דברי יששכר יח

להתוס' חייב ולר"ן וא"ז פטור ויתפרש לפ"ז לדבריהם דפליגי בגמ' שני מ"ד פרוטה דר"י אי שכיח או לא וכי יפלגו במציאות אך אה"נ בזה פליגי מ"ד קמא ס"ל דאפי' בשעה שהיא משוטחת פטור הוא וא"כ שכיחא ומ"ד בתרא ס"ל דאינו פטור אלא בשעה שעוסק בה וא"כ לא שכיחא ועי' תוס' ב"מ (דף כ"ט) ד"ה והוי דפירשו ג"כ מחלוקת רבה ור"י בשומר אבדה אי הוי כש"ש או כש"ח דטעמא דרבה משום דל"ש ולדברינו פירוש הדברים היינו דפליגי בעוסק במצוה פטור ממצוה אם בעידנא דיכול לקיים שניהם ג"כ פטור וא"כ למר הוי שכיחא ולמר ל"ש ועי' תוס' ב"ק (דף נ"ו ע"ב) ד"ה בההיא הנאה שנדחקו בזה ולפ"ז מיושב

והנה בירושלמי ריש ברכות אמר ר' יהודה מעשה שהייתי מהלך בדרך אחר ראב"ע ור' עקיבא והיו עסוקים במצות והגיע עונת ק"ש וכו' ואח"כ התחילו הם וכבר נראית החמה על ראשי ההרים אלמא דס"ל לר"י דאפי' עוסק במצוה חייב במצוה אחרת כשיש לו זמן ושם ר"י בשם רשב"י כגון אנו שעסוקים בתלמוד אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין וכן אמרו בשבת יא כגון רשב"י וחבריו אלמא דר"ש ס"ל אפי' בכה"ג פטור מן המצוה וא"כ ניחא שפיר דר"י לטעמי' שפיר הביא ראי' מן הזקנים דל"א לו דבר דס"ס אף שבא לקבל פניהם הי' חייב במצות סוכה וא"כ אין ראי' מר"ג דהזקנים חלוקים עליו ולר"ש לטעמי' אין ראי' מן הזקנים דהי' עוסק במצוה

ויש עוד לפרש מחלוקתם כמ"ש בירושלמי שם דר"י סבר מעשה קודם לתלמוד ומש"ה מפרש דר"י סבר דישן תחת המטה כישן תחת הסוכה דאם לא יצא מצות סוכה לא הי' ישן תחת המטה דהא מעשה קודם לתלמוד ור"ש ס"ל תלמוד קודם למעשה מש"ה אין ראי' מן הזקנים של"א לו דבר]

כתבת באות ג' במחכ"ת שלא ראה דברי רמב"ן במקומו שמחלק בעצמו בין מעקה ואבדה לשריפת קדשים ביו"ט עכ"ל. וע"ז כתבת סברא משום שלוקין על הל"ת. מה אעשה שלא עיינת בדברי אנכי כתבתי שיש קושיא להיפוך בשריפת קדשים דהתם ליכא אלא ל"ת כמו במעקה שכ' הרמב"ן דאין כאן אלא עשה שעיקר הכוונה לעשות ה"נ ביו"ט שוב עיקר הכוונה שלא לעשות א"כ העשה טפלה וליכא עשה ואה"נ על דברי רמב"ן אלו אנו מקשים וע"ז כתבתי דדברי הרמב"ן אינם אלא באשה שהיא באמת פטורה לגמרי מן העשה וממילא גם הל"ת ליכא דהל"ת לא באה אלא להוספה ולחזק העשה. וכן ביו"ט אם הי' אופן לומר על אדם שפטור לגמרי לעולם מן הל"ת אה"נ שהי' פטור ג"כ מן העשה שהיא רק טפלה אל הל"ת. אלא ששם אין מציאות לומר כן ודברי רמב"ן ברורים. אלא שאני אומר שאין זה ענין לנידון דידן שהאיש הזה באמת מצוה על המצוה והל"ת באו לחזק את המצוה חלילה לנו לומר דכיון דבאותו רגע פטור מן העשה שיהי' פטור ג"כ מל"ת דס"ס יש כאן ל"ת ועשה

והנה בשבוע זו השגתי מכתב מרב ת"ח גדול א' אריכות בד"ת ובאמצע הענין נגע בענין עוסק במצוה והביא תי' זה בשם תשו' תורת חסד ת' ל' סוף אות ב' והרב הנ"ל הביא ג"כ ראי' מדברי רמב"ן אלו. אך גם הוא לאו כיפי תלי לה

ירדת להציל את קו' מהרש"ק ז"ל ולא הצלת. הקו' הוא כיון דסימנים דרבנן השומר אבדה אינו עוסק אלא במצוה דרבנן ואני אומר דס"ס הוא עוסק במצוה דאו' להשיב אבדה ואם יהי' לו עדים יחזיר ע"י עדים ויעשה מצוה דאו' ואם מחזיר ע"י סימנים עושה אז מצוה דרבנן אבל ס"ס בשעת השמירה כיון דאפשר שיבואו עדים הוא עוסק במצוה דאורייתא והנה כ' כ"ת להצילו וז"ל משא"כ עתה שרובא דרובא אין להם עדים ומשיבים להם ע"י סימנים א"כ עוסק רק במצוה דרבנן וכו' דבר זה אינני מבין בשום אופן וכי קודם שתקנו רבנן סימנים הי' לו עדים על מה שאבד והי' מביא עדים ועתה אחר תקנת חכמים אינו רוצה להביא עוד עדים וכי גם היום לא משכחת לה שיהי' לו עדים וכי משעה שתקנו רבנן סימנים נסתמו עיניהם של עדים. ובשום אופן אינני חושד את כ"ת שלא הרגשת בחולשת הדברים

