דברי יששכר קעט

ללמוד משם גם אשאר מצות דהא מהקדש גופא ודאי אין ללמוד שאר מצות ככל חולין מקדשים דלא ילפינן וכי היכי דאמרינן אין דיחוי אצל מצות אף דאמרי' דיחוי בקדשים. ובשבת (דף קל"א ע"ב) דאין ללמוד מכשירי לולב דדחי שבת מעומר ושתי הלחם דמה לעומר ושתי הלחם שהן צורך גבוה. וכזה ביבמות (דף ה' ע"ב) לענין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת. ואם דבמנחות (דף ה' ע"ב) מוכח לכאורה דמדמין מצוה לגבוה כבר ישבתי הדברים בחידושי ואין כאן מקומו לקבל ארוך כי פשוט לפי האמת דאין ללמוד מצוה מהקדש

ואם הלמוד מצדקה יל"ע ג"כ דלמא צדקה עדיפא דהוי בין אדם לחבירו וכי היכי דחטא שבין אדם לחבירו חמור מחטא שבין אדם למקום כמבואר ברש"י סנהדרין (דף כ"ז ע"א) ד"ה אביי כר"מ ה"נ צדקה יש לה להחשב מצוה חמורה משאר מצות שבין אדם למקום. אולם הא דהעוסק במצוה פטור מצדקה אף דהלמוד לעוסק במצוה דפטור ממצוה הוא רק מבשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ואעפ"כ ילפינן מפטור ק"ש דפטור גם מצדקה מוכח לכאורה דאין עדיפות לצדקה על שארי מצות ודברתי כבר מזה במקום אחר. גם מה שעמדו האחרונים דאיך יש ללמוד מק"ש אצדקה דהא יש עדיפות לצדקה דאית בה תרתי לאווי לא תאמץ ולא תקפוץ כמבואר בתוס' כתובות (דף מ"ט ע"ב) ואני הוספתי עוד דיש עדיפות לצדקה דנוהגת גם בבני נח כמבואר בחדושי רמ"ה לסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) אהא דאמר שם לדין ביתו לצדקה יעוי"ש שכ' דב"נ מצווה במצות צדקה. והארכתי בכל זה במקום אחר ואין כאן מקומו

ומ"ש דרצון י"ל דלא מיחשב בידו והבאתי תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) דהפריש קרבן והמיר לא מקרי בידו לחזור הואיל ואין דעתו לחזור וכ' כ"ת דל"ד להתם דבשלמא התם כיון דהוא עומד ברשעו אין סברא להכשיר כיון דעדיין הוא מרוחק והשתא הוי זבח רשעים וכו' עכ"ל כ"ח

ותמהני דאטו להכשירו בעודו בהמרותו בעינן מטעם בידו הא אחר שחזר בו הוא דקאמינא דעתה אינו זבח רשעים עוד ואך מטעם דיחוי הוא דקיימינן עלה הואיל ונדחה בעת המרותו וע"ז כ' התוס' דנהי דבידו לסלק הדיחוי כדאמרי' כל שבידו לא הוי דיחוי מ"מ הכא לא מיחשב בידו לחזור הואיל ולא הי' דעתו ורצונו לחזור. הרי דהדעת והרצון עצמו. לא מקרי בידו דאל"כ אכתי הרי הא בידו לשנות דעתו ורצונו

ומ"ש כ"ת על המקומות שציינתי דמצינו בהם חשש חזרה ושינוי דעת וכ' כ"ת די"ל דדוקא בדבר של ממון וצרכי סעודה דדעתו דבעה"ב על כל מה שיביאו לו ולפעמים משתנה דעתו. בזכרוני שהבאתי גם מקומות שאינם בעניני ממון וצרכי סעודה ויש עוד בעירובין (דף ח' ע"א) רחבה דיחיד זימנין דמימליך עלה כו'. ויל"ע עוד בזה בזבחים (ד"ב ע"ב) כל העושה ע"ד ראשונה הי' עושה. וכזה עוד שם (דף מ"א ע"ב) ובשבח (דף צ"א ע"א) ויעוין נדרים (דף כ"ג ע"ב) דבעי שיאמר בהדיא ע"ד הראשונה הוא נודר ול"א דמסתמיות דעתו כך ואין להאריך

ומ"ש כ"ת אתוס' גיטין (דף ל"ג) דמחזקינן שלא ישאל וכ' דאפי' אי לא אמרינן חוקה על העתיד מ"מ שם עדיף דאם ישאל חכם עוקר מעיקרו ואיגלאי מלתא למפרע שלא הי' נדר מעולם ושמה שהחזקנוהו בנזיר עד עתה טעות הי' לכן חזקה זאת עדיפא לומר שהמציאות הנוכחי שאנו מחזיקין עכשיו אינה מוטעה ע"כ דבריו בתוס' ביאור

