דברי יששכר קצד

דהי' כתובתה ת' דינרין דחייבו ר"ע ליתן לה כל הת' דינרים ראי' לשיטת הרשב"א דא"י לגרש עד שיתן לה כל הכתובה. תימה הרי הי' לו ובכה"ג כו"ע מודים דחייב ליתן והנשאר אה"נ שנשאר עליו חוב וכמ"ש בגמ' לומר שאין מקרעין שטר כתובתה ואדרבה לשיטת הרא"ש ראי' מפורשת מכאן [כמ"ש בתשובתי הנ"ל] וקושיא על הרשב"א דהרי ר"ע צוה עליו לגרשה וליתן לה כתובתה וכמ"ש בריטב"א שם ופשוט הוא דלא ניתנה כתובה לגבות באופן אחר וע"ז אמרו בגמ' שאין מקרעין שטר כתובתה היינו דלעולם מסדרין לבע"ח אלא שאפי' אם ירצה שלא לסדר כדי שיפטר ס"ס אין מקרעין שטר כתובתה והל"ל שלא יוכל לגרשה עד שיתן כל הכתובה אע"כ ש"מ דלעולם ס"ס יוכל לגרשה ומה שיש לו יתן לה והנשאר יהי' עליו חוב וקשה מכאן על הרשב"א

כן מ"ש כ"ת לראי' מן הירושלמי דריש המדיר דאמר כיון שהוא עתיד לגרשה וליתן לה כתובתה ולמעט ממזונותי' כמי שאין בו חוב דמשמע דע"כ צריך ליתן לה כתובה מקודם ואל"ה לא מצי מגרש לה. גם בזה אני תמה אה"נ למה לי' להירושלמי כלל למינקט דין זה וכי דיני כתובה וגיטין אתו לאשמועינן הכא הא עיקר הכוונה רק לומר שיכול לגרשה ולהפטר ממזונות ואותו הדין טפל להכא וכן הי' צריך לומר שיגרשה ויחתמו עדים על הגט. אלא לענ"ד עיקר כוונתו לומר דמה יועיל בגט ס"ס אם לא יתן לה הכתובה הלא עדיין חייב הוא במזונותיה וכדעת הירושלמי שמביא הרי"ף בפ"ק דב"מ ע"כ אומר הירושלמי שיגרשה ויתן לה כתובתה ואז יפטר ממזונותיה

ומה שמקשה כ"ת על הירושלמי הנ"ל דפריך וכי נודר אדם שלא לפרוע את חובו הלא מזונות אלו כשלא נתן הכתובה אינן אלא דרבנן ועל דרבנן ידע הירושלמי גם בתחלה דחייל הנדר. ומזה הוכיח כ"ת דאינו מגרשה עד שנותן לה הכתובה א"י מה הועיל כ"ת בזה הלא כתובה קיי"ל ג"כ דאינה אלא דרבנן. ואפי' למ"ד כתובה דאו' מאן יימר דגם העכוב הוא דאו' דלמא מדאו' א"י לעכב שום דבר וכמ"ש, הרמב"ם רפ"ב מהל' מלוה לענין שבועת אין לי דמדאו' אין משביעין אותו שהוא מנהג העמים ואנן אין משביעין מפני הלאו דלא תהי' לו כנושה וכ"ז הוא רק תקנת חכמים ומשום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנו כן ואלמוה לשעבודא. וה"נ מה שהצריכו מזונות הוא בכלל זה דס"ס תהא קלה בעיניו להוציאה ואה"נ משום זה אלמוה שלא יהא חל הנדר. וזאת היתה ס"ד דירושלמי דהנדר אינו חל משום זה. וע"ז תירצו דמזונות אינו אלא דרבנן היינו דהוא תקנה בעלמא ולא אלמוה לשעבודא דדוקא כתובה דהוא אותו דבר בעצמו דאם לא יתן בטלה אותה התקנה, בעצמה. משא"כ מזונות אי נימא דהוי דרבנן אינה אותה התקנה בעצמה וע"ז חייל שפיר הנדר

וכן נמי מה שהעיר כ"ת מדברי הירושלמי כתובות פי"א ה"ג [והוא ג"כ במדרש רבה בראשית י"ז ופ' בהר ל"ד] בעובדא דר"י הגלילי דאמר פורנא רב עלי דדייק כ"ת דהוא ע"כ מפני הכתובה דאי מ' מזונות הרי ס"ס הי' מפרנסה אח"כ וע"כ דא"י לגרשה אם אינו נותן לה הכתובה פשוט הדבר ג"כ יוכל להיות מפני המזונות שהי' ירא שלא יהי' בכחו לפרנס את שתי הנשים והרי אה"נ מתחלה לא זן אותה עד שנודע לו שנשאת לסנטורא דמתא שהכה אותה ורחם עלי' משום מבשרך לא תתעלם ואין מזה ראי' שהי' לו בשעת גירושין ודלמא אח"כ נתעשר במקצת או שבע"כ צמצם מזונותיו. או שעכ"פ לא הי' צריך לפרנסה אח"כ כאשה שנאמר בה עולה ואינה יורדת עמו. וי"ל ג"כ כמ"ש כ"ת בעצמו דזה לא הי' כבוד לר"י הגלילי שישאר בע"ח לאשה רעה כמותה שתתבענו אח"כ בדינא ודיינא וס"ס לא יתפטר ממנה בלא בזיון

ומה שהאריך כ"ת לתמוה על שיטת הרא"ש דיכול לגרשה והכתובה תשאר חוב איך מותר להכניס א"ע לידי חיוב שלא יוכל לקיימו ומדמי לה לכוי דאין שוחטין אותו ביו"ט לפי שלא יוכל אח"כ לכסות את דמו. והביא ראי' ממה דאיצטריך קרא ביבמות (דף נ"ד) לחייב על ההעראה ת"ל מדהאשה חייבת דאי ס"ד דהחיוב הוא רק על גמר ביאה א"כ למה האשה חייבת הרי בגמר אנוסה היא דיצר אלבשה כמבואר בכתובות (דף נ"א). וע"כ צ"ל אף אם נימא דהעראה מותרת, ס"ס אין האשה נחשבת אנוסה כיון שהביאה עצמה לידי אונס זה והביא ג"כ ראי' מדברי ת' הריב"ש ת' קע"א בד"ה אבל בהוליכן לגדודי חיות ולסטים אין זה אונס

גוף החקירה בזה הנני להוסיף על דברי כ"ת הרי בשבועות (דף י"ז ע"ב) באינו סמוך לוסתה אנוס הוא ובסמוך לוסתה ל"ה אנוס והתם בשני האופנים הם הביאו עצמם לידי כך אלא דבזה הו"ל לאסוקי אדעתי' ובזה לא הו"ל לאסוקי אדעתי'

ועוד יותר כתבו בשם האגודה דאונס ביום אחרון ל"ח אונס דהו"ל לאסוקי אדעתי' ולא להמתין עד יום אחרון וראיתו מהך דגיטין (דף ע"ד ע"ב) בראשונה הי' נטמן יום אחרון וכו' והלא הי' אונס ועי' רמ"א יו"ד סי' רל"ב שמביא בזה שתי דעות הנ"י והאגודה במי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד וכו' או בשחרית וכו' ואם לא עשאיהו מיד כי אמר יש לי פנאי ושכח או נאנס אח"כ י"א דמקרי אונם וי"א דלא מקרי אונס

ולדעתי י"ל דלא פליגי כלל דהנמוקי יוסף כ' שם וא"ת אמאי מחייבינן לי' טפי מנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' דפטור מד' דברים ותי' דהתם כבר שיער בכח זריקתו דלא לזרוק טפי וכי זרק ד' קרוב לאונס הוא. אבל הכא שלא שמר גחלתו מרוח מצוי' וכיוצא בה פושע הוא והלכך ל"ד נמי להיתה אבן מונחת בתיקו וכו' דהתם לא מצי למימר אפי' תחלתו, בפשיעה כלל דאי בתר שעת הנחה אזלינן כיון שיכול להזהר בה בההיא שעתא לאו פושע הוא ואי משום שכחה אנוס הוא לגבי שכחה וכו' אבל הכא גבי רוח מצוי' פושע הוא וחייב וכו' ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור שמי שלא התפלל וכו' מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן וכו' וכן מי שנתחייב לחברו בשבועה שיתן לו מעות ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי והולך לעסקיו ושכח עד שעבר היום ה"ז כאנוס עכ"ל

נראה דתמצית החילוק הוא בין דבר שבידו או לשאינו בידו דאם סמך עצמו על דבר שבידו אף שנעשה אח"כ אנוס הוי כנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דשיער בכח זריקתו דלא לזרוק ד'. אבל בדבר שאינו בידו ל"ש לומר דסמך עצמו והוי פושע וממילא בנשבע שיתן לחברו מעות ואומר יש לי עוד פנאי יש נ"מ בין אם יש לו להנשבע אותן המעות ודאי דלא הוי פושע דאינו מחוסר רק מעשה הנתינה וזה הוי בידו אפי' שכח אח"כ אנוס הוא. משא"כ אם לא הי' בידו אותן המעות ועליו הי' עוד לטרוח ולהשיג בהלואה מה שיוכל להיות שלא יהי' לו ודאי דבכה"ג הוי כדבר שאינו בידו וממילא אם נאנס אח"כ הוי פושע. וא"כ בהאי דאגודה דנטמן ביום אחרון זה הפודה הי' פושע דהו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יהי' נטמן והוי כי האי דנמוקי יוסף גבי רוח מצוי' ובכה"ג מודה גם הנמוקי יוסף דהוי פושע

ס"ס חזינן דהיכי דהו"ל למיחש שמא יהי' אנוס ולא תש ודאי לכו"ע לאו אנוס הוא ואפי' היכי דלא גרם האונס עאכו"כ היכי דהוא גרם על עצמו שיהי' אנוס ודאי דבכה"ג לא נקרא אנוס (ויש לעיין ביר בירושלמי פ"א דר"ה ה"א שמרהו שלא יבוא לידי בל ילין וכן שלא יבוא לידי בל תאחר]

ויש לפרש בזה דברי המדרש פ' בלק ויחל העם לזנות וכו' יש מעיינות שמגדלות גבורים וכו' ומעיין שטים של זנות הי' וכו' וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יינם של נכרים וכו' מיד משקהו היין ובוער בו השטן הי' נשטה אחרי' שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וי"א בלעם צוה