דברי יששכר קפד

וידוע מה שתמהו רבים למה באיסור שתי נשים מהני אם קידש בדיעבד ובגירושין בע"כ אפי' בדיעבד לא מהני. ונראה קצת לומר עפ"י מה שהקשו האחרונים על הט"ז שכ' באו"ח תקפ"ת וביו"ד קי"ז ובחו"מ ב' דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור והקשו איך אסר רגמ"ה לישא ב' נשים והלא מפורש בתורה כי תהיינה לאיש שתי נשים. ונראה שהוא כמ"ש בגמ' מי קתני תנשא נשאת קאמר ה"נ התורה אמרה רק לשון דיעבד ע"כ יכול ר"ג לאסור לכתחילה. ומש"ה אה"נ באמת על הדיעבד אין בכחו לאסור. אבל לענין גט בע"כ אדרבה כיון דיש לפרש לשון התורה כב"ש דדוקא במצא בה ערות דבר נהי דבאמת קיי"ל כב"ה עכ"פ לא חשיב מפורש בתורה ויכול לאסור אפי' דיעבד

ולפי דברינו אלה י"ל דלענין זה יהי' ג"כ החילוק בין גט בע"כ במקום מצוה או לישא ב' נשים. די"ל כיון דאסר ר"ג השתא ל"ת מצוה ודוקא במה שאסר בדיעבד הוא דלא הוי מצוה משא"כ לענין לישא ב' נשים כיון דבדיעבד מהני שוב חשיב מצוה וכמ"ש רש"י שבת (דמ"ג) טבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ותקנו מתוקן היינו שאם בא א' ועבר על דברי חכמים מהני. וכיון דבדיעבד מהני תשיב לעולם חזי. וממילא מצוה נמי הוי

ולפ"ז נ"ל לומר בדעת האוסרים ג"כ לפי מה שהקשו על הט"ז הנ"ל מהאי דרבית נכרי דמפורש בתורה להיתר וחכמים אסרוהו אם לא משום כדי חייו וכן בהאי דפסח וקדשים מאי א"ל (חולין דף י"ב) וכ' התוס' דמבשר תאוה לא פריך דדלמא אסור רק מדרבנן ותימה ג"כ איך יכלו חכמים לאסור מה שמפורש בתורה

ונלפענ"ד לומר בזה דמה דחכמים לא יכלו לאסור דבר שמפורש בתורה לא עדיף משבועה ע"ד מצוה דאמרינן דלא חיילא ואפ"ה אמרינן דבכולל מצי למיסר. וא"כ ניחא שפיר דהתם ביו"ד קי"ז בסחורה בדבר איסור דהוא באותו דבר עצמו וכן במילה בשבת בשמיני שהוא באותו דבר עצמו שהתירה התורה אין כח ביד חכמים לאסור. אבל רבית דנכרי שהוא משום שמא ילמוד ממעשיו דאטו זה בלבד אסרו חכמים והלא כמה דברים אסרו חכמים משום הרחקה כדי שלא ילמוד ממעשיו ורבית דנכרי ג"כ בכלל בכה"ג יכלו חכמים שפיר לאסור. וכן נמי בענין לחוש למיעוטא דחכמים גזרו לחוש למיעוט וממילא בשר תאוה ג"כ בכלל ובזה יש כח בידם לאסור וממילא לא יקשה לנו על חדר"ג דמצי למיסר במקום מצוה דגזרת רגמ"ה היתה בכולל בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה וממילא אח"כ לא חלה עליו המצוה וכמ"ש בגמ' ריש כתובות (דף ב' ע"ב) התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן וכמ"ש שם בירושלמי נעשה כמי שחבשוהו סופרים

ויתורץ שפיר קו' הידוע שהקשה בס' תשובת דברי ר' משולם ת' י"א דלמה בסי' קי"ז באשה שיש בה מומין כופין אותה להוציא ולא חיישינן לחדר"ג וא"צ היתר מאה רבנים. ולמה בנשתטית שאין לך מום גדול מזה הצריך היתר מר"ב מ"ש זה מזה דהא חדר"ג לגרש בע"כ ולישא ב' נשים בחדא מחתא מחתינהו. ולכאורה היא תמיהה גדולה

ולדידן יתברר שפיר דהא אמרי' דר"ג גזר בכולל במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה וה"מ שייך כולל אם הגזירה על הבעל כיון דאצלו שייך לפעמים שיעשה שלא במקום מצוה גזרו ג"כ במקום מצוה. משא"כ על ב"ד דלא שייך לעולם שלא במקום מצוה ודאי דלא גזר ר"ג כלל. וא"כ ניחא שפיר דהתם ודאי דב"ד כופין אותה שתקבל הגט ואין כאן חדר"ג דל"ג במקום מצוה. אבל בנשתטית דלאו בת גירושין היא ואין לך להתיר אלא שישא הבעל ב' נשים ועליו שייך לגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה ע"כ צריך שפיר היתר מר"ב

