דברי יששכר קפג

בסעודה וכו' דכשיהיו טורח בסעודה כולי האי יהי' קשה בעיניו להפסידה ולא יוציא עלי' דבה בדברים של מה בכך וה"נ הכא

ס"ס נכונים דברי הרשב"א דע"י כיעור מגרשה לב"ש היינו אחר הקינוי וירושלמי דריש סוטה הנ"ל מיירי קודם קינוי דאז אסור לו לגרשה אפי' ע"י כיעור אם לא בעדים וס"ס כתובה אצטריך שלא תהא קלה בעיניו אחר הקינוי. וכן יוכל לקנאות לה במכוון ואח"כ יאמר שראה בה כיעור

ויתיישב לפ"ז ג"כ מתני' פ"ח דגיטין (דפ"א ע"א) כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומרים פוסלה מן הכהונה וב"ה אומרים אע"פ וכו' ולא נעשה התנאי וכו' דקשה ג"כ דאי לב"ש אינו גט עד שיעידו עדים שראו בה דבר של זנות א"כ אסורה לכהונה משום זה לחוד דזונה מיקרי ול"ל משוה ריח הגט. ואי בשאין בה כל אלו א"כ גם ריח הגט לא הוי כיון דלא מצי מגרשה

ולפי מש"כ ניחא דהכא מיירי אחרי הקינוי ששמע מעוף הפורח או דאסרה על עצמה בדבורו וכתב לגרשה ונמלך אח"כ ולא גירשה והיא אסורה עליו ומת אח"כ אף דזונה לא הוי מ"מ אסורה לכהונה משום ריח הגט וב"ה ס"ל דמשום ריח הגט אינה אסורה לכהונה

וס"ס כיון דאפי' לב"ש משכחת לה דמגרשה ע"י כיעור בדבור פיו עכ"פ לדידן בתר חרגמ"ה די בכך שלא יהי' צריך עדי קינוי. ס"ס תמוהים דברי מהר"י מינץ שכ' ואפי' בר בי רב דחד יומא לא יאמר כדבר הזה והרי הרשב"א אומר כן אפי' במדת חסידות ויש לו ראי' גדולה

ומה שכתב עוד שם ראי' מהך דיבמות (דף ס"ה) דאמר ר' אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה והאריך שם בזה. ואחר כל האריכות דבריו ז"ל תמוהים מאד דמה דאמר ר"א יוציא ויתן כתובה הוא משום טענה דידה דלא מיתדר לה ומה לה ולו אם מקיים המצוה או לא ס"ס היא טוענת הוציאני ואין טענת המצוה מבטלת טו"ת שבין אדם לחברו. אבל תקנת רגמ"ה שהוא בכלל תק"ח ודאי סתמא לא תקנו חכז"ל לבטל מצות התורה אלא במקום קלקול גדול ועבירה גדולה. וע' ר"ן סוכה שכ' דמה שגזרו לפעמים לבטל שופר ולולב הוא דוקא משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. וגם דהתם ביבמות הרי יש לו עצה לקיים המצוה שיוציא ויתן כתובה. אבל בכה"ג שהיא אינה מרוצית לקבל גט ואין לו דרך אחר רק לעבור על המצוה י"ל דשרי

ומ"ש עוד דאפי' רבא לא קאמר אלא נושא פי' אם ירצה ולא קאמר שחייב מיחה ג"כ חמוה דהא ודאי רבא רבותא אשמועינן דאפי' ביש לו כמה בנים נושא כמה נשים כחא דהיתרא עדיף לי' לאשמועינן

עוד מ"ש הרי המרדכי שפוסק כרבא כ' ומיהו בזה"ז שיש חדר"ג וכו' הלכך יוציא ויתן כתובה אלמא האידנא הוי דינא כלר' אמי אז ואפי' במקום דלא קיים פו"ר יוציא ויתן כתובה. כבר כתבתי דמזה אין ראי' רק דיוציא ויתן כתובה היכי דיכול לקיים שניהם. אבל היכי דלא יכול להוציא אה"נ כדי שלא יבטל מפו"ר מותר. וגם די"ל דכוונת המרדכי דאזיל בתר דידה היינו אם תערער יוציא ויתן כתובה והמרדכי אזיל לשיטתי' כמובא בסי' קנ"ד ס"א בהג"ה בכל עובר ע"ד וע' בת' נוב"י מה"ת צ'

וממילא לפ"ז אין נ"מ מה שהאריך בתשו' שם דהלכה כר"א כדמוכח בס' התרומה דאין שום נ"מ דנהי דס"ל כר"א היינו דוקא לענין טענה דידה ולא לענין מצוה ואדרבא י"ל ראי' להיפוך דהא ר"א שני הדינים קאמר אף בזו יוציא ויתן כתובה היינו אף באין לו בנים אם ומוסיף ואומר שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו וכו' פי' כמו שאומר לעולם בנושא אשה על אשתו ביש לו בנים ס"ל דאין לחלק דאפי' באין לו בנים ה"ה דלטענה דידה אין נ"מ בין קיים המצוה ללא קיים וכמ"ש לעיל

והנה בס' התרומה לא הביא דין הראשון של רב אמי אף בזו וכו' רק הדין השני כל הנושא והיינו ביש לו בנים דוקא משמע בלא קיים המצוה לא קיי"ל כר"א. יהי' איך שיהי' לענין חדר"ג אין ראי' מדבריו. גם מש"כ איך יעלה ע"ד לדמות מצות פו"ר למצות יבום שמייבם בע"כ ואלו גבי קדושין אמרו מדעתה הן בע"כ לא. וכי ס"ד שיוכל איש משום המצוה דפו"ר לכוף לכל אשה שירצה וכן ביבום שאמרו שמייבם בע"כ היינו ליבמה שמשועבדת לו מקודם מכח קדושי אחיו. וה"ה בכל אשה אחר שכנסה אה"נ דכופה ואמרו בגמ' (דס"ג) מתשמיש כו"ע לא פליגי דהוי מורדת ואין שום חילוק בין מצוה זו לזו

וכן מ"ש משום האי דראב"י דכ' דאין כופין בשהה י' שנים ולא ילדה משום האי דנגזר ע"ע דפ' חזקת הבתים (דף ס' ע"ב) ואלו ביבום כופין ולא משגיחין בזה גם זה תימה וכי ס"ד דמשום זה דאין כופין מחשב מצוה קלה והלא במצות כאו"א אמרו ג"כ דאין כופין ואפ"ה קראוה חכמז"ל חמורה שבחמורות. וכן בכל ל"ת דלא אמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו אטו בשביל זה נאמר דמצות עשה חמור מל"ת והלא ביבמות אמרו מכדי ל"ת חמור מעשה וכו'. ופשוט נ' דביבום ודאי דכופין כמו דכופין בכל מ"ע משא"כ במצות פו"ר דהוא לישוב העולם אין בידינו לכופו להראות עכ"פ דדין הוא שנגזור על עצמינו וכו' ומה שאין כופין הוא זכר לחורבן ומ"מ המצוה גופא שאדם מחויב מצד עצמו לעשות מפני צווי התורה אינו נפטר ממנה ולא הורע כחה

ובת' מהרש"ל הוא מן המחמירין. ויש תימה בדבריו שכ' שאם עבר ונשא בגט זה נ' שאין לו היתר לישא אחרת אפי' בלא החרם דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. דמה ענין לישא אחרת לדינא דגמ' והלא נושא אדם כמה נשים ודוקא אם ליכא למיקם בספוקייהו וכשהיא מוחית אבל אם היא שותקת מה לן גבי'. ואפי' לר"א וכ"ש לפי מה דקיי"ל כרבא

ובתשו' עבודת הגרשוני ת' נ"ג ראיתי ג"כ שהוא מן המחמירים וכ' שהוא עכ"פ ס' דאו' וראוי להחמיר. גם ע"ז יש לתמוה דהא גופא הוי ס' אם חרם הוא דאו' או לא וגם יש ס' אם שבועת האבות חלה על הבנים. ובריב"ש ת' שצ"ט כ' דשבועת האבות חלה על הבנים ובת' הרא"ש כלל ה' כ' דאינם יכולים להשביע את הבנים. וכ"נ מפירש"י על התורה שכ' עה"פ כי השבע השביע להם השביע שישביעו לבניהם

ונ' ג"כ דבזה מחולקים המזרחי והגור ארי' בפ' נצבים עה"פ ואשר איננו פה שכ' שם רש"י ואף עם הדורות העתידים פי' המזרחי ואף שגופיהם לא היו נשמותיהן נמצאות משמע דבלעדי זה לא חלה השבועה על הדורות העתידים וע"כ צ"ל שהיו נשמותיהן עמהם בשעת השבועה. והגור ארי' כ' בפשוט שכן הביא באלה ובשבועה כל הדורות העתידים. עכ"פ יש כאן שלש ספקות אם חרם הוא דאו' ואת"ל שהוא דאו' דלמא אינו חל על הדורות האחרונים ולא הוי השתא אלא מנהגא בעלמא ואת"ל דתלה דלמא במקום מצוה לא גזרו

וראי' לדבר דבח' ר"מ מרוטנבערג נכתב שם שחדשו לתקן אותן התקנות עצמם שתקן ר"ג והי' זאת בשנת תתק"ף לאלף התמישי וכ' שהתחילו לזלזל בהם. ואם מדאו' הי', חל עליהם ח"ו לומר שזלזלו בהם וע"כ קרוב לומר דלא הי' עליהם רק מצד מנהגא בעלמא ומש"ה התחילו אז בזמן ההוא לזלזל בהם

ונראה לפרש דעת הכלבו המובא בב"ש דכ' דצריך שיתירו מאה רבנים משום טעם מבורר והא ודאי דטעמם יהי' משום דהוי לדבר מצוה וא"כ קשה למה לן מאה רבנים. ונ' דיש לדמותו להאי דפותחין בכל מיני פתח וכ' הר"ן בנדרים (דכ"א) דהוי כנדר טעות דאדעתא דהכי לא נדר ואפ"ה צריך ג' הדיוטות או יחיד מומחה להתירו. וה"נ בהאי דתקנת רגמ"ה דהוי שבועת, רבים צריכי רבים למישרי' אף דאמרי' אדעתא דהכי לא, נדר מ"מ צריך היתר. ס"ס הא ודאי דהכרעת הרמ"א הוא הכרעת רוב הפוסקים: