דברי יששכר קצ

דידן שמדינא דגמ' נהי שאמרו והוא דאית לי' לזיינינהו וקיי"ל כן דהיכי דל"ל לזיינינהו אסור. הוא מדינא דרבא לישא אחרת ה"מ היכי דהיא ראוי' לאישות כמ"ש בלשון הגמ' כל הנושא אשה על אשתו. אבל היכי דהיא אינה ראוי' לאישות אין שום ס"ד שתעכב עליו מלישא אשה אחרת בשביל דאגת פרנסתה והוא אומר הרי אין לי אשה כלל ואין לנו אינה ראוי' לאישות גדולה מזו כמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין בכח בן דעת לדור עם השוטים וכמ"ש בגמ' יבמות (דף קי"ב ע"ב)

וגם דהאיש הזה שאנו מדברים ממנו הוא איש המתפרנס ממלאכתו בכבוד אף שהוא עני ואין ידו משגת ליתן במזומנים כל הת"כ אבל מ"מ יש בכחו ליתן מזונות לשתיהן כמו שהוא מקבל ע"ע לפי תקנתינו מכאן ולהבא ואין כאן אלא תקנת רגמ"ה וידוע דלשיטת רשב"א ורמ"א בנשתטית ל"ג רגמ"ה. ואפי' אם נאמר שגזר לא מצינו לו ז"ל שגזר שתי החומרות מזונות עם השלשת הכתובה וגט אלא שזו היא תקנה מאוחרת לחכמי פרנקפורט כמ"ש בב"ת סי' קי"ט ונהי דנהגינן להחמיר משום מצוה לשמוע דברי חכמים אבל היכי דל"ל דצריכים לעגנו עולמית לבטלו ממצוה ולהביאו לידי חטא בכה"ג ודאי דלא גזרו. ואפי' אם גזרו הדרינן למילתי' דהריב"ש ז"ל דמה שמקבל עליו בנידוי ובקנין הוי כאלו נתן וקיי"ל בחו"מ סי' פ"ז דשטר חשיב הילך וכן בסי' ר"ט לענין מוכר לחבירו דשלב"ל דאם מכר והלוקח תפיס שטר הוי כאלו תפיס הפירות דלא מפקינן מיני'

ועי' תשו' רשד"מ חחו"מ ת' ל' שכ' דמה שנחלקו ב"ש וב"ה בשטר העומד לגבות אי כגבוי דמי פשוט דאפי' ב"ה ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא דפלוגתייהו דלב"ש בכל שטר אמרי' כן אפי' היכי שיארע בו שום ריעותא בזמן הגביי' כיון שמשעה הראשונה הי' עומד לגבות שוב לא יופסל כו'. אבל ב"ה ס"ל כיון דעכשיו קודם הגביי' איתרע ריעותא לאו כגבוי דמי. אבל שם בב"מ (דף ק"י) גבי יתומים אומרים אנו השבתנו דלא נפל שום ריעותא בשטר כגבוי דמי לכו"ע עכ"ל ועיי"ש שנסתייע מדברי התוס' סוטה (דף כ"ה) בד"ה ב"ה דדוקא לענין כתובה הוא דאמרו ב"ה לאו כגבוי דמי דהשעבוד עצמה של הכתובה עומד בספק

ונראה שזה טעמו של ר' ישעי' המובא בסמ"ע סי' י"ב סקכ"א ובש"ך סקי"ז דהיכי דנקט שטר לא מהני מחילה בלא קנין משום דהוי כגבוי והש"ך הקשה דהא קיי"ל כב"ה ולפ"ז דברי ר"י ז"ל פשוטים דדוקא בכתובה אמרו כן ולא בשאר שטר

ויתורץ ג"כ מ"ש בחלקת מחוקק סי' ק"ה סקי"ד ובב"ש שם סקי"ב מהא דאיתא שם מוחלת כתובתה א"צ לא קנין ולא עדים והם מדברי הרמב"ם והקשו דהרי לא החזירה הכתובה מדברי הסמ"ע הנ"ל. ולמ"ש ניחא דהתם בכתובה אה"נ גם ר' ישעי' מודה דא"צ חזרה דלאו כגבוי

וכן ל"ק קו' התומים שם סק"ח מתוס' ב"ב (דף קמ"ז ע"ב) ד"ה המוכר שכ' ליישב בהא דקריבתי' דר' נחמן דאמר ר"נ מאן לימא לה דתיזל ותמחלה לכתובה לגבי' אבוה דס"ס תתחייב לשלם מטעם גרמי ותירצו דאיירי בקטנה והקשה דאין קנין סודר מהני בקטנה ואיך תועיל מחילה. ולפמ"ש ניחא דבכתובה אה"נ דל"ב קנין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי

ועי' בס' ישועת ישראל שהקשה ג"כ ממתני' דפ"ג דפאה כ' כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כ"ש דאבדה כתובתה אף דשטר כתובה עדיין בידה דהתם ג"כ בכתובה א"צ שתחזור