ויתיישב בזה לשון תשו' הרא"ש כלל מ"ב התמוה שהעירו עליו המהר"מ מלובלין והב"ש והנוב"י מה"ת ת' ק"ד השיג עליהם שלא ירדו לסוף דעת הרא"ש ז"ל עיי"ש שסוף כל סוף גם לפי פירוש הנוב"י ג"כ דברי הרא"ש תמוהים וז"ל הרא"ש הצריך לענינינו. ועתה בימי חכמי הגמ' אם אירע מום זה באשה בעלה הי' מגרשה ומתחייב לה כתובה ויפרע מה שתמצא ידו והשאר כאשר תמצא ידו והשתא שתקן ר"ג שאין לגרשה בע"כ איך יתקן שיתחייב ליתן לה שאר כסות ועונה. א"כ יפה כח האשה מכח האיש דאלו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו וכו' אם נולד זה באשה יכפוהו לפרנסה וכו' השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו וליתן כתובה אשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש וכו'. וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לענין האיש לבטלו מפו"ר וכו' אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בע"כ ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שכו"ע וא"י לומר אין רצוני לקבל גט עד שיפרע לי כתובתי דזו אינה טענה וכו' עכ"ל הצ"ל

והנה הנוב"י תמה על סתירת ל' הרא"ש שמתחלה כ' אבל לא יתכן כלל שבמקום שהאיש כופין אותו להוציא לא יגרשנה בע"כ א"כ החליט שר"ג לא תקן כה"ג ואח"כ כ' ואף את"ל שהשוה מדותיו היינו שגזר אף במקום מצוה וא"כ אסור לגרש בע"כ אפי' בכה"ג א"כ איך כ' שוב דבמקום שהאיש כופין גם האשה כופין ודבריו סותרים לכאורה זא"ז כן תמה הנוב"י. ובאמת שהיא תמיהה עצומה

אך במחכ"ת הגאון ז"ל גם בתירוצו לא העלה ארוכה לקושייתו דהוא ז"ל מתרץ דבתחלה עלתה ע"ד הרא"ש שיתן לה בזריקה וא"צ רצונה כלל ואף את"ל שהשוה מדותיו היינו שלא יגרשה בזריקה אלא שתהי' כמו האיש דהיינו שצריך לכפותה עד שתאמר רוצה אני א"כ עכ"פ יכפנה עד שתאמר רוצה אני ואם בכל אלה תתעקש ותמאן לקבל ברצונה עכ"פ ימנע ממנה שכו"ע. זה תורף דברי הנוב"י בפי' דברי הרא"ש

וכל הרואה יראה דוחק הדברים. חדא דזה לא שמענו מעולם שיסכים לזה שנכוף אותה רק דוקא באופן שכופין לבעל שיאמר רוצה אני וזו התקנה אין לה טעם כלל דלא חזינן לחד מרבוותא שיאמר דבר זה ולמה נפרש דברי הרא"ש באופן הרחוק שלא מצאנו שום דעה הסוברת כן. ועוד א"כ דבריו מיותרים מ"ש ואף את"ל שר"ג השוה מדותיו הוסיף "ששום "אדם לא יגרש בע"כ' הנך תיבות אין להם שום פירוש לפי כוונת הנוב"י ומאי 'שום אדם'. וגם לא קאי על הגירושין בע"כ אלא שהשוה אותה לו

אע"כ פשוטן של דברים דאדלעיל מינה קאי שמתחלה כ' בק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לענין האיש לבטלו מפור' היינו דדעתו ז"ל כדעת הסוברים דבמקום מצוה לא תקן ר"ג ופשוט לפ"ז דדבריו שלאחר כן שכ' ואפי' את"ל שר"ג השוה מדותיו היינו לדעת הסוברים וחולקין ואומרים שר"ג גזר אפי' במקום מצוה. רק, ה"ק מתחלה הסכים שר"ג לא תקן במקום מצוה ויכול לכפותה ולגרשה בע"כ. היינו שאפי' הבעל בעצמו יכול לכפותה ואפי' את"ל שר"ג גזר אפי' במקום מצוה ע"כ דלא גזר אלא על הבעל וכמש"ל בכולל כיון דבדידי' משכחת שלא במקום מצוה א"כ לא יגרש אפי' במקום מצוה. וזה שדייק ששום אדם אדם דעלמא ס"ס דוקא גבי אדם דעלמא שייך זה אבל על ב"ד לא גזר וכמ"ש לעיל דבב"ד לא שייך שלא במקום מצוה א"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא פי' כמו באיש שכופין אותו להוציא היינו ב"ד כופין אותו ה"נ האשה יכפוה ב"ד שתקבל הגט ולב"ד ודאי דל"ש גזירת רגמ"ה כלל וכלל והוסיף עוד ע"ז ולפ"ז שהדין נותן שהב"ד