דברי יששכר קפו

כיון דאישתרי אישתרי ועי' חת"ס חאו"ח ס"ה והג"ה דרעק"א [ובת' רעק"א החדשוח מ"ד]: דברי הדוש"ת. סימן קכז

כבוד אחי הרב הג' אבד"ק מאקאווי שיחי'

בדבר שאלתו וז"ל איש א' מפה בגדה בו אשתו זה שש שנים בתחלה ברחה מפה ללונדון ויסע הוא אחריה ודרו יחד כערך שנה וגם במשך השנה פזרה דרכיה לזרים ולמשחקים בתיאטר' אשר היתה משרתת אצלם אח"כ רמתהו באמרה כי ישוב לפה והיא תבוא אחריו והוא חזר למדינתינו והיא נסעה משם לנויארק עם איש אחד משולץ שעזב אשתו והתחבר עמה ומאז אין קול ממנה כי נסעו מנויארק ואין יודע תחנותם. והי' ע"ז העתק גב"ע מהב"ד דק' שולץ: וזה אשר השבתי לפענ"ד

הנה בעוברת על דת כ' המהר"מ פדואה ת' י"ג וז"ל שהבעל יכול להוציא בעדי כיעור או משום קלא כשלבו נוקפו ודבריו א"צ סעד רק באלה צריך סעד שחשש חר"ג אינו רובץ עליו וכו' וע"ז אביא ראשית מח' הרשב"א תקנ"ז וכו' אכן משם אין ראי' ברורה כי לשם נ' שראה הבעל דברים שמראים שזינתה ומשמע שם שהי' המעשה אשר נשאל כרסה בין שיניה. אמנם מת' מהר"ם שבמרדכי פ' המדיר יש ראי' ברורה וכו' וכן בנמק"י פ' הבע"י וכו' כ' ואם שהתה י' שנים ולא נתעברה יוציא ויתן כתובה או ישא אחרת כדאמרי' לעיל ואע"פ שהחרים ר"ש ז"ל בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תקן רבינו ז"ל וכו' וכבר פרשנו בכיוצא בזה שישא אשה אחרת מפני מצות פו"ר כיון שהיא גרמה לו לא החרים ר"ש ול"א בתר מנהגא ע"כ הריטב"א ז"ל. אמנם המחבר בעצמו שהוא בעל הנמוק"י חולק ע"ז שכ' תחילה וז"ל ולאותם שקבלו חר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול. דעת המחבר ע"כ. ואח"כ מביא הריטב"א הנ"ל א"כ נ' שחילק. אמנם בטלה דעתו אצל הריטב"א ות' רבני צרפת ורשב"א. ואפ"ל שדעת המחבר ל' חלק בין גזירת ר"ש לגזירת ר"ג לאשר בגזירת ר"ג נזכר על תקנה זו שאין להתירה רק במאה אנשים מג"ק וגם אותם לא יסכימו אם לא יהי' להם טעם מבורר. הרי שאפי' בטעם מבורר הוצרכו מר"ב מג"ק מג' ארצות

ולפ"ז נוכל לומר שאף המחבר הנ"ל יודה בתקנת גט בע"כ שלא גזר' בחומרא זו ואינו חולק על ר"מ דפ' המדיר

אכן הרשב"א ז"ל וחביריו שלא חששו וסוברים להתיר אף בתקנת ב' נשים. נ' שהם מפרשים לשון התקנה שאומר "טעם מבורר להתיר" ר"ל שיראו צורך וטעם בזמן מן הזמנים או צורך שעה או לעקור התקנה לגמרי. אבל במקום שנוכל לומר בכאן לא תקן ר"ג מעולם כנזכר בלשונם הנ"ל הרשות נתונה וא"צ לא מר"ב ולא ג"ק כי אין שייך היתר בדבר הזה רק דקדוק ותלמוד וכו' מ"מ בתקנה של גט בע"כ מצינו ראיות מפורסמות שלא תקן במקום מצוה א"כ מי זה שימחה וכו' אם ירצה לגרש את אשתו בע"כ או מי זה אשר יעלה על לבו לכופה להכניסה לתוך ביתו מאחר שלפי העדות היא לכה"פ כעוברת על דת יהודית וכו' ואל יטעה שום אדם וכו' שצריכה התראה וכו' שזה רק להפסידה כתובתה וכו' בהא נחיתנא ובהא סליקנא שיוכל לגרשה בע"כ וכו' ואם תקצר ידו להשיג מבוקשו בנתינת הגט תשב עד שתלבין ראשה ואין לכופו להביאה אל ביתו ולחייבו בשכו"ע. ע"כ תורף דברי התשובה

והנה א"ש שם שדברי הנמוקי יוסף סותרים זא"ז. תימה רבתי דדברי הנמק"י תחלה הם בא' שלא ילדה לו אשתו רק או כולם זכרים או כולם נקבות אעפ"י שזו"נ הוא המצוה אין כופין אותו להוציא. ולאותן שקבלו חדר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא נמי אינו יכול. ופשוט דקאי דוקא בכה"ג כיון דעכ"פ יש לו ממנה זרע של קיימא אף דאינו מקיים המצוה כתקונה אין כופין א"כ אדרבה משמע מזה הא אי לית לי' כלל הי' נושא אשה אחרת. וא"כ מוסכם שפיר למ"ש אח"כ בשם ריטב"א ורבני צרפת דהתם מיירי באין לה כלל