ומ"ש כ"ת לדחות תירוצי במ"ש ע"פ דקדוק לשון הגמ' ריפתא לעניא דהיינו דבר קטן וכ' דלא קאמר הש"מ אלא על לאו דלא ירע דהוא דוקא על מתנה מרובה ולא על הלאו דלא תאמץ ולא תקפוץ. לאו כלום הוא מ"ט דהש"מ שכ' כן משום דבמתנה מרובה הצריכה תורה להזהיר לפי שלבו של אדם קשה עליו ושייך בזה אומץ הלב ורעות הלב משא"כ בדבר קטן לא הצריכה תורה להזהיר ומ"ש לאו זה מזה

וכן מה שהקשית א"כ למה כל שומר אבדה ש"ש הוא הא מחויב ליתן מתנה מרובה דאיכא לאווין. לאו קושיא היא כלל דס"ס הוא ש"ש דלא בעי ליתן ריפתא לעניא אף שמחויב במצות אחרות ובמתנה מרובה ס"ס זה שכרו ואין כאן שום שכר אחר אלא דלא בעי ליתן ריפתא לעניא

ויש לעיין דמצינו דוגמת זה באין מעבירין על המצות דחקר בס' ארעא דרבנן אי דוקא במצות שוות או אפי' כשמצוה שניי' היא דאו' הגם דשם אינו משום דטרוד במצוה פטור מן המצוה דהא ביומא (דף ל"ג) אמרו לענין דישון מזבח הפנימי דקודם להטבת חמש נרות משום דאין מעבירין על המצות ושם לא שייך לומר טרוד במצוה פטור מן המצוה דהא מי שמדשן מזבח הפנימי אינו מטיב את הנרות כדאיתא שם במשנה (דכ"ה ע"א) שהיו פייסות מיוחדים לזה וע"כ דזה רק מפני בזיון המצוה בעצמה ושם יש לומר דהמצוה דרבנן בטלה לגבי הדאו' דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל כל דרבנן הוי דאורייתא ס"ס ידוע מ"ש הראשונים ז"ל בדעתו דהוי כמו תנאי מדבריהם לבטל דבריהם נגד הדאורייתא וגם יש לומר כמ"ש האחרונים ז"ל דהדרבנן הוי רק איסור גברא ומצוה דאו' הוי ג"כ איסור חפצא וממילא הדרבנן בטלה נגד הדאורייתא וצ"ע]. אחיך: סימן ט

בדין הבתים שבאמצע בין עור לעור נעשה לחזק הדופן מסיד

הנה בתשו' משיב דבר ת' ד' האריך בזה ויסוד ראיתו להתיר משום כיון דקיי"ל ציפן זהב פסול כדאיתא במגילה (דף כ"ד ע"ב) ובמנחות (דף מ"ב ע"ב) וע"כ הפירוש דהבית הי' מעור והציפוי מלמעלה הי' של זהב ומש"ה פסול אף דהבית הוא משל עור משום דהציפוי מבטל את הבית והוי כמו כולו זהב כדאיתא בסוף חגיגה ממילא אם הבית בחוץ עור בהמה טהורה אף אם בפנים מין אחר שוב מטעם זה כשר דהכל הולך אחר הציפוי והוי כמו כולו עור עכת"ד. ודבריו תמוהים בעיני דא"כ לפי דבריו אם היו הבתים עצמם זהב וחיפה אותם עור בהמה טהורה הם כשרים מלבד דקשה לפי דבריו בפירוש הברייתא שם דהול"ל רבותא יותר עשה פנימים זהב כשרים כיון דבעור טמאה פסול בעשה פנימים מטמאה כמ"ש רש"י במנחות שם והל"ל רבותא גם בעור טמאה אם ציפן עור טהורה כשרים פי' אפי' ע"ג טמאה ג"כ כשר דהכל הולך אחר הציפוי ומדכ' בברייתא סתם עור בהמה טהורים כשרים משמע דקאי על מה דסליק מינה דהיינו באותו דין עצמו דנקט בהמה טמאה פסולות היינו הבתים עצמם. ה"נ אם הבתים עצמם היו של טהורה כשרים ולא יותר ולדברי הרב ז"ל גם בכה"ג לפעמים כשרים אם חיפם בעור טהורה

אך בלעדי זה גוף הדין שכ' דהכל הולך אחר הציפוי כדמשמע בחגיגה ליתא אדרבה בחגיגה מסקינן שם בתי' השני דבטולי בטלי' לציפוי גבייהו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם

ואגב אעיר על דברי הנוב"י ג"כ בענין זה שכ' בת' א' להקשות על הטור או"ח ל"ב שכ' ציפן זהב היינו דציפה את הבית זהב פסול או שטלה עליהם עור בהמה טמאה היינו על הפרשיות דהיינו שהבית בעצמו הי' מעור בהמה טמאה פסול משמע הא אם הי' הבית מעור טהורה אף דציפה