דברי יששכר קפז

אלא בא"י מש"ה בחו"ל עבדינן כרב ואין מעשין אלא לפסולות והך דאפי' בא"י אלמטה קאי דאפי' בא"י נותן לה כתובה ות"כ אף דכופין אותו לגרשה אבל מעולם לא עלה ע"ד לפוטרו בא"י ממצות פו"ר

עוד כ' בת' ש"י הנ"ל דלגרש בע"כ לא שרינן אפי' ע"י מאה רבנים ועיי"ש שהביא ראי' מת' מהרש"ל וב"ח ותימה דבת' מהר"מ פדואה הנ"ל מבואר להיפוך דהאיסור לגרש בע"כ קיל טפי וכן משמע להמעיין בגוף התקנות המובאים בת' מהר"מ רוטנבערג דרק בלישא ב' נשים האריך בחומרא דמר"ב וג' קהלות. אבל גירושין בע"כ הוא בכלל שאר התקנות. אך אח"כ בתקנות השניות כ' גם במגרש בע"כ שלא יתירו בלא ג' קהלות. וס"ס פשוט דבשניהם י"ל דבמקום מצוה ל"ג

וראיתו מדברי הב"ח תמוה דשם עובדא הי' בעתים חלומה ועתים שוטה וכן בנשתטית מעובדא דמהרש"ל דל"מ מדינא דגמ' ע"כ לא הסכימו לגרש בע"כ. אבל לישא אחרת ע"י מר"ב ודאי דאין נ"מ בין אם היא שפויי' בדעתה או נשתטית

ועל המהרש"ל ת' ס"ה בעצמו תימה דמדמה רדמ"ת לנשתטית. וס"ס טעמא דידי' משום די"ל נסתחפה שדהו משא"כ בנידון הש"י דל"ש לומר נסתחפה שדהו אין ראי' מדבריהם כלל

ואדרבה לפענ"ד נ' דלגרש בע"כ עדיף מלישא ב' נשים דהכא עובר בפעם א' והתם בכמה פעמים כדברי הר"ן יומא גבי חולה בשבת. וגם דבזה אינו עובר אלא הוא בעצמו ובב' נשים האיסור גם על האשה. ועוד דמה דמצינן למיעבד גם לתקנתא דידה עבדינן א"כ עדיף לה אם נגרשה בע"כ שלא תתעגן מלישא אחרת עלי' והרי ביבמות (דף קי"ח ע"ב) איבעיא במזכה במקום יבם ובמקום קטטה ואף דמסקינן טב למיתב טן דו וכו' היינו היכי דמותרת לו אבל היכי דאסורה לו פשוט הדבר דזכות הוא לה ותו דאמרי' בכתובות (דף ס"ד ע"א) כל כמה דאגידא בי' לא יהבי לי' אחריתי

ומ"ש הנוב"י דלגרש בע"כ חמיר שזה כלה הזמן בסוף אלף החמישי ובזה לא כלה. נ' דאישתמיט לי' למר ז"ל דברי הב"י בתשו' י"ד שכ' שם דגם איסור דגירושין בע"כ כבר כלה הזמן וכן בד"מ בשם ת' מהרי"ק בשם ת' הרשב"א כ' מפורש לגרש או לישא אחרת שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי

אך בזה ודאי צדקו דברי הרב ז"ל דחרם דגירושין בע"כ נתפשט בכל ישראל כמ"ש בת' הר"ן ל"ח והך דשלא לישא ב' נשים כ' מפורש במחבר סי' א' שלא נתפשט בכל ישראל אבל במקום שנתפשט עדיין א"י אם זה תמור מזה

ומה שדייק הרב ז"ל שם בפירוש דברי המהרמ"פ דבגירושין אף אם תחזור בה ס"ס בשעת הגירושין מצוה קעביד משא"כ בלישא ב' נשים. מלבד דדבריו דחוקים בפי' דברי המהרמ"פ כמבואר למעיין בגוף התשובה הנ"ל שלא עלתה על לבו כלל חילוק זה. אך דבריו בעצמם אין להם יסוד כלל דהא עובדא דמהרמ"פ הוי בעדי כיעור שהוא רוצה לגרשה מצד דלבו נוקפו שהיא אסורה עליו מה ענין תשובה דידה לכאן דזה לא שייך אלא בשאר עע"ד שהחשש שלא תכשילהו כגון לא קוצה לה חלה ולא בכה"ג

וכן מפורש בד"מ קט"ו אות י"ז בשם הגמ"ר דאם אפשר לזרוק לה גט בע"כ יזרוק ואם לאו ישא אחרת וזה ראי' מפורשת שלא כדברי הנוב"י

אמנם מ"ש הש"י להוכיח דדוקא היכי דפשעה הוא דמותר לו לגרשה בע"כ דאל"כ יסתרו דברי רמ"א אהדדי מסי' א' לסי' קט"ו. דבסי' א' הביא ב' דעות ובסי' קט"ו ס"ד כ' סתם שיכול לגרשה בע"כ. הגם דאינה ראי' גדולה דגם שם הרואה יראה דדעתו להתיר. וגם די"ל דסמך עצמו אדעת מהרמ"פ שמקיל בגירושין בע"כ מלישא ב' נשים

אך עכ"ז המעיין בד"מ קי"ט יראה דדברי הש"י בדעת רמ"א נכונים דס"ל דאף המחמירים ואוסרים במקום מצוה מ"מ במקום איסורא ל"ג. ועי"ש דבאות א' כ' בשם הרא"ש בת' דס"ל ג"כ דבמקום מצוה כגון שהיתה נכפית וא"י לדור עמה בכה"ג ל"ג וכ' ע"ז דבמרדכי פ' הבע"י לא משמע כן הוא המרדכי הנ"ל בסי' א' דס"ל לד"מ בדעתו ז"ל דבמקום מצוה ג"כ גזר רגמ"ה ובאות ב' בד"מ כ' בשם הרשב"א דכשמוציא משום זנות ל"ג ומביא ע"ז ג"כ המרדכי פ' המדיר ואיך לא הרגיש להקשות מדברי המרדכי בעצמו דיבמות וגם באותו הפרק עצמו בהמדיר נזכרים דבריו דפ' הבע"י והוא ח' רבינו אביגדור דגזר אף במקום מצוה. וע"כ דדעת הד"מ דבמקום זנות ועע"ר לא גזר ר"ג אף לדעת החולקים

וזה איזה שנים כתבתי תשובה בענין נשתטית והבאתי ראי' מדברי הרשב"א בת' דלדידן בתר חדר"ג כמו לב"ש מדין התורה דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וס"ס אם מצא ערות דבר מגרשה ומצוה עביד. ס"ס יהי' איך שיהי' דברי הש"י נכונים דבמקום עע"ד לא גזר לכו"ע

ותימה שהזכרת בדברי כ"ת שכ"כ ג"כ הנוב"י ת' א'. ואדרבה דעת הנוב"י שם דאפי' בעע"ד מתירין לו לגרש בע"כ ולא לישא אחרת. אך כבר כתבתי שדבריו תמוהים וא"א לקיימם דאין נ"מ בין לגרש בע"כ או לישא אחרת

וכן באמת דעת הט"ז בת' ומביא דבריו ג"כ חותנו הגאון ב"ת ז"ל בת' הנ"ל ודעתו משמע דלעולם במקום מצוה ל"ג וא"צ מר"ב רק שמסיים בנשתטית אין דעתו מסכמת להתיר בלא מר"ב וכן באמת דעת עבודת הגרשוני וגם הצ"צ ולא חלקו על הט"ז אלא בעובדא דידי' שהיתה אנוסה

וידוע דהחת"ס בת' לא כתב כן וכבר מובאים דבריו בפ"ח אך כל דבריו נפלאו ממני חדא מ"ש דח' דשתי נשים כלה בסוף אלף החמישי וזה לא כלה נמשך בזה אחרי הנוב"י וכבר כתבתי לעיל דליתי'. גם הרואה בגוף לשון התקנות יראה דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ומאן סכינא חריפא דפסקינהו. כן בתשו' מהר"מ רוטנבערג ובס' הכלבו מוזכרים כולהו בחדא. גם מ"ש דלגרש בע"כ לא נתן רשות להתירו. כבר כתבתי לעיל דמפורש בהתקנות להתירו בג"ק

ומ"ש בתשו' מהרי"ק להוכיח דיש מקומות דחוששין לתקנת רגמ"ה אפי' במומרת שלא לישא ב' נשים לפיכך מזכים גט שלא בפניו משום דזכות הוא לה. אבל בעובדא דידי' דלא הי' זכות לה ולא הי' אפשר בזיכוי הגט צריך מר"ב עדיין לאו סייעתא הוא דאה"נ דפשוט הדבר דבמקום איסור ל"ג רק יש מקומות שחוששין משום מהיות טוב לא תקרי רע כיון דיש עצה עבדינן עצה לאפרושי מאיסורא וכמ"ש לעיל דעדיף בכה"ג. אך מ"מ עדיין אין מזה הכרע היכי דא"א בזיכוי גט להצריכו מר"ב. אך באמת בנידון דידן גם החת"ס יסכים דדי בזיכוי הגט כיון דזכות הוא לה

ובאמת בגוף הענין דזיכוי הגט שכ' ברמ"א סי' א' ס"י בנשתמדה שמזכין לה על ידי אחר וכ' הטעם משום חדר"ג ושאר טעמים. אני תמה מעולם למה ל"א בפשוט שמחייבין אותו לעשות כן להצילה מאיסור א"א ומ"ש מהאי שפחה דעבדו בה אינשי איסורא דקיי"ל דמשחרר לה ואפי' אביי דחולק שם בגיטין (דף ל"ח) ול"ק אלא משום דאפשר דמיחד לה לעבדו ומנטר לה והיינו כיון דיש עצה לא כייפינן לי' לבטל מ"ע דלעולם בהם תעבודו. אבל היכי דליכא מ"ע וגם ליכא שום עצה להצילה מאיסור למה לא נכוף לבעלה שיגרשה כדי להצילה מן האיסור וכן לשאר אנשים דעבדו בה איסורא

וראיתי לש"ך יו"ד קנ"א סק"ו שכ' נ"מ בין מומר לישראל וא"כ י"ל לדעת הש"ך דמש"ה במומרת הוא דהוצרכו ליתן טעמים אחרים דמזכין לה ורבותא אשמועינן. אבל בשאר מופקרת כיון דישראלית היא עדיין ודאי וכ"ש הוא