ע"כ הנני מסופק במ"ש הרמ"א בסי' א' ס"י יש חולקים ו הם הנ"י פ' החולץ ושם ליתי' כלל כמ"ש בהגהות מהר"ל חנלי"ש ואף דיש קצת לומר מדהוסיף בד"ה תנן התם דאשה הקנו לו מן השמים משמע הא לא"ה אסור לו לישאנה. וגם מדכ' שם ואעפ"י שאינו דבר הגון משמע לכאורה דלא ס"ל במקום מצוה לא גזר. ליתי' דהתם ביש לו אשה ובנים ורק משום מצות יבום ואפשר בחליצה שפיר קאמר דאשה הקנו לו מן השמים וחשיב לי' דבר שאינו הגון. ואדרבה מכל הפוסקים משמע דבמקום מצוה ל"ג

ומה שהביא בשם הגמ"ר דכתובות היינו הך דיבמות התשובה דרבינו אביגדור ושם מפורש כנ"ל משום דמצות חליצה קודמת ה"א ל"א דגזר במקום מצוה. וידוע דהד"מ דרכו הרבה לסמוך על מהר"מ פדואה וי"ל שנמשך אחריו גם בדבר זה דנמ"י חולק אבל כבר הוכחנו דאדרבה מוכח מפורש דדעתו כשאר הגדולים דבמקום מצוה ל"ג. והב"ש לקמן קנ"ד הביא ראי' מתקנת רגמ"ה בעצמו שהתיר לגרש בע"כ בכה"ג אף בלא היתר ממר"ב

ובת' שב יעקב המובא במכתב כ"ת ראיתי ג"כ דברים תמוהים. הנה מ"ש בד"ה וזה יצא וכו' ותמך יתידותיו על דברי המרדכי בשם ראבי"ה דאין כופין בזה"ז בחו"ל. ודבריו תמוהים דע"כ ל"ק הראבי"ה אלא בשהה עשר שני ולא ילדה דאין שום ריעותא בגופה ורוב נשים אינן איילונית מש"ה אין כופין ואמרינן דחו"ל גורם. אבל בעובדא דש"י דמיירי שם שניכרו בה סימני איילונית ואין לה ארח כנשים וניכר שממנה המניעה א"כ בודאי דברי הרא"ש דפ' הבע"י המובאים שם בא"ד מובנים לכל דהרי רובא דאינשי זוכים גם בחו"ל לפרי בטן ואזלינן בת"ר ומהיכי תיתי לפוטרו ממצוה זו

וראי' מדברי הריב"ש המובאים לקמן בב"י קנ"ד שכ' דבילדה ולד א' אף לדעת הסוברים דאין כופין בשהה ולא ילדה כיון דזכה עכ"פ להבנות ממנה מ"מ בזקנה י"ל דכופין ועיקר הדברים נ' די"ל דאף למ"ד אין כופין היינו דוקא היכי דאיכא ס"ס חדא שמא המניעה מצדו ואת"ל מצדה שמא תבנה עוד. אבל היכי דאין עצה להבנות כגון בזקנה י"ל דכופין עאכו"כ היכי דודאי המניעה מצדה ודאי דסברא דכופין ואין שום שייכות לדברי הראבי"ה

ומ"ש עוד בשם המרדכי בטעם דאין כופין דמשחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור וכו'. זה טעם חלוש מאד שלא הזכירוהו שאר פוסקים וכולם פסקו דגם באיש שאין לו גבורת אנשים כופין אלמא דל"ח לטעם זה. וכ"נ מדברי המרדכי שלא כ' זה רק לסניף בעלמא

ועי' בב"ש סק"ו שכ' עמ"ש רמ"א שלא נהגו לכוף בעניני זווגים וכ' בשם מרדכי ואגודה דבחו"ל אין כופין גם דין הוא שנגזור כו' הלכך אין כופין אפי' בא"י עכ"ל. ודבריו תמוהים דהמעיין בדברי המרדכי בעצמו בפ' הבע"י סי' נ' כ' שם ונ' דהלכה כרב דאף רב ושמואל ל"פ אלא בא"י ואהאי ברייתא סמכינן אף בזה"ז וכו' ואפי' בא"י חייב ליתן לה כתובה ותנאי כתובה עכ"ל

נראה דהב"ש הבין בדברי המרדכי דהלכה כרב במאי דפליגי וכן כוונתו בפי' סוף דברי המרדכי שכ' ואפי' בא"י דקאי אדלעיל מיני'. ולפענ"ד פשוט כוונת המרדכי דהלכה כרב היינו דאנן בחו"ל פסקינן ועבדינן עובדא כרב דל"פ אלא בא"י א"כ אף דכו"ע קיי"ל כשמואל הא ל"פ