דברי יששכר קעז

ע"ב) דלכו"ע מוכרה לפסולים כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי דאע"ג דאסור לייעדה מ"מ כיון דהקידושין תופסין בה חשיב מצי לייעד. אולם י"ל דכוונת הגמ' אליבא דרבא שם (דף ע"ח ע"א) דקדש אינו לוקה. ולאביי דס"ל קדש לוקה יסבור באמת דגם בלא מצי לייעד הוי זבינא זביני. אך נ' דוחק לומר כן דהרי הגמ' שם (דף י"ב ע"א) אומרת דרך פשיטות לא ס"ד דומיא דייעוד מה ייעוד אע"ג דאי בעי מייעד א"ב לא מייעד כל היכא דלא מצי לייעד ל"ה זבינא זביני ואם איתא דאביי חולק ע"ז אף דהלכה כרבא לגבי אביי מ"מ ל"ש לומר ע"ז בלשון לא ס"ד אחרי שיש אמורא הסובר באמת כן. ויעויין תוס' ר"ה (דף ז' ע"א) ד"ה שמא דכתבו וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במלתא דהוי פלוגתא דתנאי אולם בברכות(דף י"ב ע"א) אמר פשיטא היכי דנקיט כו' אע"ג דשם (דף מ' ע"ב) יש פלוגתא אם יוצאין איין בברכת שהנ"ב ועוד שם (ד"כ ע"ב) פריך ומן התפילין פשיטא אע"ג דפלוגתא הוא

וכבר עמדו בזה התוס' עירובין (דף צ"ו ע"ב) ד"ה לא יעוי"ש. אולם ל' לא ס"ד נ' לכאורה יותר פשיטות עוד מל' פשיטא ואם יש אמורא דסלקא אדעתי' וסובר באמת כן לא יפול ע"ז לשון לא ס"ד לענ"ד. ולתוס' יבמות (דף י' ע"א) ד"ה לר' יהודה י"ל דיש איסור דרבנן בקידושין גם לרבא וא"כ עכ"פ ראי' לנשתטית דג"כ האיסור רק דרבנן ומתוס' ב"מ (דף י' ע"ב) ד"ה דאמר מוכח דיש בקידושין גם איסור תורה אולם בסוטה (דף מ"ד ע"א) מוכח דגם איסור דרבנן ליכא לרבא. והדברים עתיקים

אולם בל"ז נ' דייעוד שאמרה תורה ודאי אין הכוונה על הקידושין לבד רק שידור עמה וכפשטא דקרא דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על האמה ויעויין תוס' יבמות (דף ח' ע"ב) ד"ה מלמד דביאה שני' ל"צ קרא דודאי אין כוונת הכתוב שיגרשנה אחר ביאה הראשונה יעוש"ה. וא"כ כיון דכוונת ייעוד שאמרה תורה היינו שידור עמה א"כ הא דבעי מצי לייעד היינו לכאורה ג"כ שידור עמה אולם מסברא זו אין לו להקרא מצי לייעד מה שיכול לעבור איסור דרק בקידושין דהם ענין של חלות יוכל להקרא מצי עביד מצד החלות אשר לו ואף שאסור משא"כ הביאה שאין בה ענין חלות א"כ אחרי שהביאה אסורה אין לו להקרא מצי ויש להאריך בזה מכמה דוכתי. וכן יש להאריך עוד בכמה פרטיים בזה. וכו' ודאי שאין לזוז מדברי הנוב"י

דברי הדושת"ה באהבה. יוסף ענגיל. סימן קכג. תשובתי לידידנו הה"ג הנ"ל שי'

מ"ש כ"ת בדברי הרא"ש דנדרים (דף ס"ו) דהיינו שבועה וכמ"ש הר"ן (ד"ח ע"א) אמנם שכן עלתה ג"כ במחשבה לפני לפרש כן אבל לא ניחא לי דבמשנה הקודמת פותחין לאדם בכתובת אשתו פי' ג"כ הרא"ש כן נדר לגרש ושם מפורש במשנה מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה א"כ בע"כ בנדר מיירי ע"כ לא ניחא לי לומר דמיירי בשבועה ולפי שנדר בקו"ע ליכא ע"כ נראה לי באופן שכתבתי שנדר ואמר הנאת תשמישך עלי דקיי"ל יוציא ויתן כתובה. אך אעפ"כ לדינא אין נ"מ דלדעתי ג"כ דעת הרא"ש דאפי' בנשבע ל"ה אונס כמ"ש בב"י אה"ע קנ"ד בשם תשו' ר"י בן הרא"ש דנשבע ל"ה אונס ומסתמא כדעת אביו הרא"ש ז"ל אמרה דנכון יותר שלא להשוות פלוגתא

וידוע מה שתמהו כולם בהאי דריש נדרים (דף ג' ע"ב) בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה הא נדר ליכא בקו"ע

