דברי יששכר קפ

בגמ' יבמות (דף י') משכחת לה דאי עבר ונסיב ואמרו דאי לא קתני ואפשר לומר דוקא היכי דלא משכחת לה אלא באופן האיסור אבל אי משכחת לה גם באופן ההיתר כ' קרא אפי' בכה"ג מקרי ראוי עכ"ל. תמהני שהביא מגמ' (דף י') דקאי רק על ל' משנה והו"ל להביא גמ' דיבמות (דע"ח) דאי לא כ' קרא וברשב"א סוף גיטין דאפי' דאי לאיסורא לא כ' קרא. ומ"ש כ"ת ואפשר לומר פשוט שכן הוא

ומ"ש כ"ת בענין דיעבד אי מקרי ראוי מתוס' פסחים (דף ה') דדיעבד מקרי זמן ושם (י"א) דמקרי מקום שאתה מביא דברתי מזה בספרי לקח טוב בכלל מיוחד באריכות גדול

ומ"ש כ"ת עמ"ש כיון דמספק אסור לו לדור עמה שוב מחויב בודאי לגרשה מוכרחני לפרש שיחתי שנית ומאליו לא יוקשה לו על דברי. דודאי אי נימא דאין מורין לו איסור ע"ז לא באו דברי. ודברי באו רק אי נימא דהב"ד אוסרין לו לדור עמה וכדברי הב"ש. וע"ז כתבתי דאפי' אם הוא רק מס' אין לחוש בזה שמא האמת שמותר לו לדור עמה ושוב אין כאן חיוב מן הדין לגרש ושוב הגט גט מעושה דז"א דס"ס כיון דמפני העדר ידיעתנו אנו אוסרים לו לדור עמה נמצאת האשה איפוא מנועה מתשמיש מחמתו (שמחמתו א"א לה לדור) מפאת שנשא אחרת וע"כ שוב שפיר מחויב בודאי מן הדין לגרשה כמו אם נולד בו מום של הכאת שחין שמחמתו א"א לה לדור עמו שכופין אותו לגרשה וא"כ ה"נ אף אם אמתיות הדין שמותר לדור עמה מ"מ כיון שמפני העדר ידיעתנו אנו מורין לו שלא לדור עמה וא"א לה איפוא לדור עמו בפועל ה"ז כאלו נולד בו מום שמחמתו א"א לו לדור עמה ומחויב לגרשה בודאי. אלה הם דברי

ומ"ש כ"ת על נוף דברי הב"ש סי' א' סקכ"ג דחייב לגרשה כשתתרפא דתמוה למה לא נימא אשה הקנו לו מן השמים וע"כ דלא הוי אלא מפני מראית העין לחוד עכ"ל כ"ת. הנה ל' זה אשה הקנו לו מן השמים הוא ל' הגמ' יבמות (דף ל"ט ע"א) ולקוח מן המשנה נדרים (דע"ד ע"א) ויותר מזה לא נמצא ל' זה בש"ס לפי זכרוני העני זולת בכתובות (דפ"ב ע"ב) דנאמר ונשנה שם הך דיבמות ואין להך דיבמות ונדרים ענין להך כלל והספק בכאן בפשיטות די"ל דאחרי דהיו הנשואין של שתיהן בהיתר אין חייב להוציאן וככל המקומות שהבאתי בדברי הקדומים

ומ"ש כ"ת דע"כ הוא רק מפני מה"ע לחוד. לפי סברתי הנ"ל אין נפקותא בדבר יהי' רק מפני מה"ע ס"ס נולד בו דבר שמחמתו א"י לדור עמו וכנ"ל

ומה שהביא כ"ת דברי הב"ש סי' ד' סקכ"ד דכ' אהך דא"א שיצא עלי' קול שזינתה דכהן חושש לה מדין תורה. וכ' הב"ש דה"מ לכתחילה אבל בדיעבד אם נשאה אין מוציאין וכ' כ"ת דתמוה היכן מצינו בדאו' שאם נשאת ל"ת. הוא דבר מתמיה באמת. ולחומר הנושא להליץ בעד מלתא דגברא רבא י"ל דלא מפאת דיעבד אתינן עלה דאין חילוק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד ורק הטעם דהנשואין מגרעים גוף הקול דאמרינן מדנשאה ש"מ דקים לי' בקלא וליתי' דוגמת הך דש"ס יבמות (דף כ"ה ע"א) אף דיש לחלק מ"מ יש מקום לומר כן. ואף שאין הסברא הזאת מועלת לבטל הקול מ"מ י"ל דאחרי היות אל הקול התנגדות זאת של הוכחת הנשואין שוב אין ערך הקול כשאר קול שחוששין לו ד"ת דבלא"ה להיות חשש קול מה"ת צ"ע מקורו והוא אז רק דרבנן וענין דרבנן שוב שפיר יכול להקל שלא להוציא ועוי"ל דנהי דחשש קול מה"ת מ"מ כיון שאין זה עדות רק קול ע"כ לענין להוציא אשה מבעלה בעינן מגזה"כ דבר ברור כר"י ב"נ דגיטין (דף פ"ט ע"א) דאקול קאי והטעם דקול לא מיחשב דבר ברור דאפי' כע"א ל"ח יעוין רש"י כתובות (דכ"ו ע"ב) ד"ה ואסקיני' אולם בתוס' שם (דכ"ו ע"א) ד"ה ואתא כ' כיון דאיכא עד וחזקה מוכח דלגבי עד לחודי' קול עדיף ועכ"פ י"ל דאין קול הוכחה מד"ת רק שחוששין לו ד"ת ועושה ס' מה"ת להחשב ס' דאו' דמה"ת לחומרא לדעות הסוברים כן. וזהו שכ' המחבר דכהן חושש לה, מד"ת אבל מ"מ הוא רק ס' ומשום ס' מה"ת אין מוציאים אשה מבעלה וכריב"נ הנ"ל דבעי דבר ברור מגזה"כ ולפי ענין הגז"ש דריב"נ מה להלן כו' הי' ראוי שיוצרך עדים דוקא כדכ' עפ"י שנים עדים יקום דבר אולם בגיטין (ד"צ ע"א) אמר כן מה להלן בשני עדים וכו' ואילו לישנא דריב"נ אינו כן רק מה להלן דבר ברור וכו' וכ"ז צריך בירור וכתבתי רק לפום רהיטא שלא להוציא דברי הב"ש התמוהים בידים ריקנות: דברי הדוש"ת באהבה יוסף ענגיל. סימן קכה. תשובתי אצל ידידנו הרב שי' הנ"ל שנית

מ"ש כ"ת על מה שכתבתי ליישב גמ' דנדרים נדר שאוכל ככר זה די"ל דמיירי באכילת מצוה וכ' כ"ת כיון דהוא דאו' למ"ד דסעודת שבת ויו"ט דאו' אין הנדר חל פשוט הדבר דאפי' למ"ד דהוא דאו' עכ"פ אינו מפורש בתורה וע"ז חל הנדר כמו השבועה כמ"ש ר"ן נדרים (ד"ח ע"א) אע"ג דכתיב ושננתם מ"מ כיון דאינו אלא דרש בעלמא השבועה חלה. ואפי' לגבי אכילת מצה משכחת שפיר בדאיכא לפניו שני ככרות מצה והאחת משומרת ואחת אינה משומרת דקיי"ל דלמצוה נפיק אלא שחסר מצות שמור, וכן למ"ד מצוה ללתות דכתיב ושמרתם ובודאי לית מאן דפליג דבדיעבד יוצא אפי' בלא לתיתה אלא שחסר מצוה. וכל כה"ג אי נדר הוי בכלל נדרי מצוה כמו נדרי תענית כמ"ש כל הראשונים ז"ל דבנדר להתענות חייב לקיים נדרו ולא נסתפקו בזה אלא אי אית בי' בל תאחר כמ"ש רדב"ז בת' אלף שנ"ה אבל ודאי דמחויב לקיים נדרו

ומ"ש כ"ת על הרשב"א דנדרים (דף ח') דאה"נ מנלן דבכה"ג הוי נדר דלמא דוקא בהקדש דחולין מהקדש לא ילפינן ובצדקה שאני דאית בי' בין אדם לחבירו דזה חמיר כמ"ש רש"י סנהדרין (דכ"ז) ד"ה אביי כר"מ עכת"ד כ"ת. נראה דכל ענין נדר מצוה ילפינן מנדר יעקב כמ"ש מדרש רבה בראשית ע' ומובא בב"י יו"ד ר"ג דוידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה ותיבת לדורות לדעתי נ' לומר אף למ"ד דלא ילפינן מקודם מתן תורה מ"מ הוסיף הכא לאמר דהכא ילפינן מיני' לדורות ומוסיף עוד אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב דבכאן ילפינן מיני' ונדר יעקב הי' סתם כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דלא שייך הקדש דלא הי' אז דבר דמיתפס בקדושה וע"כ דהוא קבל חיוב על עצמו לעשות בו דברים של מצוה. וכן כ' בלשון המד"ר שם לאמר לדורות שיהיו נודרים מצוה בעת צרה פי' יהי' איזה מצוה שתהי'. וגם נדר יעקב עצמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והלא מעשר הוא דבר שאין בו קדושה כמ"ש בחולין (דף קל"א ע"ב) וע"כ דרק משום מצוה הוא ונהי דאז לא הי' שייך מעשר ללוי אולי כמו שנתן אברהם למלכי צדק. ויש לומר פשוט דהמעשר הי' ליתן מזה למצוה וזהו לשון לך כל שיהי' בזה לסיוע לדבר מצוה ובכלל זה פדיון שבוים ולקנין כל מיני מצות ולבער הרשעים כמבואר בחו"מ קס"ג ולבער ע"ז מן העולם. וכ"ז הי' נכלל בלשון נדרו של יעקב ומזה למדין לדורות שיהיו נודרין. וכן הביאו הרמב"ם ג"כ פ"ו מהל' ערכין ראי' לדבר מה שאמר יעקב וכו'

ובקו' האחרונים דהעוסק במצוה פטור מן הצדקה הא אית בצדקה הנך לאווין כדעת התוס' בב"ב (דף ח' ע"ב) ולא אמרו בקרא אלא לענין ק"ש. נראה מדיוק לשון הגמרא שאמרו בשומר אבידה שם בב"ק (דנ"ו ע"ב) בהאי הנאה דלא בעי למיתב לי' ריפתא לעניא ולא אמרו