דברי יששכר קצג

דאין לנו לעכב ההיתר בשביל זה. ועוד דלמא כיון שאינו מגרשה, אין כאן עדיין גביית כתובה כלל. ועוד דאין זה ברור לתבוע עבורה דדלמא אם היתה בת דעת והי' בה מום גדול כזה היתה היא בעצמה מתרצית בכך שהיא בעצמה לא היתה רוצית לעגנו אחרי שא"א לו לדור עמה ואין לו לתת כתובתה עכ"ל כ"ת

לא ברירין לי דבריו דכיון שהדין הוא אם טוענת האשה למנוע אותו מלישא אשה מפני חיוב מזונותי' ע"כ דטובה הוא בשבילה מניעת נשואים שלו ודינא קאמרה א"כ ה"ה דאנו טוענים זאת עבורה כל מה שהיתה יכולה לטעון, ומה נ"מ אם טוענת בפירוש או שאנו טוענים עבורה

גם מ"ש כ"ת בטעם הב' משום דבמקום מצוה ל"ג רבנן ג"כ לא ברירא. ל"מ התם דבכ"מ אמרינן כן דל"ג במקום מצוה אך ה"מ במקום שאינו הפסד ממון לשום אדם רק גזרה דרבנן לחוד. אבל במה שהוא היזק לשום אדם ל"ש לומר במקום מצוה ל"ג וה"נ אית לה למימר גרשני ותן לי כתובתי ומה לי במצוה דידך

ומגמ' דידן ראיה דהא הוא אומר איזל ואנסב אחריתא ואבדוק נפשאי והוא רוצה לקיים המצוה דפו"ר ולגבי דידי' נאמן הוא שמכוין לשם מצוה ולמה מונעים אותו אע"כ דהיא אומרת מה לי למצוה דידך וה"נ דכוותה

ועיקר הטעם דאמרי' בכ"מ במקום מצוה ל"ג היינו משום דלעולם אמרי' עשה דוחה ל"ת. וא"כ כיון דאם היתה המצוה והאיסור ביחד היתה המצוה דוחה האיסור ה"נ דכוותה בסתמא וכ"ז במקום שאינו נוגע הפסד לשום אדם אבל בכה"ג דאין המצוה דוחה הפסד ממונו של אחר כמ"ש ז"ל לענין לולב הגזול דל"א דמצוה דלולב דוחה ל"ת דגזילה משו"ה ל"א ג"כ במקום מצוה ל"ג בכה"ג

כן מ"ש כ"ת בהיתר השלישי דבמקום איסור אינו חייב לזון את אשתו שעי"כ יבוא לידי הרהורים וראיית כ"ת מתוס' כתובות (דף ז') דשרי למיבעל לכתחלה ביו"ט והקשו מדאסור לכבות הנר משום בעילה ותי' דדוקא בבעילה ראשונה והקשה כ"ת הא בכל ביאה איכא מצות עונה וע"כ כיון דעונה לא הוי אלא משום האשה אמרי' דבמקום איסור אינו משועבד

לפענ"ד אין משם ראי' כלל. דהתם הרי יש לו זמן אח"כ ולאו צורך הוא לחלל יו"ט ואדרבה הרי קיי"ל דחייב לפקוד אשתו כשהוא יוצא לדרך ודעת רוב הפוסקים וכן דעת השו"ע קפ"ד דאפי' סמוך לוסתה מותר בתשמיש ואינה אלא משום מצות עונה. חזינן דאפי' במקום איסור חייבוהו במצות עונה וע"כ דטעם התוס' דאינו מבטל העונה אם לא יקיים דוקא היום דאפשר למחר. וביוצא לדרך כיון דא"א לקיים למחר מותר וה"ה בבעילה ראשונה הוי כתובתה היום מדפטרינן לי' מק"ש

ובאמת יש לתמוה מכאן על הנוב"י מה"ת ת' קי"ז דאוסר בכלות הטובלות סמוך לוסתה וכ' דאפשר בפעם אחר ורק ביוצא לדרך התירו דא"א בפעם אחר הרי מתוס' דהכא משמע דבכה"ג ל"א דאפשר בפעם אחר וס"ס אין מכאן ראי'. ואדרבה מהך דלפקוד אשתו סמוך לוסתה ביוצא לדרך משמע דאפי' במקום איסור יש מצות עונה

ואפי' לדעות האוסרים שם בתשמיש. היינו משום דאיהי גופא לא ניחא לה באיסור. וגם משום דהאיסור יש גם עליה ממילא ס"ל דליכא בכה"ג חיוב עונתה ודמיא למ"ש בכתובות (דף מ') אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכמ"ש שם תוס' ישנים דאין לה לעבור משום עשה דידי' אבל בכה"ג דהיא אינה עוברת בשום איסור מאן יימר דאיסורו פוטר חוב שהוא חייב לה. ומה גם דאין זה איסור ברור דשמא לא יהרהר. ולדעתי מחוורתא כדשנין מעיקרא דלאו משום מצוה ולאו משום איסור אלא דהוה כקונה עבד לשמשו ופועל לפעולתו ואף שנאנס העבד איהו מה עביד והוא צריך עבד למלאכתו ואין לו ולמה יעכב עליו

