דברי יששכר קפא

בקיצור דלא בעי למיתב צדקה נ' עפ"י מה שאיתא בגמרא ב"מ (דל"א) אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת"ל נתון תתן וכ' שם בש"מ בשם רש"י וריטב"א דהיכי דהמקבל צריך למתנה מרובה יש בו לאו דלא ירע לבבך וכו' דשייך בה דעת הלב וכו'. ותנא מועטת מנין וכו'. אף דנחלקו בפשט הדברים עכ"פ נ' דהלאווין לא נאמרו אלא בצדקה מרובה אבל בדבר קל ליכא לאו ואין כאן אלא עשה גרידא וע"כ דייקו בגמ' דלא בעי למיתב ריפתא דאין כאן אלא דבר מועט

ובקושית כ"ת דנוהג בב"נ וכן דהוי מצוה חמורה דנוהגת בין אדם לחבירו ומנלן דבכה"ג אמרי' העוסק במצוה פטור ממצוה הגם דשומר אבידה ג"כ הוי בין אדם לחבירו כי האי. נלע"ד דהתורה אינו מפורש ענין המצוה דפטור העוסק ממנו אלא להיפוך ובלכתך בדרך וע"ז אמרו כי דרך מה דרך רשות דהתורה דייקא דוקא כדרך דוקא כשעוסק בדבר רשות הוא דחייב אבל אם עוסק רק באיזה מצוה שתהי' כיון דעכ"פ לאו דבר רשות הוא אפי' כשעוסק במצוה שקלה מק"ש וא"כ כי היכי דאפי' עוסק במצוה קלה אעפ"כ פטור מק"ש ה"ה דפטור מכל מצוה שתהי' אפילו מחמורה שבחמורות א"כ שוב אין נ"מ בחומרא שנוהגת בב"נ וכן דייק רש"י סוכה (דף כ"ה) ד"ה שחל שביעי כלומר דגם שם משמע דטריד במצוה קלה פטור ממצוה חמורה

ויש לעיין בנדרים (דף ל"ב) שאמרו שנענש משה רע"ה שנתרשל מן המילה והלא הי' עוסק במצוה ופטור מן המצוה ולדברי התוס' סוכה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שלוחי אפי' שנתעסק במלון פטור. וא"כ הי' לכאורה ראי' לומר דבמצוה חמורה כמילה אינו פטור אפי' כשעוסק במצוה מדלא תירצו אלא משום סכנה. ואולי י"ל דהעונש הי' על שלא עשה לאחר שליח דהא דאמרי' העוסק במצוה פטור מן המצוה דוקא בדבר שלא יוכל לעשות ע"י שליח אבל אם אפשר לקיימו ע"י אחר ל"ש פטור מן המצוה. והגם שלא היו אז ישראלים אחרים י"ל דס"ד דידי' דמילה באשה פסולה ואח"כ אה"נ כשראתה צפורה הסכנה הבינה שמילה באשה כשרה ועל כן ילפינן מהכא דמילה באשה כשרה מדכתיב ותקח צפורה צור כדאיתא בע"ז (ד' כ"ז ע"א). ומה של"א בנדרים (דף ל"ב) במתני' כן. אולי לא ניחא להו שמשה רבינו ע"ה נסתפק בדין. ס"ס עיקר הטעם מדלא עשה ע"י שליח

עוד י"ל אפי' למ"ד העוסק במצוה פטור מן המצוה אם רצה להחמיר ע"ע רשאי כמבואר בירושלמי שבת פ"ק ה"ב דפריך והא קיי"ל הפטור מן הדבר ועושהו מקרי הדיוט ומשני יכול הוא פתר כר"ג דאמר איני שומע לכם לבטל עול מלכות שמים אפי' שעה אחת, ופירושו של הקרבן עדה תמוה שכ' דוקא משום שהוא ק"ש רשאי להחמיר ולא בדבר אחר דהרי בגמ' דידן ברכות (די"ז ע"ב) דפריך מדרבנן דאמרו הכא אם רצה לקרות קורא אדרבנן דהתם דאמרו מ"מ תלמידי חכמים בטלים ולמה לא תירצו דשאני הכא דהוא ק"ש וקבלת עומ"ש

וקרוב יותר דכוונת הירושלמי עפ"י דברי התוס' ברכות (דף ט"ז) ד"ה מעשה דלאו מעשה לסתור הוא דאם הוא בטוח בעצמו וכו' היינו דאינו ראי' משם דדוקא אדם כר' גמליאל דבטוח בעצמו שיכול לכוין. ויוכל להיות שזה כוונת הירושלמי שר' מיאשא אמר לה לפרש כוונתו של ר"ש בר יצחק דאיש כמותו כשמחמיר על עצמו אינו נקרא הדיוט וממילא גם לענין העוסק במצוה דפטור מן המצוה יש ג"כ לומר דאם רוצה להחמיר ע"ע באופן שלא יתבטל ממצותו מותר הוא להחמיר ע"ע וממילא אפי' התנא ר' יהושע בן קרחה דאמר שם בנדרים דמרע"ה נתרשל מן המוצה לא היתה כונתו לומר שח"ו משה בטל המילה אלא שבאמת מן הדין הי' פטור משום דהי' עוסק במצוה אלא לפי שאדם כמותו הי' בטוח שחוזר למצותו והי' נקרא נתרשל לפי שבעיני עצמו הי' נחשב כאיש אחר ולא רצה ליקח עטרה לעצמו ע"כ לא אמר התנא שבטל אח המילה אלא שנתרשל פי' שרפו ידיו בזה ע"כ נענש ע"ז לפי שקמי שמיא גליא שהוא איש מהיר במלאכתו והוא יכול לעשות שניהם וס"ס יוכל להיות הטעם משום דעוסק במצוה

ומ"ש כ"ת על התוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) וז"ל תמהני דאטו להכשירו בעודו בהמרותו בעינן מטעם בידו הא אחרי שחזר בו הוא דקיימינן דעתה אינו זבת רשעים עוד ורק מצד דיחוי הוא דקיימינן עלה וכו' זת"ד כ"ת

עוד הפעם אני אומר דאז ודאי דשפיר כ' התוס' דהוי נדחה דודאי בשעה שהי' מומר ואז הי' זבח רשעים ודאי דל"א מצד בידו דיהי' הקרבן כשר כיון דהוא רשע אין דעתו לכך והי' לו חזקה רעה ונהי דעתה נשתנה דעתו מ"מ אז נדחה הקרבן. אבל בנשבע לגרש ודעתו לגרש ודאי דהוי בידו. כללא דמלתא בידו לקיים דעתו אמרינן אבל בידו להיפוך מדעתו ל"א. והדבר פשוט

על המקומות שציין כ"ת דאמרינן בהם שינוי דעת. אין רצוני כעת להאריך בביאור הדברים אבל בפשוט נ"ל דהכל הוא או בעניני ממונות או בדברים שהם לזמן מרובה דודאי במשך זמן מרובה מתנחם אדם בדעתו וכי האי דרחבה זימנין דמימלך עלה ובני לה בתים (עירובין דף ת') וכן בעניני סעודה בהכניס פירות לאוכלים דהדרך כן לפעמים סוחט למשקין אבל בדבר מיוחד ודאי דאמרי' כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. ואין להאריך בזה

ומ"ש בנשבע לגרש ואז אח"כ חל הנדר וכשמדיר אותה מליהנות לה דל"ש לומר דמשועבד לה כיון דב"ד כופין אותו לגרשה דעד שיכפוהו ליתן לה חיובי' יכפוהו לקיים שבועתו ולגרשה ודמי באמת לההוא דיבמות (דף פ"ה) בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה. אלא שכ"ת כ' ע"ז דזה אינו אלא היכי שהפסול מצד דידה ולא היכי שהחסרון הוא מצדו. והביא ראי' ממ"ש בכתובות (דף נ"ב) נשבע ולבסוף הדירה לכו"ע חל קודם שהדירה ודאי דא"י להתפטר ע"י שהדירה עכשיו. אבל ממזוני דהשתא דלבתר השבועה איך יתחייב ליתן לה ואנחנו כופין אותו שיגרשה. וגדולה מזו איתא בירושלמי בריש המדיר דפריך וכי יש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ומשני כיון שהוא עתיד לגרשה וליתן לה כתובה ולמעט ממזונותיה כמי שאין בו חוב. ואף דבגמ' דידן לא משמע כן היינו כ"ז שלא נשבע אבל אם נשבע שזמנו עתה לגרשה איך יכופו אותו הב"ד להיפוך

ואף דודאי מה שלותה ואכלה יש לה עד זמן זה אבל מכאן ולהבא אין לנו

ומה שציינתי יבמות (דף י') ודאי כונתי (לדף ע"ח) ורק אשגרת לישנא דאי עבר נקיטנא וטעות הכתיבה היא

ומ"ש דאפשר לומר דדוקא היכי דלא משכחת לה אלא באופן האיסור אבל אי משכחת באופן ההיתר מקרי דאי עבר ראוי. וכ' עלה כ"ת פשוט הדבר שכן הוא. אעפ"כ עדיין צ"ע מ"ש בתשו' הקודמת מגמ' חולין (דק"מ ע"ב) שחט בה מיעוט סימנים מה היא אי נימא דהשתא לך ולא לכלביך קרינן בי' וכו'. הא ודאי אין לנו דאי עבד בהיתר יותר מזה דודאי יגמור השחיטה ואעפ"כ נסתפקו בזה ותימא למה לא נאמר שם כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כמ"ש בחולין (דפ"ג) והתם כבר עכשיו אינו ראוי אלא שהי' ראוי וזה עדיין הוא ראוי ולמה לא יעשה כן ויגמור שחיטתו. ויש לחלק. ס"ס מידי ספיקא לא נפיק

ומ"ש לענין אם נשא השני' בהיתר ואח"כ נתרפאה הראשונה דנימא אשה הקנו לו מן השמים וכ' כ"ת דלא מצינו בנדרים ויבמות ושם הוא לענין יבמה. ודאי דעיקר דברי הגמ' הם ביבמה אבל ס"ס הקושיא הוא בכאן כיון דמה"ת כבר מחויב הוא אחרי הנשואין בכל חיובי אישות ושארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לכל דבר מאי נפקא מינה אם הוא ע"י סבה או לא. ס"ס הסבה הזאת עשתה אותה כאשתו לכל דבר ובאיזה כח יאסרו אותה