנידון דידן דמתחלה נשאת לו אדעתא דהכי והכל יודעים שבידו לגרשה בע"כ וחכמים הוא שתקנו כתובה ואפי' אם נימא דכתובה דאו' הכל רק אם יש לו ואם אין לו די לנו שתשאר חוב עליו וכמ"ש מתחלה דאין מעכבין שום דבר בשביל החוב וכמ"ש הרמב"ם שזה מנהג העמים ולנו אסרה התורה משום לא תהי' לו כנושה ואינו מחדש עתה החוב אלא תיכף בשעת הנישואין נתנו אדעתא דהכי ואין לו עליו כלום אלא אם יהי' לו ואם נעכב משום הגירושין מבטלים בזה רצונו של הבעל ומשנה שלימה שנינו הבעל מגרש לרצונו ועוברים על לאו דלא תהי' לו כנושה

ומה שפלפלתי בענין שטר העל"ג אי כגבוי דמי שפיר נ"מ לנידון דידן דס"ס האשה הזאת אם זה לא ישא אחרת אין לה עליו שום תקופות ושום בטוחות ועתה היא בטוחה ע"י נדרו ושט"ח שלו דסתמא דמלתא לענין סכום כזה הוא בטוח שהוא אדם שעוסק במלאכה ואינו הולך בטל ע"כ בודאי ע"פ שכל האנושי עשינו לה טובה ובודאי יעשה כל שיתן לה. ואין אנו דנין אלא לענין התקנה של רגמ"ה שהצריך להשליש מזומן או משכונות וע"ז אנו דנין אי שטר חוב כמשכון או לא. ואימתו של רגמ"ה תבעתני מלעבור גזרתו הקדושה ע"ז אני דן כיון דשטר העל"ג כגבוי דמי שטר חשיב כמשכון ונתקיימה התקנה

והנה ראיית הטו"ז ודאי שהיא ראי' טובה מדחזינן בחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח ועובר על לעולם בהם תעבודו משום שצריך לישא אשה עאכו"כ דלא חל חדר"ג במקום שצריך לישא אשה והוסיף כ"ת דלפ"ז מוכח ג"כ דמקבלת שט"ח כמו דהתם כותב לו שטר. וכבר הודעתי לכ"ת ע"י השליח שהם דברי תשו' מהרי"מ פדואה. ולפי שהזכרתי בתשו' הנ"ל שכן דעתי לא חשתי לבאר ראייתי

ומ"ש כ"ת להעיר ע"ז דמשום זה אמרו במשנה (דף מ"א ע"ב) לא תהו בראה ולא אמרו משום מצוה דפו"ר משום דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך ולא תהו בראה הוא משום ישוב העולם וזה נוגע לכל. והעיר ע"ז דלפ"ז א"כ אשה מחויבת על שבת דאל"כ שוב לא יהי' הדין כן בחצי' עבד של אשה. וא"כ בנידון דידן בנשתטית דאינה בחיוב מצות למה תפסיד זכותה משום מצותו. הגם שבגוף הסברא דברי כ"ת נחמדים. אבל באמת פשוט הדבר כמ"ש הרמב"ם פי"א מהל' נחלות הי"א דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וגובין מהם צדקה וכ' הכ"מ שני טעמים. א' דסתמא דמלתא ניחא לי'. וב' דנכסיו משועבדים למצוה וה"נ דכוותה

ועוי"ל כמש"ל דהכל הוא, מתנאי הכתובה שע"מ כן נשאת לו בתחלה שאם לא ההי' ראוי' לאישות שיקח אחרת עליה. ואדרבה אם הי' לה דעת הי' מוטל עלי' לראות שיהי' לו כל עניני אישות וכמו שמצינו בשרה אמנו שאמרה בא נא אל שפחתי וכן ברחל ולאה שנתנו בעצמם השפחות ליעקב היינו שהדבר מוטל עלי' כיון שהוא מעוכב מחמתה