ומה שהשיג כ"ת עלי במ"ש דלשיטת הרא"ש ודעמי' חייב במזונות כל זמן שאינו משלם כתובתה וממילא ל"ק מהנך דוכתי דפריך התשב"ץ דס"ס רעה הוא אשר לא יוכל לצאת ממנה שיצטרך ליתן לה מזונות. וכ' כ"ת דס"ס מהך דגיטין (דף נ"ח) שמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך מה הועלתי בזה, שחייב ליתן לה מזונות הלא כמו שיכול לגרש והכתובה תשאר חוב הלא יוכל לגרש והמזונות ישארו חוב כיון דס"ס אסורה עליו. אפרש שיחתי. דכל זמן שמחויב ליתן לה מזונות כל מה שמרויח מחויב ליתן לאשתו הראשונה ולאשתו השני' שוה בשוה לפי ערך מזונותיהן והא כמ"ש בגמ' כתובות (דף ס"ד) כ"ז דאגידא בי' לא יהבו לי אחריתי ושם לא היתה אסורה עליו שלא הי' אלא עד א' והוי כי האי עובדא דהאי סמיא קידושין (דף ס"ו) דצריך שיהי' נאמן עליו כב' עדים ואפי' לאביי שם י"ל שזה לא אמר לו שראה שנתעללו בה אלא ששמע והוי כעד, מפי עד מפי פסול והי' הברירה בידו לשהות עמה אלא שזה יעץ לו לפי דרכו שיחמיר על עצמו אבל עכ"פ באופן קשה כזה הי' רחוק בעיניו להחמיר בס' קול כזה

וכן מהך דאשה רעה צרתה בצדה שהקשה כ"ת מה יועיל בזה הלא ס"ס יתחייב לזון את שתיהן ומוכח מזה דכשאין לו הכתובה א"י לגרש דא"א לומר מצד המזונות הלא גם כשישא צרתה ג"כ יתחייב במזונות שתיהן. פשוט הדבר דעצה טובה הוא שאם ישא צרתה עי"כ תטיב דרכה וע"ז אמר דאמרי אינשי בצרתה ולא בסילתא. ואם לא תטיב תתרצה בעצמה לקבל גט ולפטרו ממזונות ברצונה הטוב ואם לא ישא צרתה יהי' מוכרח לגרשה בע"כ ויהי' כל ימיו אגיד במזונותיה

וכן בהך דפסחים (דף קי"ג ע"ב) ד' אין הדעת סובלתן וכו' וי"א אף המגרש אשתו פעם ראשונה ושני' ומחזירה ות"ק זימנין דכתובתה מרובה וכו' ולא מצי מגרש לה ופי' המהרש"א דלא מצי קאי בגירושין א"כ משמע לכאורה דלא כהרשב"א אלא דעכ"פ מגרש לה. ומה שרצה כ"ת לומר דאם גרשה בלא כתובה יהי' מחויב להחזירה לדעת הרשב"א דוחק לומר כן כמו שהרגיש כ"ת בעצמו. ופשוט דאפי' לדעת הרשב"א עכ"פ אם עבר וגרשה מהני. אך לדעתי פשוט הדבר ומדוייק בלשון דלא מצי מגרש לה אה"נ משום חיוב המזונות שעליו דעי"כ לא מצי לפטור ממנה שתמיד היא עליו וכמש"ל דע"י דאגידא בי' לא יהבו לי' אחריתי ועי"כ הוא נדחק ליקח אותה חזרה שא"י להיות שרוי בלא אשה

וי"ל דאה"נ ת"ק וי"א פליגי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש לפי שיטתינו די"א ס"ל כהרשב"א דאינו מגרשה בלא כתובה ואם גרשה מדעתה או באונס שעבר וגרש גטו גט דאין כאן אלא חיוב ממון בעלמא ועי"כ לא מבטלינן גיטא. וא"כ למה מחזירה שוב שנית וא"כ הוא מאותן שאין הדעת סובלתן. אבל הת"ק ס"ל כהרא"ש דס"ס מחויב ליתן לה מזונות ממילא אפי' עבר וגרש עדיין אגידא בי' ומחויב הוא להחזירה. ול"ש לומר ע"ז אין הדעת סובלתן

ובאופן זה יתבאר ג"כ גמ' דעירובין (דף מ"א) ג' אינן רואין פני גיהנם דקדוקי עניות וכו' וי"א אף מי שיש לו אשה רעה. והנה כיון שכבר הזכיר דקדוקי עניות א"כ מי שיש לו אשה רעה מיירי באדם שאין בו דקדוקי עניות ואינו עני כ"כ וא"כ יוכל לגרשה ע"כ מטעם זה אה"נ ת"ק לא הזכיר אשה רעה דמה בכך הא יוכל לגרשה ואי דכתובתה מרובה אה"נ יתן לה מזונות דהרי מזונות יש לו ועכ"פ לא שייך לומר שאינו רואה פני גיהנם. ואפי' לפי מ"ש תחלה דלא יהבו לי' אחריתי ס"ס אין כאן אלא ששרוי בלא אשה ומי ששרוי בלא אשה אינו בכלל שאינן רואים פני גיהנם וכ"ז לשיטת הרא"ש. וי"א ס"ל כהרשב"א דא"י לגרשה בלא כתובתה שפיר אינו רואה פני גיהנם שמחויב הוא להיות עמה כל ימי חייו וא"כ גמ' דהכא כגמ' דהתם אלא די"א דהכא כת"ק דהתם ות"ק דהכא כי"א דהתם

ונפלאתי שכ"ת כ' דמהך דנדרים (דף ס"ה ע"ב)