ואולי יש לומר כיון דלדבר מצוה שייך נדר בקו"ע כמו מעשר וקרבן אף דהתם נדר חפצא אך בנדר יעקב אבינו שאמר, עשר אעשרנו לך דלא הי' עוד הדבר בעולם דאמר וכל אשר תתן לי וע"כ דבכה"ג הוי נדר משום מצוה וכן מפורש ברשב"א נדרים (דף ח') בשם מקצת מפרשים. וא"כ יש לומר גם בגמ' שם ככר זו אוכל בככר דמצוה לאכלה ובכה"ג שייך בקו"ע ג"כ נדר. אך בהאי דפותחין לאדם באדם שנדר לגרש דאם הי' מצוה לגרשה למה מתירין לו

והנה מ"ש כ"ת בנשבע לגרש היכי דמחויב מן הדין לגרש דל"ח אונס מצד השבועה דמה אולמי' דשבועה מגוף החיוב וכו' ואינו מוסיף דבר בגוף החיוב. ודאי אי הוי קיי"ל דחלה שבועה ע"ד מצוה מוסיף שפיר דחמירא לי' לאיניש שבועת שקר שכל העולם נזדעזע ונפרעין ממנו לאלתר והוא מן החמורות וכמ"ש בתורי"ד נדרים שהוא ענוש בכך שהוציא ש"ש לבטלה וחייב נידוי

אך נהי דקיי"ל באמת דאין השבועה חלה ע"ד מצוה. אך דוקא בדבר המפורש בתורה וכמ"ש בר"ן שם ריש נדרים (דף ח') גבי אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית אף שמחויב ללמוד משום ושננתם מ"מ חשיב אינו מפורש והשבועה חלה עליו, וא"כ כל הני נהי דמחוייבים לגרש מן הדין מ"מ כיון דאינן אלא דרבנן ואפי' אי נימא דהן דאו' ס"ס אינן מפורשים בודאי השבועה חלה עליהם ושפיר נקרא מוסיף ע"י חיוב השבועה

ונ' קצח ראי' להיפוך דמקשה בגמ' ריש המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. די"ל דמיירי שנשבע לגרשה דבכה"ג כיון שהדין נותן דמחויב לגרשה שוב עכ"פ אינו משועבד לה ומצי מדיר לה ואח"כ אם נשאל על השבועה תו לא פקע אע"כ מוכח מהכא דנשבע לגרש אין כופין אותו ומש"ה עדיין משועבד לה ושפיר מקשה היכי מצי מדיר לה

אך מה שהקשה כ"ת לשיטת הסוברים דנשבע לגרש הוי אונס א"כ הוי השבועה על דבר שאינו בידו ודאי דהוא קושיא חמורה וגם אנכי הלא עמדתי בזה בתשו'. ומ"ש כ"ת דרצון עצמו אינו בידו וכמ"ש תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) בהפריש קרבן והמיר דאין דעתו לחזור. לדעתי תוס' דהכא סוחרים לדבריהם דנזיר (דף י"ב) דכ' בשם ר"ת דבידו להפריש חלה והקשו מהך דיבמתו הא בידו לבוא עלי' ולגרשה ואי כדעת התוס' דזבחים הא ל"ד כלל דהכא בידו להפריש חלה ובדעתו הוא כן שרוצה בכך אבל בהך דיבמתו הא אין בדעתו לבוא עליה אדרבה הוא עוסק לרחקה

ואה"נ די"ל דדעת ר"ת הוא לחלק בכך. והתוס' שהקשו עליו לא ניחא להו בסברא זו. אך ס"ס ל"ד להתם כלל דהתם ודאי כיון דהמיר ודאי דאין בדעתו לחזור איך נכשיר הקרבן כיון דבידו לחזור וזה באמת נתרחק. אבל הכא כ"ז שהוא רוצה ודאי בידו להשאר כך בדעתו ובידו שלא יחזור בו ומסתמא ירצה בכך והרי אמרו החשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור. והוא חשד א"ע שלא יכפנו יצרו לעבור שלא לשמוע לדברי חכמים ע"ז נשבע שלא יעבור ויעמוד ברצונו ואפי' באינו חייב לגרש מן הדין מ"מ י"ל דנשבע שיהי' רצונו כך שיקיים שבועתו

ומ"ש כ"ת מכל הנך דוכתי דפליגי בשינוי דעת הוא הכל בחזקה על להבא וידוע מ"ש האחרונים דעל להבא ל"ש חזקה ובזה הוא דנחלקו. וגם בזה דוקא בדבר של ממון דקשה מאוד להוציא ממון מחזקחו אבל בחזקה דלמפרע ודאי דמוקמינן אחזקה ועאכו"כ דהוא חזקה דעדיפא מכל החזקות וכמ"ש מהרי"ק ז"ל דהוא חזקה דבשעתה פי' על אותה שעה שאנו דנין לא על למפרע

ולדעתי הם דברי תוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו שכ' דאוקמינה אחזקה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין הוי ה"ס שמא ישאל על נזירתו. ולכאורה קשה דהוי חזקה דלהבא שלא ישאל ולא ישלח גט. אך הא ליתא דאי נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין א"כ גם עתה אינה