ואדרבה התם בחציו, עבד וחציו ב"ח הוא דקשה וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך דזה האדון בעל החצי עבדות אינו גורם כלל דמצדו הי' עבד וראוי לעבדות וליקח שפחה וההתחדשות נולדה מצד השני. אבל הכא הרי כל החסרון שהוא מבקש אשה הוא ממנה. ואה"נ בזה אני מיישב לשון המשנה שהוסיפה והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר שנאמר לא תהו בראה וכו' דהיינו כמ"ש תוס' חגיגה (דף ב') בשם הירושלמי דמ"ק דעבד מצווה ג"כ בפו"ר ודייקו לה מלשון המשנה שאמרה והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר היינו שהוא מצד ישובו של עולם וכל מי שהוא בגדר קצת מצות ישראל מחויב בה. ואה"נ משו"ה הוכרחה המשנה להוסיף זה דלולא כן הי' אותו האדון אומר זיל לא מיפקדית דמצדי פטור אתה וכיון שכל החיוב של העבד הוא מצד החירות שבו הי' הדין לכוף את מי שעושה אותו בן חורין ולא לזה האדון להפסיד ולבטל מצותו. אבל השתא דגם מצד העבדות מחויב הוא בפו"ר מפני ישוב העולם א"כ גם על האדון אשר מצד העבדות מוטל לסייעו למצוה זו ואף שהעכוב אינו מצדו. עאכו"כ בהאשה הזאת שכל העכוב הוא רק מצדה ודאי דהחיוב עלי' לסייעו בכל מה דאפשר

ואין נ"מ בין הוא משום שבת או מצד הרהור דהעיקר הוא מי שהוא גורם הקלקול מחויב לסייע בתקונו ומי שאינו גורם הקלקול ואינו מצווה על התקון אין מוטל עליו. וכעין מ"ש בגמ' ב"ב (דף ח') רבנן ל"צ נטירותא

ומה שחקר כ"ת בענין, ספק. פשוט לדעתי לשון הגמ' והוא דאית לי' לזיינינהו היינו דודאי לן דאית לי' אבל בס' מעכבת. אך בסתם איש שמרויח למזונותיו והוא בעל פרנסה בצמצום. י"ל דאה"נ דחשיב אית לי' לזיינינהו ואעפ"כ לא חשתי לכתוב בזה. כי לדעתי אפי' בלית לי' לזיינינהו ג"כ מותר מדינא דגמ' וכמש"ל

ומ"ש כ"ת דנכון להצריכו שבועת אין לי. שבועה זו למה הא מדינא דגמ' אין משביעין כלל שבועת אין לי ושבועה זו אינה אלא תקנת הגאונים וכ"ז מפני שחשו הגאונים שמא אדם זה יש לו באמת ואינו רוצה לשלם וכיון שהוא מחויב לשלם ע"כ תקנו עליו הגאונים שבועה זו כדי שיודה ויתן עתה. אבל האיש הזה הלא עתה אין צריך ליתן כל מאומה רק החיוב שאנו מחייבים אותו ליתן הכתובה הוא רק כדי שאם תשתפה תהי' הכתובה מזומנת בידה וכיון שס"ס עתה אינו חייב כלום למה נתחייבו עתה שבועה זו הלא די לנו במה שאנו משביעים אותו על להבא. ויעי' חו"מ צ"ט ס"ד והוא מלשון הרמב"ם שמי שהוחזק שאין לו גוערין בהתובע שישבע לו ומדינא דגמ' באלמנה שנודרת ליתומים היתה נודרת על להבא שתודה. אך ברא"ש שם פ' השולח ומובא באה"ע צ"ו סכ"א דיש נמנעים מלהשביעה בכה"ג על להבא וחמירא יותר על לשעבר וידוע דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' שבועות (דף מ"ו ע"ב) ונהי דהתם יש מחמירין זה דוקא באשה שחייבת מדינא דגמ' עתה לשבע. אבל זה האדם שבא לפנינו שעדיין אינו חייב כלום ואולי לא יגיע לידי חיוב לעולם ואדרבה אם יש לו מסתמא יהי' לו ג"כ בשעת הגירושין כשתרפא וחיוב ההשלשה הוא רק מפני ספק שמא יתחייב ולא יהי' לו. ע"כ להוסיף שבועת אין לי הוא חומרא על חומרא אין ס' שבכה"ג לא תקנו הגאונים. ורגמ"ה לא