דברי יששכר קעב

לשמור גטה יש לה אב או בן או אח מגורשת דמשמרה וא"כ ניחא שפיר דמה שאמרו בגיטין שוטה לאו סמיא בידן היינו דוקא אם הבעל שוטה דאז אין עצה. אבל היכי דהאשה שוטה דאז ודאי אם הי' מי שמשמרה היתה מתגרשת וכן אם הי' מי שישמור את גטה היתה מגורשת מדאו' כמו אם יש לה בן או אח דאטו מי כתיבי בן או אח בתורה אע"כ מי שהוא משמרה או משמר את גטה בכלל יהי' מי שיהי'. וא"כ אם היו ב"ד ממנים מי שישמרוה ג"כ היתה מגורשת מדאוריי' דונתן בידה כתיב שישמור באיזה אופן שיהי' וכן באיזה אופן שאינה חוזרת די בכך מדאו'. וא"כ שוב אפי' אין מי שישמרוה עכ"פ כיון דאפשר לשמרה חשיב סמיא בידן וא"כ שוב דמי להך דשדה שמושכנת לעשר שנים דמצי משוי שליח וכמש"ל

אך וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ובעקבות כל המתירין בהיתר זה נלך בדרך שברר לנו הנוב"י בח' אהע"ז ת' ג' שחשש לקו' זו ותקן שישליש ג"כ שט"ח או ישבע שאם תשוב לדעתה ותהי' ראוי' לקבל גירושין שישלם אז דמי השט"ח או שיקיים מה שנשבע או שיתן לה גט מחדש. וכ' שם שלא רצה לתקן שישבע עד"ר שיגרשה מטעם שלא יהי' נחשב אונס מפני השבועה כמבואר בש"ע קל"ד. ונזהר עוד הגאון הנ"ל שמלבד החיוב הנ"ל יאסור ע"ע בשר ויין אם לא ישלם לצאת ידי הלבוש קל"ד שכ' להשוות דעת תשו' הרשב"א עם שאר תשובות החולקים המובאים בב"י וד"מ ורמ"א שם דהיכי דיש לו ברירה שלא יחזירנה ולא יגרשה ולא ישלם קנס גם הרשב"א מודה דל"ה אונס. וה"נ יש לו ברירה שלא ישתה יין ולא יאכל בשר ולא יגרש ולא ישלם או יתנה אם ישא אשה ויש לו ברירה שלא ישא אשה ולא ישלם

ואני תמה מה ענין זה למחלוקת הרשב"א ושאר התשובות דהתם דוקא כשלא הי' הדין נותן שיגרשנה התם הוא דנחלקו היכי דאינו אנוס על גוף הגירושין אלא שהוא אנוס על דבר אחר וכדי להתפטר מאותו אונס מתרצה בעצמו ליתן גט. עוד יש אופן אחר קל מזה היכי דהוא הביא על עצמו האונס כגון שנשבע מרצונו ליתן גט ובזה הוא דנחלקו וראיתם מהאי דגיטין (דף מ"ו) יאסרו פירות העולם עלי אם לא אגרשך ומזה היא תמיהה גדולה על האוסרים אבל בכה"ג שהדין נותן שיגרשנה לית דין גלית דיין שאינו נקרא אונס

וכבר כ' בתשו' רשד"מ חחו"מ י"ג דכל מה שהדין נותן אינו אונס כלל והביא ע"ז דברי הרמב"ם הידועים דודאי כל איש מישראל רוצה לקיים דברי התורה וכשנאנס נתרצה. וכ"כ המהרי"ט חחו"מ מ"ג דגט המעושה בישראל כל היכי דכדין הי' כופין אותו שיגרש אפי' מסר מודעה כופין אותו שיבטל

ונהי דבכה"ג אין הדין נותן שיכופו אותו דאין מעשין אלא לפסולות ומש"ה כ' הנוב"י שם שאפי' עבריין אין קורין אותו היינו על הגירושין בעצמם אבל אם אינו כופרי על הגירושין אלא על דבר אחר והוא בוחר בעצמו לגרש ודאי דמהני

וכ"כ מפורש בת' הרשב"ץ ח"א ח' א' והראה מקורו מדברי הירושלמי פ' אלמנה ניזונית עפ"י פי' הרמב"ן ז"ל. וכ"כ בת' הריב"ש קכ"ז וכ' שם ג"כ בשם ת' הרא"ש ויותר מפורש בת' הריב"ש צ"א וז"ל שם בסוף התשובה מנעתיו מלישא אשה עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי שיגרש אשתחו הראשונה עכ"ל. והנה בכת נידוי ודאי דהוי כפיי' גמורה כמ"ש הרשב"א בתשו' דהוי נקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימי' וכ"כ בש"מ כתובות דאין מעשין אלא לפסולות

וע"כ טעמא דהריב"ש ז"ל דהאי לא חשיב כפיי' כיון דמעצמו בא לישא נתרצה בכך מדעתו וכמ"ש בת' ריטב"א המובא בב"י קנ"ד דאפי' נשבע ל"ה אונס וכ"כ בח' מבי"ט ח"א כ"ב וכ' שכן הסכים עמו הר"י בי רב ז"ל ועי' ת' הריב"ש רל"ב שכ' ובלא מודעה לא הי' נחשב גט המעושה כיון שלא נאנס על הגט

וראי' לדברי דהרי הרשב"א ז"ל בעצמו דהוא המחמיר בדין זה כ' בח' ח"ה צ"ה וז"ל אך לפי שאני רואה שפשטה תקנה זו וכו' הבו דלא לוסיף עלה לא שנכוף אותו בשוטים ודי שנכוף אותו בדברים ובפרעון כתובה ויש כפיות רבות בש"ס מעין זה עכ"ל. ויש מפורש עוד יותר בח"א ת' אלף קצ"ב וז"ל ומהא נמי משמע דאפי' באה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים לגרש אלא שכותבין עליו אגרת מרד ומוסיף לה על הכתובה וכו' ומיהו יוציא ויתן כתובה דאמרי' אומרין לו להוציא ואם לא רצה אין כופין אותו שאין כופין אלא לאותן המנויין במשנת המדיר וכו' דאין מעשין אלא לפסולות וכו' אבל כאן אין כופין להוציא אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך עכ"ל

מפורש לפ"ז דבאופן הוספת הכתובה אין חוששין לגט המעושה כלל. א"כ לכאורה קשה מדברי עצמו המובא בב"י קל"ד הנ"ל. וע"כ פשוט הדבר דבהאי דב"י קל"ד לא נזכר שם עישוי ב"ד כלל ולא הי' הדין נותן שיגרש ומעצמו עשה כן ולא מן הדין ומש"ה הוסיף שם הרשב"א דלא הוי כתלוה וזבין דלא קבל כלום עבור הגירושין דאלו הי' כדין הוי כתלוה וזבין דמצוה לשמוע דברי חכמים. ודוקא בכה"ג הוא דס"ל לרשב"א דל"מ

אבל היכי דהוה מן הדין ואפי' במאיס עלי דלשיטת הרשב"א אין שם כפיי' מדינא דגמ' אלא מתקנת הגאונים אפ"ה כיון דאינו כופהו בהדיא על הגירושין אלא על דבר אחר כגון על הוספת הכתובה וכדומה והוא בעצמו בוחר בגירושין מהני שפיר אפי' לכתחילה

והשתא דאתינן עלה נ' דגם הרשב"א והריטב"א בתשו' המובא בב"י ס"ס קנ"ד לא פליגי לא כמו שנ' מפשטות דברי הב"י וד"מ קל"ד שם דהריטב"א מיירי דהי' אנוס עפ"י צווי ב"ד אז הוא דס"ל לריטב"א דאפי' נשבע ג"כ לא הוי אנוס. אבל היכי דאנוס שלא עפ"י דין אה"נ י"ל דמודה להרשב"א ז"ל דאפי' נשבע מעצמו אי אנוס בשאר דברים לא מהני

והראי' דבב"י בסי' קס"ה הביא בשם תשו' ריטב"א לכאורה להיפוך ממ"ש בסי' קנ"ד שכ' שם על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע כ' מפורש אף דמשום השבועה אתה כופהו ס"ס חליצה מוטעת היא

הן אמת דיש לומר דהתם בסי' קס"ה מיירי דאמר בפירוש שאינו רוצה לחלוץ ואנחנו כופין אותו מש"ה הוי חליצה מוטעת ובסי' קנ"ד מיירי שנתן גט מעצמו אלא שאח"כ טען שהי' אנוס מחמת השבועה ס"ס כיון שלא כפה אותו שום אדם ל"ה אנוס. וזה שמוסיף שם בסי' קנ"ד ואם נתחרט אתר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה נקט חרי גווני או שהי' לו ליתשיל אשבועה דהא חשיב בידו כמ"ש בגמ' שבת (דף מ"ו ע"ב) כיון דסגי בשלשה הדיוטות או עכ"פ למסור מודעה דאם ימסור מודעה יהי' גילוי דעת שהוא אנוס אף דל"ד לשאר מסירות מודעה שכופין אותו אחרים והכא לא כפה אותו שום אדם אעפ"כ הי' די בכך

אך לפי מה דמבואר בב"י ר"ס קנ"ד בשם ת' ר"י בן הרא"ש כ' מפורש דאפי' כפאוהו לגרש משום השבועה ל"ה אנוס. ואדרבה לכתחילה כופין אותו לקיים השבועה ולמה לן לעשות מחלוקת בין הפוסקים. טוב יותר לומר דהריטב"א ס"ל ג"כ כח' ר"י בן הרא"ש וא"כ לכאורה הריטב"א סותר ד"ע. וע"כ כמ"ש דכאן מיירי דהי' מן הדין וכאן שלא מן הדין

גם בתו"מ סי' ר"ה בבד"ה שם הביא בשם הריטב"א בנשבע דהוי אונס אלא שם נזכר שמסר מודעה ובש"ך סק"ה מפרש שלא הי' מודעה אלא שבשעת השבועה אמר כן ועי' נה"מ שם וצ"ע ס"ס נכון יותר לומר לפי שנשבע מעצמו כיון שלא מן הדין הוא חשיב אונס

ע"כ נ' דהנוב"י שהחמיר כ"כ תש לה אולי גם הכא הוי