גם בלא"ה ל"ק קושיתו מהתם דהא אמרינן התם באה"ע ק"ו דמנכסים שיבואו לה אח"כ גובה מהם וא"כ אין ראי' ממה שלא החזירה הכתובה דהא לא מחלה רק השעבוד מאותן הנכסים של עכשיו וה"ה במוחל מקצת החוב יודו ג"כ ר"י והסמ"ע דמהני מחילה דכל הטעם דס"ל דלא מהני משום דהוי ראי' דלא מחל בלב שלם מדלא החזיר השטר והרי הכא לא מצי להחזיר ולאו ראי' הוי ומהני מחילה שפיר

וידוע מ"ש באו"ת כללי מגו בשם כנה"ג במגו להוציא במקום שטר והאריך שם לענין כמה דברים דאמרינן דהוי כגבוי ולענין כמה דברים דלא הוי כגבוי ועי' רשב"ם ב"ב (דף קכ"ד ע"ב) ד"ה אבל לא ברבית שכ' וז"ל ואעפ"י שכ' בשטר ומלוה כמאן דגביא דמי הואיל ונקיט שטרא וכו' ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון וכו' עכ"ל

ובת' נודע ביהודה חחו"מ ח' ה' מ"ש שם בשם הנה"כ ובשם הרמב"ן שם דהוי כאלו ממון הכתוב בו מוחזק בידו ונהי דהוא ז"ל דחי לה דאל"כ הי' הבכור נוטל פי שנים. נלפע"ד ליישב דבריהם ז"ל ולומר דאף לדידן דקיי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשטר נ"מ בין מילי דאו' למילי דרבנן דדוקא לענין דאו' קיי"ל דלא הוי כגבוי לגמרי אבל לענין מילי דרבנן כגון נידון דידן ודאי דהוי כגבוי לגמרי

ויש יותר להסביר לשיטת הסוברים דמכירת שטרוח דרבנן י"ל דאה"נ דמדאו' אין מקום לקנין לחול עליהם דלאו ממון הוא משום דלא הוי כגבוי אלא דהחכמים תקנו להם מכירה עשו אותם כממון וכגבוי. והא דמהני מכירה בכתובה הוא משום לא פלוג ומשום תנאי ב"ד

ויתורץ בזה קו' ת' חיים שאל ת' פ"ג על תוס' סוטה הנ"ל דדבריהם הם לכאורה נגד גמ' ערוכה גיטין (דף ל"ז) בההיא שטרא דהוה כתוב בי' אחריות נכסים וכו' דאמר דלמא האי ב"ש הוא דאמר שטר העל"ג כגבוי דמי ואי כדברי התוס' הא בשטר אפי' לב"ה נמי הוי כגבוי

ולדברינו ניחא דאפי' התוס' שכ' כן דבשטר הוי כגבוי הוא רק מדרבנן וס"ס כיון דמדאו' לא הוי כגבוי משמט הוא וז"ש וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאה"נ שהי' מסופק אם שמיטת כספים נוהג בזה"ז מדאו'. וממילא אף דאמרינן דמדרבנן הוי כגבוי לא תקנו לעקור ד"ת וכמ"ש רמב"ן (גיטין דף ל"ו) דהלל הוא דאסמכוה אקרא וסמכו על ד"ת דאל"כ לא הי' מתקן. ואם שמיטת כספים הוא רק דרבנן שוב ראוי לומר דאינו משמט ע"כ אמר דמס' לא מפקינן ממונא וכמ"ש שם רש"י בד"ה נעשה וזה שהצריכו. לומר הא מני שמאי הוא אבל בכתובה לב"ה אפי' מדרבנן ל"ה כגבוי

ויתורץ ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ט מה' שמיטין ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ועי' ר"ן וכ"מ במקומו ובס' החינוך מצוה תע"ז שהקשו מגמ' הנ"ל. ולפמ"ש ניחא כיון דכל הטעם דאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה היינו שהי' מסופק אם שמיטת כספים נוהג בזה"ז מדאו' או מדרבנן וכיון דהרמב"ם פסק בפשיטות דאינו אלא מדרבנן מסתמא מצא ראיות משאר אמוראים דסברו דרבנן וידוע לו דשטר העל"ג מדרבנן כגבוי דמי ע"כ פסק שפיר דאינו משמט להוציא ממון

הדרן לנידון דידן דלדעת הרא"ש ורמ"א ורדב"ז ח"א ת' נ"ג לעולם מגרשה ונ"ח לה הכתובה, ולפענ"ד יש ראי' גדולה לשיטת הרא"ש מנדרים (דף ס"ה ע"ב) מעשה בא' שנדר מאשתו הנאה והי' כתובתה ת' דינרין וכו' וא"ל ר' עקיבא אפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' ובגמ' אמרו ע"ז ש"מ אין מסדרין לבע"ח אמר רנב"י לומר שאין מקרעין שטר כתובתה ומבואר בריטב"א שם דרע"ק צוה לו לגרשה וליתן לה כתובתה ופשוט הוא כן דל ניתנה כתובה לגבות באופן אחר. וא"כ כיון שלא הי' לו ליתן לה הול"ל שלא יוכל לגרשה כיון שאין לו ליתן הכתובה ולמה אמרו שאין מקרעין הכתובה אע"כ דס"ס יכול הוא לגרשה והכתובה תשאר חוב: