דברי יששכר קעו

אשתו אם חשיבי הגירושין אונס מפאת השבועה שהעירותי מפי' הרא"ש נדרים (דף ס"ו ע"א) ד"ה פותחין לאדם בכבוד עצמו שכ' כגון אם נדר לגרש את אשתו וכו'

וכ' כ"ת דמיירי באומר הנאת תשמישך עלי דמחויב לגרשה והכי דייק ל' הר"ן שם המדיר את אשתו עד שיגרשנה ודאי ל' הר"ן הכי דייק דנדר נדר שמחמתו מוכרח לגרשה וע"כ לא הבאתי דברי הר"ן רק דברי הרא"ש דשטתיותם לא משמע הכי דל' נדר לגרש מורה שהי' הנדר על גוף הגירושין ועם כי אין שייך נדר על גירושין דל"ש נדר באעשה, צ"ל דל' נדר דנקט לאו דוקא רק כוונתו דנשבע או קבל עליו בשאר לשונות של קבלה לגרש וכי הך דנדר גדול נדר לאלקי ישראל דנדרים (דף ח' ע"א) דהכוונה שם אשבועה. וכן בכמה דוכתי הרגילות לקרוא לשבועה נדר כמ"ש הר"ן שם. וגדולה מזו בתוס' שבת (דכ"א ע"א) ד"ה למאי נ"מ למו"מ דכ' דאם נדר לתת לחבירו שעוה וכו' ושם אין שייך לשון נדר כלל דהא במו"מ איירי וקרי לחיוב שנתחייב וכו' ל' נדר ול' רש"י שם מדוקדק דכ' למאן דמתני למיזבין שעוה כ' לשון תנאי והתוס' בעצמם בעירובין (דף י"ד ע"ב) ד"ה ש"מ גודשא תלתא יעו"ש לשונם וכו' ועכ"ז בתוס' שבת הנ"ל כ' חחת תנאי לשון נדר הרי דהדרך לקרות לכל ל' של חיוב לשון נדר. וכזה י"ל ג"כ כוונת הרא"ש אהיכא דחייב עצמו בשבועה או שאר לשונות של קבלה לגרש ואין כונתו לנדר ממש ועכ"פ היתה הקבלה על גוף הגירושין. ומדקדוק לשונו נדר לגרש זה הי' כוונתי דיש לעיין בדברי הרא"ש ואולם ודאי דדברי הרא"ש אינם ראי' מוכרחת רק הערה בעלמא וכו'

ובגוף הענין בנשבע לגרש ומחויב מצד הדין לגרש ודאי דל"ת אונס דמאי אולמי' דחיוב השבועה מגוף החיוב שמצד הדין דאין נחשב אונס מחמתי', וגם במחויב מצד הדין הרי אין השבועה חלה כלל דהו"ל נשבע לקיים את המצוה והחלות רק בתורת זריזות וכהך דנדרים (דף ח') מנין שנשבעין לקיים וכו' הא קמ"ל דשרי לאיניש לזרוזי' נפשי' ואינו מוסיף דבר בגוף החיוב

ועוד יש לעיין בנשבע לגרש אם נאמר דהגירושין חשיבי אונס א"כ על מה היתה השבועה דאם נאמר שהיתה דאף דאם לא ירצה לגרש בעתיד עכ"ז חייב עצמו בשבועה לגרש גם בהעדר הסכמת הרצון א"כ אין השבועה חלה כלל דכיון דהגירושין בכה"ג אינם חלים דהו"ל אונס א"כ הרי השבועה ע"ד שאין בידו לקיימו ואינה חלה כלל. ואם היתה השבועה על הרצון עצמו שיהי' רצונו לגרש מסופקני שרצון עצמו נחשב ג"כ דבר שאין בידו ואין השבועה תלה עליו יעויין תוס' זבחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כל שבידו דהפריש קרבן והמיר ל"ת בידו לחזור כיון שאין דעתו לחזור אולם י"ל דהיתה השבועה שאם ירצה לגרש שיעשה אז מעשה הגירושין דלולא השבועה הי' בידו שלא לגרש אף אם ירצה וע"ז חייב עצמו בשבועה שאם יהי' רצונו לגרש יגרש אבל אם באמת אין רצונו עתה לגרש ע"ז לא היתה השבועה כלל ואף אם היתה אינה חלה כנ"ל. אולם לומר דהיתה השבועה על גוף מעשה הגירושין גם אם לא ירצה לגרש ואי דאינה חלה לא היתה כונתו על התלות באמת רק על המעשה וכהך דמגרש ע"מ שלא תנשאי לפלוני דמתבטלים הגירושין אם נשאת לפלוני ואף דאז שוב אין נישואי פלוני חלים דהו"ל א"א ושוב ראוי שלא יתבטלו הגירושין שהרי לא נתבטל בתנאי עכ"ז אמרינן דהיתה כונתו על מעשה הנשואין לא אחלות הנשואין יעויין ר"ן ריש המגרש עכ"ז כאן קשה לומר כן דבשבועה ונדר הולכין אחר הכוונה המוכחת לפי הענין שזאת היתה כוונתו וכהך דנדרים (דף נ"ה ע"ב) הכל לפי הנודר טען והזיע וכו' ובודאי הי' כוונתו על חלות הגירושין שתתגרש ולא תהי' אשתו ולא על מעשה הגירושין לחוד וז"פ

ומ"ש כ"ת ב' תרע"א ז"ל דכאן אין ברור אם מחויב מצד הדין לגרש כשתתרפא הראשונה. ודאי מסברא יש להסתפק בזה ולומר דאחרי שהנשואין של שתיהן היו בהיתר שוב מותר לדור עמהן דוגמת הך דכלאים פ"ג מ"ב שהי' גבוה טפת ונתמעט כשר שהי' כשר מתחלתו ובתרומות פ"ח מ"ג רא"א יגמור ובחגיגה (דף כ"ו ע"א) ר"י אומר יגמור וביומא (דף י"ג ע"ב) ר"י א' יגמור ובביצה (דף י"ז ע"ב) התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר ובתוס' יבמות (דף י"ח ע"ב) ד"ה שומרת יבם דאף דבקדש באיסור לאחר, נפילה אומרים לו המתן מ"מ בקדש בהיתר קודם נפילה א"צ להמתין כלל ועוד שם (דף ז' ע"ב) תוד"ה וראה קרי דכיון דרק מדרבנן אסור לכנוס ע"כ אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא יעו"ש וכן הוא עוד בכמה דוכתי. ואם דמצינו מקומות רבות להיפוך זה וגם דיש לחלק בין כמה מקומן שהבאתי לכאן מ"מ מידי ס' לא יצא

אולם נלפע"ד דכאן אין נפקותא בזה דאפי' אם האמת שאין מחויב מצד הדין לגרש מ"מ כיון שבפועל אין מורין לו לדור עמה א"כ הרי היא נמנעת מתשמיש מחמתו עבור שנשא השניי' וא"כ דמי לנולד מום באיש אחר הנשואין שעל ידו אין יכולה לדור עמו כמוכה שחין מפני שממקתו דכופין אותו להוציא כמבואר בהמדיר. ואף דאין המניעה שם מפאת האיסור רק שאין ראוי לדור עמה. וא"כ ה"נ דכוותי' אף אם אמיתות הדין דרשאי לדור עמה מ"מ אחרי שמפני העדר ידיעתינו אנו מורים לו שלא לדור עמה א"כ עכ"פ ה"ז כמום ושפיר מחויב להוציאה גם כאן כנ"ל

ועוד אני מסופק בנשבע לגרש וגרש אח"כ דאין כאן חשש אונס שנחוש שמא לא הי' רצונו לגרש ומאונס השבועה הוא שגרש דכיון דבשעת השבועה הי' רצונו לגרש דאל"כ למה נשבע שהרי אז לא הי' אנוס וא"כ יש לנו להחזיק ולומר דלא נשתנה רצונו וככל חזקה דמעיקרא דמחזקינן שלא נשתנה הדבר מכמות שהי'. אולם יש לומר דבדעת האדם ל"ש חזקה דמצוי הוא שישתנה דעת האדם ובכתובות (דף ס"ח ע"א) יש שם פלוגתא דר"י ורבנן בהשיא את הבת הראשונה אם מחזקינן לומר דכמה שנתן לראשונה הי' נותן לשניי' אולי הי' חי דלא נשתנית דעתו בנדיבותי' כלפי בנותיו או אמרי' פעמים שאדם עני בדעת כו' יעוש"ה. ומוכח שם דגם בדעת האדם שייך חזקה דהא ר"י ס"ל שם כן ואפי' רבנן דפליגי היינו רק מפאת שלפעמים אדם עני בדעת וכו' והיינו רק בדבר שתלוי בנדיבות הלב משא"כ בעלמא שייך שפיר חזקה במה שתלוי בדעת האדם גם לרבנן. אולם גם בשבת (דף קמ"ג ע"ב) יש פלוגתא ר"י ורבנן בהכניס פירות לאוכלין אי חיישינן שיחזור מדעתו ויחפוץ במשקין שבהן ויסחוט יעויש"ה. דגם שם ס"ל לר"י דל"ח שיחזור מדעתו ורבנן פליגי עלי' והוא דוגמת פלוגתתם בכתובות הנ"ל ושם הוי דעת ורצון בעלמא לא דבר שתלוי בנדיבות הלב. ובכתובות (דף נ"ה ע"א) יש פלוגתא באמר כתבו וחתמו והבו לי' אי צריך לאימלוכי בי' אי חיישינן שחזר בו ומסקינן שם הלכתא דצריך לאימלוכי בי'. ובחולין (דף י"ח ע"א) רש"י ד"ה שליחותי' עביד כו' שא"צ לחזור ולהימלך בו יעוי"ש ויש לחלק בין הנושאים. ובסנהדרין (דף ס"א ע"ב) יחיד לא מימלך כו' רבים מימלכו כו'. ויש להעיר עוד מכמה דוכתי. ואם נאמר דשייך כאן חזקה א"כ פשוט דאין כאן חשש ואף אם אומר הבעל שלא הי' ברצונו לגרש ומאונס השבועה הוא שגרש וברי הא מהני נגד החזקה כתוס' יבמות (דף צ"ג ע"ב) ד"ה מאי חזית מ"מ ה"מ לעצמו אבל לגבי האשה הא לא מהני ברי דידי' נגד חזקה ושפיר האשה מותרת לשוק דלא מהימנינן לי' במה שאומר שנשתנה דעתו

ומה שדן כ"ת דכיון דרק מדרבנן אין שוטה מתגרשת חשיב מצי עביד הוא ספק עתיק ואין להאריך. אך למ"ד דאם עבר וגרש מגורשת י"ל בלא"ה דחשיב מצי עביד מפאת דבדיעבד מהני וכבר דנו האחרונים ג"כ בזה. ולי ראי' מחודשת ב"ה בזה והוא מש"ס קידושין (דף י"ב ע"א) כל היכא דלא מצי מייעד לא הוי זבינא זביני ושם (דף י"ט