באמת האחרונים עמדו שם להיפוך בקו' מזה על התוס' הנ"ל דמדוע חשיב חזקה הא הוי ס' בעיקר החזקה כיון דחכם עוקר מעיקרו אגלאי מלתא למפרע שלא הי' נזיר מעולם ועם כ"ז ניתן להאמר כדברי כ"ת. וגם אני אמרתי כן דזה גופא הוי חזקה שאין החזקתינו הדבר בטעות וכחזקה כזאת גם בש"ס כתובות (דף כ"ד ע"ב) גדולה חזקה וכו' יעוי"ש דשם הוא ג"כ חזקה כזאת ממש ובתוס' יבמות (דף כ"ד ע"ב) ד"ה אמר רבי כתבו דאין להוציא מן הבעל בקול דהא אמר בהאשה רבה דלקלא דבתר נשואין ל"ת. ולכאורה אין הדברים דומים דבהאשה רבה שם מיירי דנישאת לאתר עפ"י ע"א שמת בעלה ויצא קול שבעלה הראשון חי א"כ לפי הקול מה שהחזקנוהו עד עתה באשת האחר טעות הי' שהרי היא א"א למפרע ובטלו למפרע קידושי האחר וע"כ י"ל דחזקה כזאת עדיפא טפי מהך דפ' כיצד דיבמות שם שהקול בא רק לאוסרה מפאת זנות מכאן ולהבא ואין הקול בא לבטל גוף המציאות שהוחזקה בו עד עכשיו וצ"ל דל"ל להתוס' לחלק בכך אולם רש"י ביבמות פ' כיצד שם פירש באמת דתצא מבעל ותקשה עליו קו' תוס' מהך דקלא דבתר נשואין וכו' וי"ל באמת דרש"י מחלק כחילוק הנ"ל. וי"ל דאזדי בזה לטעמייהו במכות (דף ט"ו ע"ב) כ' התוס' דחשש דקיום עשה לא מיחשב ה"ס לר"ל דמחזקינן שלא יקיים והביאו ראי' מנזיר דמחזקינן שלא ישאל. ולכאורה יש לחלק ג"כ כנ"ל דחזקה דנזיר עדיפא דחכם עוקר מעיקרו ואגמ"ל שלא הי' נזיר מעולם ושמציאות הנזירות שהחזקנוהו בו טעות הי' לכן לא חיישינן לשאלה משא"כ קיום העשה שאין עוקר חיוב המלקות מעיקרו למ"ד קיימו וכו' והחזקה רק שיהי' שוא"ת מקיום העשה לא יתחדש מעשה הקיום ול"ד לשאלה

אולם התוס' לטעמייהו אזלי דאין לחלק בכך ותמיד מחזקינן בשוה שלא יתחדש שינוי. בין אם השינוי הוא שינוי גרידא או הוא להיות נגלה למפרע שלא הי' שם המציאות שחשבנו. ואולם רש"י לטעמי' דמחלק בכך לכן כ' שם טעם אחר בישוב קו' התוס' יע"ש

ומ"ש כ"ת בריש המדיר דפריך וכיון דמשועבד לה וכו' ומדוע לא מוקי בנשבע לגרש דכופין אותו לגרש מפני השבועה ושוב אינו משועבד לה ואז מצי שפיר להדירה וחל הנדר ואז אפי' נשאל אח"כ על שבועתו מ"מ כיון דהנדר חל בשעתו שפיר יוציא ויתן כתובה עכ"ד. מלבד די"ל דאי איתשל אשבועתי' וחכם עוקר מעיקרו שוב אגמ"ל שהי' משועבד לה. אולם זה אינו ברור כ"כ ויל"ע בזה בר"ן נדרים (דף ס"ז ע"א) ד"ה וחזר ועוד מקומות רבות

אך גוף הדבר דפשיטא לי' לכ"ת דכיון דכופין אותו לגרש מכח שבועתו שוב אינו משועבד לה ויכול להדירה לא ידעתי מקור לזה ומצינו כזה רק בזכות אשר לו בה כהך דגיטין (דף י"ח ע"א) דס"ל לר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות דכיון שרוצה לגרשה הוא נפסד זכותו בה ובב"ב (דף קמ"ו ע"ב) כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין יורשה אבל שיופטר הוא מחיובים אשר לו נגדה ע"י שנשבע לגרש אין לנו דאף שכופין אותו לקיים שבועתו מ"מ כ"ז שלא גרש אשתו היא וחייב במזונותי' וכל שאר החיובים וז"פ

ואם כי רש"י ביבמות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה לאפוקי קיימא כ' הלכך לאו אשתו היא וביבמות (דף פ"ה ע"א) בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה בתמי' מ"מ זהו רק כאשר חיוב הגירושין מצד פסול שבה שאינה ראוי' אליו כאלמנה לכ"ג וכו' דאיירי בהו התם. משא"כ כאשר חיוב הגירושין מפאת שבועת עצמו של הבעל ולא עולתה בה מדוע יפטר מחיובו נגדה כ"ז שלא גרשה וז"פ. ויש עוד ראי' מפורשת לזה לכאורה מכתובות (דר"ב ע"א) דבנשבית ולבסוף הדירה לכו"ע חייב לפדותה ורק בהדירה ולבסוף נשבית פליגי משום דעדיין לא חל החיוב ויעויין עוד בכתובות (דף צ"ז ע"ב) ועוד בכ"ד דאפי' מגורשת ואינה מגורשת אף דמספקא לא מפקי' ממונא מ"מ חייב במזונותי' משום דמעוכבת בשבילו להנשא ואגידא בי' יעו"ש ברש"י ותוס'. וא"כ ה"נ בריש המדיר דאיירי לענין מזונות א"כ גם בנשבע לגרש כ"ז שמעוכבת בשבילו להנשא ולא גרשה עדיין משועבד לה למזונותי' ואין הנדר חל

ומ"ש כ"ת על מה שהבאתי לכ"ג כו' דחשיב מצי מייעד הואיל והקידושין תופסין בדיעבד אעפ"י שאסור. וכ' כ"ת וז"ל. אך בגוף הדבר מה דבדיעבד מהני צ"ע